הרגשתי שחם לי.
המילים הדהדו באוזניי שוב ושוב. אני חושב שלא הבנתי אותן נכון, זה לא נראה לי מה שהוא התכוון. כיסיתי את פני בכפות ידיי, דבר שאני עושה הרבה כשאני לא יודע איך להגיב. זה היה בשבילי הרבה בשביל משהו שקם רק עכשיו מהרדמה.
הרגשות שלי התערבבו בתוכי.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
ממש רציתי לבכות, התרגשתי ממנו.
ואז הן לא שאלו אותי ופשוט טמנתי את ראשי בכפות ידיי ונתתי לדמעות לצאת.
"אתה עצוב?" הוא שאל.
"אני לא עצוב, אני מרגיש את הלב שלי חם, אני שמח, אני חושב שפעם ראשונה בחיי אני יכול לומר שאני מרגיש מאושר" אמרתי נחנק מהדמעות. הוא הסתכל עלי במבט ששיך רק לו, חייך חיוך ששבה אותי והוא עמד לצידי ניגב את הדמעות שלי וחיכה שארגע.
הובכתי "אני ילד אני יודע, אני מגיב ככה כי אני לא מוצא מילים, אני מוצף".
הוא התכופף אלי כדי להסתכל לי ישר בעיניים, ועם אצבעו הרים את סנטרי שאסתכל עליו.
הרמתי את ראשי בעזרתו ובעיניי האדומות הסתכלתי בעיניו, חששתי לטבוע בהם.
הוא הביט בי כמה שניות שהרגישו נצח, הרגשתי אותו, ככה בלי מילים. טאהיונג הצמיד את ראשי עם ידו אליו, אל תוכו לחיבוק.
קרבתי את אוזני אל חזהו ויכולתי לשמוע את פעימות ליבו. הן היו מהירות מתמיד.
הוא חיבק אותי ושתק.
זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
הוא נתן לי לחשוב על הכל, לא לחץ עלי, לא הבהיל אותי. פשוט חיבק. נמסתי ממנו, לא היה לי מילים לבטא את עצמי, איבדתי את היכולת לדבר.
"תעצום את העיניים, פשוט תקשיב" ביקש ממני כשהוא טופח על שיערי קלות.
עשיתי כבקשתו והאזנתי לדבריו.
"הייתי בטוח שאני אוהב בנות, זו המציאות הזו שנקלעתי אליה. אני חושב שהכרחתי את עצמי לאהוב אותן כי זה מה שכולם עשו, זה מה שלימדו אותי כל החיים, בנים אוהבים בנות.
עד שהכרתי אותך, בהתחלה היית בשבילי סתם עוד ילד מהבית ספר שלמדתי שנה מעליו.
אט אט התקרבנו, הכרנו אחד את השני, דיברנו יותר, התחברנו. ואז קרה מה שקרה ומצאתי את עצמי מבלה איתך את כל היום שלי, יום יום.
אט אט ההסתכלות שלי עלייך השתנתה.
התחלתי להימשך אלייך בלי להיות מודע לכך.
נשביתי בקסם שלך, משום מה כשהבטתי בעינייך התעורר בתוכי רגש שלא הכרתי.
אני חושב שעם הזמן... התמכרתי אלייך"
שתק לרגע.
הדמעות שלי זלגו והרטיבו את חולצתו הלבנה בכתם רטוב שהפך אט אט לעיגול שקוף.
"אני הרגשתי יום יום בתקופה האחרונה שביליתי איתך, שאני רוצה לדעת עלייך עוד.. בהתחלה חשבתי שאני ככה, סתם כי אתה מסקרן. לאט לאט הבנתי עם התמימות שלך שזה לא רק זה.
הבנתי עם הזמן שאתה גיי והערכתי אותך עלזה שאתה מאופק. אתה לא עושה מה שבא לך עם הגוף שלי. ושאתה שואל לפני, כמו בנשיקה שכוונתך היתה אך ורק בכדי לעזור לי להרגיע את הכוויה ולא בגלל אינטרסים אישיים.
כשנישקת אותי הרגשתי את הלב שלי דופק, נבהלתי ולא הבנתי מה קורה איתי. עדיין לא הגעתי להבנה מלאה שאני מפתח אליך רגשות. אחכ כשלא שאלת כלום ופשוט היית לידי, הבנתי שאתה, זה מה שאני רוצה בחיים ואני לעולם לא אהיה מאושר בלעדייך.
אני הרגשתי יום יום שאני נלחם לא להחזיק אותך ולנשק את הקסם שמתווצר מולי, אני שמח שהתוודיתי לפניך. אני מקווה שתקבל אותי, גם אחרי כל הזמן הזה שלא הראיתי לך את אהבתי, אני מצטער."
