לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 13

העיניים האפלות שראיתי באותו הזמן חזרו כשהוא הביט באביו.
"שלום לך איידן"

ידיו המאוגרפות התכווצו עוד יותר בזעם כשאביו צימצם את המרחק בנינו.
"ומי זאת הגברת הצעירה שלידך?" הוא שאל בנימוס ואני מיהרתי להושיט את ידי וללחוץ את ידו.
"ליאה" חייכתי מעט כדי לא לצאת גסת רוח אבל נראה שמעשיי עיצבנו את איידן.
"איזה שם יפייפה יש לך" הוא חייך לעברי חיוך שלא אהבתי בכלל אך התעלמתי.
באותו הרגע שמתי לב שאיידן בא להתקרב אליו ולפי עיניו הזועמות זה לא היה נראה צעד ידידותי במיוחד אז עשיתי מה שכול בנאדם נורמלי היה עושה במצב כזה ותפסתי את ידו, מכריחה אותו להישאר במקומו.
בעקבות מעשיי הוא הפנה את ראשו לכיווני, מסתכל עליי במבט לא מובן ואז הרגשתי את אגרופיו נרפים לאט לאט.
"מה איתך איידן? אתה לא שמח שהגעתי מוקדם?" אני חושבת שאבא שלו לא יודע לקרוא את המצב...או שהוא פשוט עושה את זה בכוונה.
"אם היית שואל אותי לפניי הייתי אומר לך שחבל על הטירחה" חיוך ארסי התפשט על פניו ורק עכשיו שמתי לב לאווירה הרעילה ששרתה בניהם.

"טוב כבר ניהייה מאוד מאוחר ואמא שלי תהרוג אותי אותי אם אני לא יגיע בשעה הקרובה" התלוצצתי כדי להקל על האווירה ולגרום למבטים הרצחניים של איידן להעלם אך זה לא עזר.
"היה נעים לפגוש אותך מר..." חיכיתי שישלים את משפטי ותוך כדי משכתי את איידן אחריי לכיוון האופנוע.
"ברוס, וגם לי היה נעים לפגוש אותך" הוא הניד את ראשו לכיווני כאות תודה ואני החזרתי לו חיוך.
עליתי אחריי איידן לאופנוע, לא הספקתי למצמץ וכבר טסנו במהירות שיא לכיוון ביתי.
כול הנסיעה היינו בשקט והפעם זה לא היה בגלל שהרוח שרקה לי באוזניים ולא יכולתי לישמוע כלום, הפעם זה היה מסיבה אחרת...
הוא עצר מול ביתי וכשירדתי מהאופנוע הוא לא חיכה בכלל כשהוא התניע שוב את האופנוע, נוסע בכיוון ההפוך מביתו.
רציתי להתעצבן על הגסות שלו אבל לא יכולתי להאשים אותו בגלל הזעם שהראה כמה דקות קודם לכן.
למה כול כך הסתקרנתי? למה היה לי כול כך אכפת לדעת מה הלך בינו לבין אביו? אני לא אהבתי את זה...לא אהבתי את זה בכלל...

אחרי ההסבר שנתתי לאימי והמקלחת הארוכה שעשיתי סוף סוף הייתי מוכנה להיתכסות בשמיכה וללכת לישון עד שההתראה של הטלפון שלי החליטה לצלל.
'חזרה אחרונה על החומר לפני המבחן בפיזיקיה'- זה היה כתוב באותיות גדולות ושחורות, אלו היו המילים שייחלתי בכול נישמתי שלא יהיו נכונות אך אחרי בדיקה זריזה של לוח המבחנים שלנו גיליתי שטעיתי...המבחן בפיזיקיה מחר ואני לא התכוננתי אפילו לא קצת.
אחריי כול הדברים שקרו לאחרונה עם איידן זה ברח לי לגמריי מהראש ולא חשבתי על זה או על כמה קרוב המבחן.
התוכניות שלי לשינה טובה התבטלו כמובן וחרשתי את המידע החדש לתוך ראשי ברוב שעות הלילה, מה שבעצם הוביל לכך שישנתי שעתיים...לא רגע שעה וחצי?

קמתי עם כאב ראש נוראי, כזה שאתה מתפלל שיעבור וכמה שיותר מהר. לשתות כדור לא הייתה אופציה כי הוא יטשטש אותי לפני המבחן לפי מה שהאזהרות שכתובות עליו אומרות.
אמא שלי הציע שאני ישאר בבית בגלל שלא נראתי כול כך טוב וקאי התערב שאני בכללי לא נראת משהו...אתם יכולים לנחש מה עשיתי לו אחר כך.
הגעתי למסדרון בית הספר בגרירת רגליים אחריי שאמא שלי הקפיצה אותי רק הפעם וסוף סוף התיישבתי בכיסאי הנוח.
"מה קורה איתך?" אן נכנסה לכיתה הריקה כמה דקות אחריי והתיישבה בכיסא מולי.
הרמתי את ראשי מבין ידיי כדי שאוכל לראות אותה יותר טוב אך גיליתי שעצם הפעולה הייתה קשה.
"ליאה את לא נראת טוב בכלל" היא לפתע אמרה והניחה את ידה על מצחי אחריי שהסיטה את שערי החום לצד.
"אווץ'" החזרתי בחיוך מטופש למרות שידעתי שלא לזה היא התכוונה...באמת הרגשתי לא משהו אבל לא חשבתי שזה נראה גם לבחוץ, הסקתי שזה בגלל השעה וחצי של שינה.