ריח קסום של אוכל קידם את פניי לאות בוקר טוב. זהו יומי האחרון פה בבית חולים, ושוב פעם טאהיונג מפנק אותי באוכל טוב.
הוא דואג לי מאד, אני אוהב אתזה.
"בוקר טוב ילד, קום לאכול ויוצאים מפה" אמר בחגיגיות והתחיל לפרוס על השולחן קימצ'י, אורז ועוד כמה מנות נלוות.
"אני משתחרר היום! אני שמח!" התיישבתי במהירות מול האוכל שטאהיונג הגיש לפני.
"לך לצחצח שיניים לפני שאתה מתיישב לאכול" בקש בקול תקיף.
בפרצוף זועף הלכתי לחדר השירותים הקטן שבחדר וצחצחתי את שיני תוך כדי שאני שר לעצמי שיר עליז.
"אתה שר יפה" נבהלתי כשראיתי אותו לידי בוהה בי במבט מוקסם.
"הבהלת אותי! כמה זמן אתה עומד פה?" שאלתי כשאני עם המברשת בפי.
"מספיק זמן כדי להבין שהתאהבתי בקול שלך" אמר לי ולא מש את מבטו ממני.
הסמקתי "אתה מגזים" ביטלתי את דבריו.
"וואו, אני חושב שעכשיו יאשפזו אותי על התקף לב ממה שקרה לי עכשיו איתך.
ג'ון ג'ונגקוק, בבקשה תבטיח לי שתשיר כל החיים, ואל תפסיק אפפעם" בקש בעיניים גדולות מתחננות. הסמקתי ושטפתי את פי מהמשחה וניגבתי במגבת.
"אני רעבב" אמרתי והתיישבתי במיטה.
"אחח כואב לי, תאכיל אותי" החזקתי בבטני בכוונה להזכיר לו על הפציעה שלי ולזכות בפינוק ממנו.
"בוא, בוא תינוקי" קרא לי והגיש לי כפית אורז לפי.
"תפתח פה" בקש בקול ילדותי ומתוק.
"תאכל הרבה שתשמין, רזית מלא" הסתכל על גופי.
"היי היי תתרכז בלהאכיל אותי שלא תלכלך" רגזתי עליו. "ותאכל גם אתה" בקשתי בפה גדוש אורז.
הוא דחף כפית גם לפיו, אותה הכפית שהאכיל אותי בה.
חייכתי, הרגשתי שמח.
"לקחת את כל החפצים שלך? הפלאפון? הדובי? והכי חשוב, היומן?" אמר בקריצה אחרי שפירקנו מנת אורז וקימצ'י.
"כן, כן לקחתי הכל אפשר לחזור כבר לבקתה? אני מתגעגע לציפ'ס שלי" אמרתי בקול מתלהב מלא געגוע.
"יאאלה בוא נלך, נחתום על כמה טפסים ונזוז הביתה" אמר את הלוז שלנו.
"הביתה?" שאלתי בתמיהה
"הביתה! הבקתה זה הבית שלך ושלי, אני הכי מרגיש בבית איתך" אמר וזרק את הלכלוך שנשאר מהארוחה שלנו לפח בחדר.
עיני הבריקו מהתלהבות ולא יכולתי שלא לצרוח.
"כן, גם אני" אמרתי ואז התחרטתי כי נראלי שיצאתי מתלהב.
המבט שלו אמר לי הכל, ראיתי התרגשות בתוכו.
"גונגקוק, ניסע באוטובוס בסדר? אנחנו בתקופה שחוסכים כסף, אני עובד בעבודה שלא מכניסה הרבה, והוצאתי הרבה בשביל הבית חולים בשבילך. אתה לא עובד, אז יש לנו כסף רק ממה שחסכנו עד היום" הציב לפני את בעיית הכסף שיש לנו שלא ידעתי עליה עד עכשיו.
"אתה צודק, ולא אכפת לי לחסוך כל עוד אני איתך" אמרתי לו והחזקתי את ידו כשיצאנו מהבית חולים לכיוון תחנת האוטובוס הסמוכה, לבושים במעילים, עטויים מסכות.
בעודנו הולכים, מבטו של טאהיונג הונעץ כלפי מישהי, ולאחר מספר שניות כשזיהה אותה, האדים וסובב את ראשו מיד למנוע את זיהויו.
זאת היתה יי סונג.
YOU ARE READING
am i wrong?
Fanfiction"כיוונתי אליה את האקדח, כשאני מתנודד ומסוחרר עדיין מהאלכוהול, והדם מתפרץ מהחתך בידי ויוצא מהתחבושת שחבשתי לעצמי במקצועיות לא רבה במיוחד, לא חשבתי הרבה.... היד שלי כבר לוחצת על ההדק, בום!!!!" ג'ון ג'ונגקוק, ילד מופנם ולא מתאמץ לרכוש חברים. הילד שאינ...