המילים שלו גרמו לי להבין למה התאהבתי בו. הוא הצליח לבטא את עצמו מדהים.
אני הבנתי כל מילה שלו, הרגשתי חמימות שמציפה אותי.
"אתה חושב שאנחנו יכולים לנסות להיות ביחד?" שאלתי.
"אני חושב שאני רוצה" ענה.
התנתקתי מהחיבוק, והמבט המתוק שלו בחן אותי.
"ואתה רוצה?" ראיתי אותו מתחנן בלי מילים לתשובה חיובית.
"אתה לא באמת שאלת אתזה נכון?"
ראיתי אותו מגניב חיוך, והחזיר עם ידיו את ראשי לתוך חזהו, בלי לראות את פרצופו יכולתי להרגיש שהיא חייך. שתקנו, נתנו ללבבות שלנו לנהל שיחה, יכולנו לשמוע אחד את השני.
הוא נישק את ראשי והמשיך לחבק.
הרגשתי מוגן, פעם ראשונה בחיי.
אחות נכנסה לחדר: "הוו יון יש לך בדיקות אחרי הניתוח, הרופא יכנס כבר, תהיה מוכן לבדיקת דם לראות אם התרומת דם שניתנה לך באמת משתלבת יפה בגוף שלך" קראה לגונגקוק בשמו הבדוי שטאהיונג אמר בקבלה ורשם בטפסי האשפוז.
"תרומת דם?? קיבלתי דם של מישהו אחר והוא זורם לי עכשיו בגוף?" שאלתי, יוצא מהחיבוק בפרצוף מתפלא, כשהאחות יצאה מהחדר, משאירה את שנינו לבד שוב.
"כן, איבדת כמויות לא נורמליות של דם, אז היית זקוק לתרומה"השיב לשאלתי.
"אה, מזל שהייתי בהרדמה, אני מפחד מהדברים האלו" אמרתי באנחת רווחה.
"ילד, אתה עברת ניתוח מסוכן, חששו לחייך, יש לך יותר מ30 תפרים בבטן ומה שאתה מפחד ממנו זה התרומת דם?" צחקק וביטל את דברי.
"כן,כן זה ממש מפחיד!! אתה היית מעז לקבל תרומת דם או לתרום דם למישהו? זה פחד אלוהיםם!!" אמרתי מהדק את השמיכה שהחזקתי בידי ומקמט אותה.
"לא, זה לא כזה מפחיד" ענה.
"אתה תרמת פעם למישהו שאתה ככה מדבר"
הוא השתהה כמה רגעים.
"לא, אבל.."
"אז אתה לא יכול לדעת, לפי דעתי זה כואב" עניתי.
"אה ג'ונגקוק הבאתי לך את הפלאפון מהבקתה, והטענתי לך אותו" הגיש לי את הפלאפון.
"וואו מזמן לא נגעתי בו, תודה" חייכתי.
"הוו יון הבדיקה מתחילה עכשיו, אורח נא לעזוב את החדר" נכנס הרופא ואירגן את המזרק לבדיקת דם.
טאהיונג יצא מהחדר.
"היה לך נס גדול הוו יון, הניתוח עבר בהצלחה, אנחנו כמעט איבדנו אותך לולא תרומת הדם, שהגיעה ממש מהר יחסית למקרים אחרים שהתרומה הגיעה מאוחר מידי או בכלל לא" אמר הרופא תוך כדי שהוא מחטא את ידי, מכין את האיזור להחדרת המחט.
"אדוני הרופא, אפשר לשאול אותך, זה כואב לתת תרומת דם?" שאלתי בתמימות ילדותית.
"למה אתה שואל אותי, תשאל את חבר שלך" ענה הרופא.
"למה, מה הקשר? הוא לא ניראלי מבין משהו ברפואה" עניתי לו מבולבל.
"אולי, אבל הוא בטוח ידע, רגע איך קוראים לו?" שאל.
"קים טאהיונג" עניתי.
"נו, הוא בטוח ידע! זה מי שתרם לך את הדם"
הרופא הכניס את המזרק
_______________
אוקיי מרוב שאני לא מחוברת לעולם מתברר שאנחנו בסגר כרגע ולא ידעתי.
אני ליטרלי מתנהלת אותן הדבר בין אם אין סגר ובין עם יש סגר.
עצוב יש שיגידו😃
YOU ARE READING
am i wrong?
Fanfiction"כיוונתי אליה את האקדח, כשאני מתנודד ומסוחרר עדיין מהאלכוהול, והדם מתפרץ מהחתך בידי ויוצא מהתחבושת שחבשתי לעצמי במקצועיות לא רבה במיוחד, לא חשבתי הרבה.... היד שלי כבר לוחצת על ההדק, בום!!!!" ג'ון ג'ונגקוק, ילד מופנם ולא מתאמץ לרכוש חברים. הילד שאינ...
