"אתה יכול להמשיך לנוח, אל תתאמץ! אני אמשיך לבנות לבד" אמר לי טאהיונג במבט דואג.
"אני הולך להביא קרשים לבנות את הבקתה, תאכל בינתיים" הוסיף והוא נעלם מהאופק.
ישבתי שם, שיחקתי עם כמה אבנים, גילגלתי אותם מפה לשם, הפון שלי צלצל, זו הייתה שיחה בפעם המי יודע כמה מאמא שלי, סיננתי שוב.
לפלאפון כבר לא היתה סוללה בקושי. אני לא יודע איך הוא שרד ככה כמה ימים בלי להטעין
נשענתי אחורה נתמך על שתי ידי,הרמתי את ראשי כלפי השמים. פס לבן ממטוס סילון שטס שם, נגלה אלי. הכל בעולם ממשיך רגיל, איך זה שרק לי החיים נעצרו.
איך הגעתי למצב המוזר הזה שאני נמצא בו? ויותר מזה, איך אני יוצא מהמצב הזה? אני לא יכול להתחבא לנצח.
לא יכולתי לענות על השאלות הרבות ששאלתי את עצמי. הם היו מסובכות מידי, ופתרון שיגרום לי להיות חופשי, לא נראה באופק.
החלטתי שבינתיים אני נשאר בבקתה. בבקתה שנבנה היום אני וטאהיונג. ההורים שלי שימשיכו לחפש אותי, לא אכפת לי. הבית ספר כבר ממזמן לא היווה לי דאגה. יסתדרו שם בלעדיי אני בטוח.
חברים - אין לי הרבה מהם.
בקיצור, אין לי ממה להיות טרוד. ניסיתי להרגיע את עצמי.
נשמתי, המזג אוויר נהיה נעים יותר.
שמעתי רישרוש עלים ופסיעות קטנות מאחוריי.
הסתובבתי לאחור בכוונה להבין מי עושה את הרעשים הללו, כלבה גדולה הגיחה מבין השיחים, היא התקרבה יותר ויותר ובסוף, התיישבה לידי.
מבטה בי גרם לי לחוש כאילו הכירה אותי ואין זה המפגש הראשון ביננו. היא היתה יפיפה, עיניה תכלת ופרווה חומה עם גוונים לבן.
"אוו, ישלך גוונים, כמו שלי" אמרתי לה בחיוך וליטפתי אותה. כמובן שהיא לא ענתה לי.
"מה, גם את עשית מעשה שאת מתחרטת עליו ונשארת לבד?" שקעתי בתוך עיניה הכחולות וחשבתי לעצמי מחשבות.
שמעתי רעש מרחוק וראיתי את טאה גורר ערימה גדולה של קרשים, רצתי אליו ועזרתי לו לסחוב.
מצחו בהק מזיעה, ניגבתי לו אותה עם מטפחת קטנה בכיסי.
"תודה" אמר וסימן לי להביא לו מסמרים מהשקיות שהביא מהמכולת. הוא התחיל לבנות, עזרתי לו. עבדנו בלי הפסקה חמש וחצי שעות, עד שכבר יכולנו לראות בסיס חזק לבקתה שלי.
יכולתי לחייך. הוא ראה את החיוך שלי "היה שווה לעבוד ככ קשה בשביל לראות אותך זוהר" אמר וכרע על הריצפה בעייפות, הגשתי לו בקבוק מים והוא שתה את כולו.
"תפתח פה" ביקשתי ממנו, הוא פתח והכנסתי לו כפית מהאוכל שהוא קנה מוקדם יותר במכולת.
חייכתי לעצמי כשראיתי אותו לועס בתיאבון.
"טעים?" שאלתי, והוא הנהן בפה מלא.
"אני עייף" אמר "בוא נמשיך מחר, כבר מחשיך" הוסיף. הסכמתי איתו, סגרתי את האוכל שנישאר בקופסא והתחלנו לארגן את האיזור לשינת לילה בחוץ, באוויר הפתוח.
"מה אפשר לתת לציפ'ס לאכול?" שאלתי אותו.
"ממתי צ'יפס אוכל? הוא לא נאכל? עם קטשופ בדרך כלל" שאל בתמיהה.
התגלגלתי מצחוק.
"צ'יפס זאת הכלבה שהגיעה לכאן, אני חושב שאני רוצה לאמץ אותה" עניתי והצבעתי עליה, היא עמדה קצת רחוק ממנו מרחרחת אחר אוכל.
"מתי היא הגיעה לכאן, איך זה שלא ראיתי אותה?" חייך כשראה אותה.
"עבדת ממש קשה, טאהיונג. לא שמת לב שהיא התרוצצה סביבנו בזמן שעבדנו"
"ו..... טאהיונג תודה, אני באמת אסיר תודה לך היונג, שאתה ככה עובד בשבילי" הוספתי ובליבי חשתי הערצה כלפיו, הוא ככ חזק מנטלית.
"אין עלמה, אני חי בשביל לבנות דברים, אני מת עלזה" שמעתי בקולו סיפוק.
"אני עייף, זה גמר אותי העבודה הזאת" אמר באנחה, ובהה בצ'יפס.
