״למה באת?״ הוא שאל פתאום, הרמתי אליו את מבטי מבולבלת, הוא לא רוצה לראות אותי?
״לא יודעת.״ אמרתי בכנות, אני באמת לא יודעת מה אני רוצה ממנו, ממני, מאיתנו.
״זה קשור לתומר?״ הוא שאל בלחש, פתאום הקול של יונתן היה כל כך פגיע ועצוב, הוא היה נשמע חושש ואפילו קצת חרד.
המבט שלי באופן אוטומטי השתנה לעצוב, אני לא מאמינה שהוא חושב שאני עם תומר.
״יונתן.״ אמרתי ברצינות, יונתן נאנח בחוסר נוחות, ״יונתן אני יודעת שתומר היה כאן אתמול.״ אמרתי בלחש, ״הוא בא אליי הביתה אחר כך.״ סיפרתי, מבטו של יונתן התרצן והוא הביט בי בקשיחות.
״אין ביננו כלום.״ אמרתי ומבטו של יונתן היה נראה לא מאמין, ״אתה אמור לסמוך עליי.״ אמרצי בכעס.
״את נעלמת והשארת אותי לבד,״ הוא אמר פגוע, ״זה אתה אשם,״ תקעתי בחזהו אצבע מאשימה, הדמעות נצברו בעיניי.
״אני יודע!״ יונתן אחז בפניי, משכתי באפי מונעת מהדמעות לצאת.
״אני יודע. אני הייתי לא בסדר, אבל את לא נותנת לי הזדמנות לתקן את זה!״ הוא אומר כמעט בשיגעון.
״למה נתת לי לחשוב שאתה לא אוהב אותי?״ שאלתי מתוסכלת, הכל בגללו. הוא יכל למנוע את זה והוא לא רצה.
״את לא יודעת כמה אני אוהב אותך.״
שתקתי מביטה בפניו של יונתן, קיבלתי מה שרציתי. מה לא בסדר? למה אני עדיין לא מסוגלת לסלוח לו?
״כי ברגע שהכי הייתי צריכה שתגיד חי את זה אתה ברחת, ויונתן אני לא יודעת אם אתה מבין את זה או לא אבל אני מתגייסת, אם תרצה וגם אם לא ושום דבר לא ישנה את זה עכשיו!״ אני מזכירה ליונתן שהגיוס שלי עדיין תלוי באוויר.
״דניאל כל התקופה הזאת שלא היית כאן הרגישה לי כמו נצח.״ יונתן פלט בגיחוך תלוש, ״אני לא אשקר, לרגעים חשבתי שטוב שזה במצב ביננו עכשיו.״ הוא מלמל ואני הרגשתי תחושת עלבון חריפה.
״אבל דני, כלום לא כאב כמו החוסר וודאות, אם תתגייסי ואני לא אדע שאת מדברת איתי בסוף כל יום וחוזרת אליי בסוף כל שבוע אני..״ הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר, הגרון שלו פתאום נהיה יבש ואני הבטתי בו בהפתעה.
העיניים של יונתן הבריקו ולרגע הלב שלי כאב מהעובדה שהוא כמעט בוכה.
״יונתן אני יכולה לריב איתך עד מחר, זה לא משנה.״ אני אומרת לבסוף בעייפות.
יונתן שומט את כפות ידיו מפניי ונהיה לי קר, אני משפילה את ראשי אל הרצפה ויונתן נשען עם ידיו על הדלת, כולא אותי בין גופו לדלת.
המצח של יונתן נוגע בשלי ואוטומטית אני מרימה את ראשי.
העיניים שלו מביטות בי בחום הזה שכל כך התגעגעתי אליו. לרגע זה באמת מרגיש כאילט לא קרה כלום, עוד רגע יונתן ינשק אותי ואז נלך לטייל או סתם לראות סדרה מטופשת בטלווזיה.
יונתן מניח את ידו הימנית על הלחי שלי, מלטף בעזרת האגודל שלו בעדינות ולמרות שאני מרגישה שבכל רגע אני עומדת להתפוצץ אני לא מנתקת את מבטי מעיניו.
יכולתי לעמוד ככה שעות.
בסוף נאנח, הוא משך אותי לחיקו וחיבק אותי כמו שלא חיבק אותי בחיים. זה באמת הרגיש כאילו הוא מפחד שלא נתראה שוב יותר, כאילו הוא מפחד שאברח.
יונתן חיבק את ראשי והניח נשיקה על קודקודו, היה לי נעים עמוק בחזה של יונתן, אבל סירבתי לכרוך את ידיי סביבו חזרה, זה מספיק שאני נותנת לו לחבק אותי.
״אני יודע שהייתי צריך לעשות את זה הרבה לפני, אבל הלוואי והיית יודעת כמה שאני אוהב אותך.״
פרק 42
Start from the beginning
