נפלתי שוב לאחיזתו רק שהפעם הוא לא חיכה לאישורי והרים אותי לזרעותיו כמו נסיכה.
שמעתי את קולות ההפתעה של התלמידים ובאמת שרציתי להתנגד אך עיני הארורות התקשו להיפתח ולפי היה קשה להגות את המילים הנכונות.
"ואומרים שאני בעייתי" הוא מילמל בשקט
והרגשתי איך לאט לאט הקולות נעלמים כשאני נופלת לחשיכה מתוקה בין ידיו...
פתחתי את עיניי באיטיות, מסתגלת לאור שסינוור אותי בשנייה שהתעוררתי וממצמצת כמה פעמים כדי להתרגל אליו...איפה אני?
"היפיפה הנרדמת התעוררה?" קולה של האחות הגיע לאוזניי ומיהרתי להתיישר לישיבה.
"מה הולך כאן?" שיפשפתי את מצחי בבילבול וניסיתי להבין איך הגעתי לחדר האחות.
"את לא זוכרת? התעלפת כי היה לך חום מאוד גבוה והחבר שלך הביא אותך לכאן" היא הסבירה באיטיות.
היא הייתה אחות כבר הרבה שנים בבית הספר הזה והזדמן לי לפגוש אותה לא מעט פעמים בעיקר בגלל שתום ושאר הידידים שלי היו נפצעים מהמריבות עם איידן והחברים שלו.
אחריי שעיכלתי את מה שהיא אמרה, ראשי הופנה במהירות לכיוונה.
"מה זאת אומרת החבר שלי?" כאילו שהיחסים ביני לבין איידן לא היו מובנים מאליו, איך היא יכלה לומר שהוא חבר שלי!
"איידן סחב אותך על הידיים שלו עד לכאן אז הסקתי שאתם חברים" אף פעם לא היה לי חבר וגם לא רציתי שיהיה לי בזמן הקרוב אבל שיחשבו שאיידן הוא חבר שלי...אין בדיחה יותר מצחיקה מזאת.
"היחסים ביני לבין איידן לא השתנו, אני עדיין שונאת אותו" הצהרתי בכעס, הידידות ביני לבין האחות נבנתה במהלך השנים, היא הייתה אישה בסביבות גיל ה-30 והיה נורא קל לדבר איתה ולשתף אותה בעצבים שלי על איידן.
"אני רק אמרתי איך שזה נראה מבחוץ" היא הצהירה בהרמת ידיים ואני הוצאתי אנחה כבדה.
סידרתי את שערי הסורר מהשינה והרמתי את מבטי לשעון שהיה תלוי בקיר מולי, כבר פיספתי את רוב יום הלימודים ונשאר רק השעה האחרונה של החזרות למחזה.
לא רציתי ללכת אבל הייתה לי אחריות כתור דמות ראשית במחזה גם אם זה לא היה מרצוני ולכן החלטתי ללכת למרות החולשה שהרגשתי והמלצותיה של האחות ללכת הביתה כמה שיותר מהר ולנוח.
החום שלי ירד והרגשתי הרבה יותר טוב אך הייתי צריכה להסדיר את עיניין המבחן עם המורה לפיזיקה, עדיין התקשתי להאמין שאיידן סחב אותי עד לחדר האחות ועוד מבלי שאף אחד יבקש ממנו...מה הוא זומם?
פתחתי את דלת האולם והתקדמתי לכיוון הבמה שהייתה בעת סצנת ההילחמות בין הארי הג'נג'י הנחמד לאיידן או יותר נכון בין רומיאו לטיבלט בן דודה של יוליה.
הופתעתי לראות אותו שמה בהתחשב בעובדה שהוא תמיד הבריז מהדברים החשובים ביותר.
כשעיניו נחתו עליי הוא הפסיק את הסצנה קפץ מהבמה והתקרב לכיווני.
"מה את עושה כאן?" קולו היה תקיף ומבטו מודאג?
"החום שלי ירד ואני מרגישה מצויין, למה?" שיקרתי ותוך כדי ניסיתי לקרוא את הבעות פניו.
"את התעלפת לי בידיים אני לא חושב שזה נכלל במושג 'מרגישה מצויין'" עיניו הראו לי שהוא טיפה כועס ולא הבנתי למה כול כך אכפת לו אם התעלפתי או לא...זה לא עניינו.
"ליאה אני שמחה שהצטרפת אלינו" המורה לדרמה התקדמה לכיוונינו בשמחה וטפחה על כתפי בחיבה.
"היא לא במצב של להיתאמן למחזה" הוא תפס בידי ומשך אותי ממנה, מנסה לגרום לי לצאת מהאולם.
מה מפריע לו!!!
"אני בסדר גמור ואני לא צריכה אישור של אף אחד" משכתי את ידי ממנו בכעס והבהרתי לו חד וחלק שאני יעשה מה שאני רוצה.
הוא לא אהב שהתקדמתי בחזרה למורה אך הוא שתק הפעם.
BẠN ĐANG ĐỌC
לחצות את הקו || Cross The Line
Lãng mạn"תשחרר" ניסיתי להעיף אותו ממני אבל הוא רק הצמיד את פרצופו קרוב יותר אליי. "ואם לא באלי" החיוך הממזרי שלו גרם לי לרצות לדפוק לו אגרוף בפרצוף אך ידיי לא יכלו להשתחרר מאחיזתו. "מה חנונית כמוך יכולה לעשות?" הוא הרים את סנטרי בידו הימינית והכריח אותי להס...