"אתה בטוח שאתה רוצה לגדל אותה? המצב שלך עכשיו לא מזהיר בשביל לדאוג לעוד מישהו, תצטרך לדאוג לה לאוכל, טיולים. אתה מוכן לקחת אתזה על עצמך?" שאל ושמעתי בקולו ערעור.
"אני חושב שכן, אני אנסה. אם לא ילך לי וזה יהיה מידי קשה אני אפסיק. אבל אני לא יכול לראות אותה ככה לבד, נטושה. זה כואב לי מידי. אני מזדהה איתה" ליטפתי את צ'יפס שהתקרבה אלינו בינתיים.
"אני מבין" אמר טאהיונג ונשכב על האדמה בעייפות מסתכל על הכוכבים שהספיקו להציץ כבר תוך כדי השיחה שלנו.
"כבר לילה ומתחיל להיות קר" אמר.
"ההורים שלך יודעים שאתה פה? כבר יומים אתה מחוץ לבית, הם בסדר עם זה?" שאלתי כשנזכרתי שטאהיונג נמצא איתי המון זמן ולא ראיתי אותו יוצר קשר עם המשפחה או לשמחתי, עם יי סונג.
"כן, אמרתי להם שאני אצל יי סונג" ענה.
שמחתי שהוא השתמש בה בשבילי, זה נתן לי תחושה טובה, ואולי תקווה שאולי, אולי עוד יש סיכוי ביננו.
"ומה עם יי סונג? לא דיברת איתה כמה ימים. היא לא מחפשת אותך?" שאלתי.
"אני מסנן אותה, אם היא תדע שאני פה איתך היא תתחרפן. היא בטוח תבוא לפה ואני לא חושב שאתה תהיה בנוח כשתהיה לידינו."
הסתכלתי עליו, הוא יודע? שאלתי את עצמי.
הוא יודע שאני משוגע מאהבה אליו? שהדבר היחיד שמחזיק אותי לא להתוודות בפניו זה שאני מפחד שהוא יסרב ולא ירצה בכלל לראות אותי? המון שאלות תקפו אותי אבל שתקתי.
"אני ניראלי אקפוץ לבית להביא שמיכות ועוד כמה דברים כדי שנוכל להיסתדר ולשרוד הלילה בחוץ" אמר והתרומם בעייפות מהאדמה. שמעתי כמה קנאקים שיצאו לו מהגב.
"אני תשוש" הוסיף.
"זה בסדר, טאהיונג אתה לא צריך להישאר איתי. אתה יכול לחזור לבית שלך, אני מצטער שאני מטריח אותך ככה, זה לא מגיע לך לישון ככה בחוץ ולסבול בשבילי" אמרתי והתמלאתי רגשות אשם עלמה שטאהיונג עובר בגללי.
"זה בסדר ג'ונגקוקה, אני רוצה להישאר איתך! אם לא הייתי רוצה להישאר, לא הייתי כאן. אני לא נשאר במקומות שאני לא רוצה" התרגשתי ממילותיו.
"תגיד היונג, שאלת את עצמך פעם אם אתה אוהב גברים?" זרקתי את השאלה ונבהלתי מעצמי.
'מה? מה אתה חושב לעצמך???' שאלתי את עצמי והסמקתי נוראות על השאלה שנפלטה לי מבלי שהתכוונתי אליה.
הוא שמע את שאלתי, הרהר כמה דקות, ואז ענה.
"אני חושב שאפפעם לא שאלתי אתזה את עצמי. אני עדיין לא יודע, אך זה אפפעם לא היה משהו שהגעיל אותי. אני חושב שאני יכול"
~בום~
לא נשמתי באותו רגע.
"אתה יודע שצריך לנשום בשביל לחיות, כן?" אמר כשראה את פני נטולות חמצן.
"ככן" התרצנתי והלב שלי השתולל בתוכי.
וואו, לא ציפיתי לתשובה כזאת.
הרגשתי מאושר.
"טוב אני הולך לבית להביא את הדברים" אמר.
תלך, תלך מהר לחשתי, תלך לפני שאני לא אחזיק מעמד.
והוא הלך.
בהיתי בו נעלם באופק וחייכתי לעצמי חיוך דבילי.
יש לי סיכוייי!! יש לי פאקינג סיכוי. אני ככ עומד לנצל אתזה, הוא יתאהב בי שהוא לא יבין כמה דביל הוא היה שהוא התאהב ביי סונג.
___________
היום בלילה תהיה שנת 2021.🥳
אני מקווה שהשנה הקרובה תהיה מדהימה
ונקבל עוד מלא מומנטים של ויקוק!!
אל תשכחו להגשים את עצמכם בשנה הזו🌈
(קרינג קרינג קרינג)✨✨✨
YOU ARE READING
am i wrong?
Fanfiction"כיוונתי אליה את האקדח, כשאני מתנודד ומסוחרר עדיין מהאלכוהול, והדם מתפרץ מהחתך בידי ויוצא מהתחבושת שחבשתי לעצמי במקצועיות לא רבה במיוחד, לא חשבתי הרבה.... היד שלי כבר לוחצת על ההדק, בום!!!!" ג'ון ג'ונגקוק, ילד מופנם ולא מתאמץ לרכוש חברים. הילד שאינ...
