פרק 3

97 10 1
                                    

טריקת דלת.
התעוררתי בצהריים קרים מאד, פקחתי את עיניי וראיתי את טאהיונג עומד לידי בידו מחזיק מגש אוכל ושתייה.
"תאכל" בקש והגיש לי כפית של מרק אצות רותח."אני לא רעב" אמרתי בלי חשק והסתובבתי לצד השני של המיטה הרעועה במקום האפל הזה. צהריים כבר וזה לא ככ מרגיש ככה. הכל כאן אטום. עד כדי כך שלא יכולתי להבדיל בין יום ללילה. הקור היה עז, ולא טרם להרגשה הטובה שלי.

"אתה חייב" הפציר בי והגיש לי את האוכל, בכדי שאוכל לבד.
"אני לא מסוגל לאכול, המחשבה על כך שכמעט הרגתי בנאדם. זה מזעזע אותי, אני מרגיש נורא" מבטי ריחף לאי שם, הירהרתי הרבה בימים האחרונים בעודי שוכב פה.
"טאהיונג" הסתובבתי אליו בחזרה, ובהחלטיות אמרתי לו "היום אני עוזב, אני מספיק בריא! אני יוצא מכאן" התרוממתי ממיטתי והתחלתי לארגן את חפצי הבודדים כשאני מחזיק בראשי הדואב, שאומנם כבר לא היה חבוש, אך עדיין כאב.
"אתה ממש לא הולך לשום מקום, המשטרה עדיין לא התייאשה מלחפש אותך" ענה לי טאהיונג בלחץ ותפס בידי מונע ממני לארוז.
הסתכלתי לתוך עיניו, הוא היה איתי פיזית אבל יכולתי לראות דרך עיניו שהוא מאוהב בה. קשה לי לראות אותו, כשהלב שלו לא איתי, אני עוזב היום ויהי מה.

"אני אלך למקום שאין בו אפאחד, מקום שרק אני מכיר" הטלפון של טאהיונג צלצל, העפתי מבט וראיתי על הצג את השם שלה בברור, לא יכלתי יותר, הלב שלי דימם, אמרתי לו בקול חנוק "תודה טאהיונג ששמרת עלי והגנת עלי, אבל אני לא יכול יותר" המראה של יי סונג וטאהיונג מתנשקים הקשה עלי והרגשתי לחץ בחזה. לבשתי את מעילי שמתי כובע ומסיכה למנוע את הזיהוי שלי ויצאתי משם.
עליתי על אוטובוס כשאני מנסה כמה שפחות לבלוט והלכתי בפסיעות מהירות למקום מפלט שלי, לבקתה.

נכנסתי והנפתי בידי את ענן האבק שעף מולי, נחנקתי והשתעלתי.
ניגשתי לחלון והסטתי את הוילון הישן בכדי להכניס אויר נקי ולנשום, העפתי מבט החוצה וראיתי אותו. הוא עמד שם בכניסה לביקתה בעמידה ששיכת רק לטאהיונג עם המעיל היפה שגורם לו להיראות סקסי יותר מתמיד. הוא עקב אחרי, שיט! הוא גילה על המקום שלי. אוף זה ככ מתסכל. אני לא רציתי שאפאחד ידע על קיומו.
בפרצוף כעוס סגרתי שוב את הוילון בידיעה שטאהיונג וודאי וילך בעוד מספר רגעים.
התיישבתי על הריצפה מלאת האבק, חושב מה אני מתכוון לעשות בימים הבאים, איך אני הולך לחיות פה לבד, ולדאוג לעצמי.
הרגשתי את הראש שלי כואב רק מלחשוב על הסיטואציה שהכנסתי את עצמי אליה.
אחרי כמה דקות שבהם אני מהרהר לעצמי תחת עדן החלון, קמתי והסטתי את הוילון שוב, אני לא יודע למה עשיתי זאת, אבל רציתי רק לוודא שבאמת הלך.
ולא, הוא עדיין עמד שם.

הקור בחוץ היה רב, הסתכלתי עליו ולחשתי לעצמי. "טיפשון קטן, אתה תתקרר" הדיבור שלי עשה אדים על החלון. ניקיתי אותם עם שרוולי ובהחלטה של רגע יצאתי החוצה.
"אתה מתכוון לעמוד פה עוד הרבה זמן?" שאלתי אותו בציניות. ראיתי אותו מסמיק, והפצרתי בו להיכנס.
הוא נכנס.
הלב שלי דופק, אני לא מאמין! הוא הבנאדם הראשון שהכנסתי לפה.

ניגשתי לספה שהשגתי למקום הזה ניערתי אותה מאבק והוריתי לטאהיונג לשבת. הוא הסתכל על חלל הבקתה ואז עלי במבט תמים. כזה שעביר בי צמרמורות. הרגשתי שאני לא יכול להסתיר את האהבה שלי אליו, אני ממש רוצה להתוודות בפניו ואני לא מסוגל. הכנתי תה והגשתי לו " תשתה היונג, קר היום"
בקשתי ממנו.

"תודה ג'ונגקוק" אמר טאהיונג בבישנות ולגם מעט. הוא המשיך להיסתכל סביבו, חוקר את המקום המוזנח שבו שהינו. "אני מצטער, קצת מלוכלך פה" אמרתי לו כשאני מנקה במבוכה את השולחן הקטן עם סמרטוט ישן. "זה בסדר, ג'ונגקוק" ענה והניח את כוס התה על השולחן שניקיתי. טאהיונג התרומם והתחיל להסתובב בבקתה בסקרנות.
"זה בסדר אם אני מעיף מבט על המקום הזה?" שאל אותי וחיכה לתשובתי. "אממ, כן" עניתי והבטתי במעשיו כשהוא בחן את כמויות הבלגן ונגע במספר חפצים שעניינו אותו, עד שהוא הרים אתזה.
אוי לא, רק לא זה.
הוא מצא את היומן שלי, לעזאזל!
הכל כתוב שם. כולל האהבה שלי אליו.
חטפתי ממנו את היומן.

"זה מנהג נימוס אצלך לחטט בבתים של אנשים אחרים?!" אמרתי בקול מבוהל מעט והטון שלי עלה בטעות.
הסמקתי כי הרגשתי שהוא קלט שאני מסתיר משהו."אני מצטער, לא התכוונתי" אמר בבישנות. הוא צעד אל כיוון דלת הבקתה, בכוונה ללכת.
הלב שלי התכווץ, לא רציתי שילך.

"לא טאה, לא התכוונתי, אני מצטער. בבקשה אל תלך" נפלט לי ושמתי מהר יד על פי. "אתה לא רוצה שאני אלך?" חזר טאהיונג על דברי בתמיהה על פישרם.הסמקתי כתשובה, והחלטתי להמשיך עם פליטת הפה שלי. "אל תשאיר אותי פה לבד" אמרתי וחששתי לתגובה שלו. אולי הגזמתי?

am i wrong?Where stories live. Discover now