קולות נביחה העירו אותי, פתחתי את עיניי ממצמץ לקבלת קרני השמש על פרצופי, פתחתי את עיניי בקושי, התרוממתי לאט וחשתי כאב חד, התיישבתי על המיטה.
שיערי מבולגן, ואני רק רוצה להמשיך לישון.
אבל אילצתי את עצמי לקום להביא לציפ'ס את הארוחת בוקר שלה.התרוממתי מהמיטה כשגופי חשוף לגמרי, לבשתי על עצמי את החלוק שלי בעצלתיים, ניגשתי והבאתי לציפ'ס לאכול.
התיישבתי לידה, בוהה בה במבט עייף, מותש מידי בכדי להרים את עצמי שוב למיטה.
נרדמתי בלי לשים לב.
לאחר כמה דקות הרגשתי שמרימים אותי למיטה, נשכבתי במיטה וחזרתי לישון. אחרי שעות מספר העיר אותי קולו של טאהיונג
"ג'ונגקוקה, קום! אתה צריך לאכול! הגוף שלך צריך להתחזק" טאהיונג קרא לי מהמטבח.
קמתי בעצלתיים, התארגנתי והתאוששתי עד שחשתי רענן יותר.
"נו, איך אתה? כואב לך הרבה?" שאל אותי תוך כדי שאני מתיישב בעדינות מול צלחת גדושה באוכל שמריח טוב ככ.
"עדיין כואב, אבל זה משתפר" עניתי אוכל את האוכל בתיאבון, אחרי שאתמול דילגתי על ארוחת ערב.
"שב, תאכל" פקדתי עליו כשראיתי שאני היחיד שהתיישב לאכול.
"יס, סייר!" ענה לי בהצדעה, והתיישב מולי, כשהוא שם על השולחן את הצלחת עבורו.
צחקקתי והמשכתי ללעוס. צ'יפס התיישבה לרגלי טאהיונג כשהיא מכשכשת בזנב ללא הפוגה ומסתכלת עלינו אוכלים בתיאבון.
"מה? את רוצה לאכול? קחי" הביא לה מעט מהאוכל שלו. הבטתי בו, ראיתי בעיניו מבט שלא ראיתי מעולם. דאגה ליצור קטן ממנו. חייכתי לעצמי והתענגתי מהרגע הזה.
"מה אתה מחייך?" תפס אותי על חם.
"מה? אני? אממ כלום, חשבתי על משהו" המשכתי לחייך כשאני מתעקש עם עצמי להסתיר אתזה.
"עלמה חשבת?" דחף כפית לפיו והסתכל עלי מחכה לתשובה.
"חשבתי לעצמי שאתה תהיה נהדר עם ילדים, יש לך את הגישה הזו" עניתי לו משחק עם המקלות אכילה בצלחת אחרי שכבר תחושת שובע מילאה את בטני. הוא נחנק לרגע, מיהרתי והבאתי לו כוס מים.
"אתה בסדר?" שאלתי כשאני רוכן כלפיו.
"כן, כן. פשוט, לא משנה" שתה והמשיך לאכול וכשסיים והניח את הצלחת שלו בכיור.
"אוקיי" השבתי, עשיתי כמותו והתחלתי להדיח את הכלים במרץ.
"עזוב, עזוב. אני אשטוף, לך תנוח. אני לא מסכים לך לעבוד היום" אמר והסתכל עלי בדאגה.
"אני בסדר" דחיתי את הצעתו והמשכתי למשוח את הכלים בסבון ולהפריח שלל בועות ססגוניות סביבי.
"אני הולך עוד מעט לבית ספר" הודיע לי מחפש את מדי בית הספר שלו בתוך ערימת הבגדים.
"וואלה" אמרתי מתפלא.
"כן, מזמן לא נוכחתי שם. אני יודע שאמא שלי תשמח אם אני אלך קצת יותר ברציפות כדי ללמוד טוב ולהוציא בגרויות" ענה לי כשהוא מוצא את המכנס שלו.
"או, אוקי. תלך, תלמד טוב, שבשום מצב אני לא אפריע לך ללכת" בקשתי ממנו והנחתי את הכלי האחרון על המדף.
ביד אחת מחזיק את המכנס וזוג גרביים לא תואמות התקרב אלי טאהיונג והניח את ידו על כתפי.
"אתה תהיה בסדר היום לבד בבית? אני מצטער שאני לא יוכל לעזור לך, אם מידי קשה לך תתקשר אלי, אני אחזור במהירות" הבטיח לי טאהיונג כשהוא מזיז אותי מהכיור ומורה לי ללא מילים לשבת על הכיסא.
"לא, לא. זה בסדר, לך תלמד, אל תחשוב עלי" ביטלתי את דבריו וקיוויתי שאכן יוכל להתרכז בשיעור ולא לתהות האם אני מסתדר לבד בבקתה כשגופי דואב עדיין.
"זו משימה בלתי אפשרית עבורי" חייך אלי.
YOU ARE READING
am i wrong?
Fanfiction"כיוונתי אליה את האקדח, כשאני מתנודד ומסוחרר עדיין מהאלכוהול, והדם מתפרץ מהחתך בידי ויוצא מהתחבושת שחבשתי לעצמי במקצועיות לא רבה במיוחד, לא חשבתי הרבה.... היד שלי כבר לוחצת על ההדק, בום!!!!" ג'ון ג'ונגקוק, ילד מופנם ולא מתאמץ לרכוש חברים. הילד שאינ...
