Jikook- Pain In a Coma/ כאב בתרדמת (המשך)

פרק 16

בינתיים בבית החולים גם הוסוק ויונגי הגיעו, הם הביטו בג'ימין ששכב על המיטה.
 "תגיד... ג'אנגקוק מודע לכל מה שקרה?" יונגי שאל את ג'ין.
"לא, אם הוא היה יודע הוא לא היה משאיר אותו כך, או שכן והוא עד כדי כך רוצה שאני יהרוג אותו."
"וואו.. איזה בלאגן, טוב שאמרת לנו וקראת לנו." יונגי אמר ונאנח.
כל המצב הזה יותר מידי קשה, קשה גם לו וגם לכולם.

-תתעורר,
-לא,
-למה?
-אני לא יכול,
-למה אתה לא יכול,
-בחוץ מחכים לי חיים שלמים של סבל,
-יש לך ילדים,
-אני יודע,
-ומי ידאג להם? הם צריכים מישהו שיתמוך בהם,
-ומי יתמוך בי? שאני אשבר להם מול העיניים? שהם יראו איך אני קורס להם מול העיניים? לא! אני לא מסוגל,
-אתה חייב,
-אני לא,

כך ג'ימין המשיך לשכב ללא ניע, וללא שום תזוז.
עברו שנתיים, שנתיים שבהם ג'ימין עדיין לא מגיב.. לא קם.. ולא זז.. ועדיין בקומה.

שנתיים שג'אנגקוק מנסה להיזכר בעברו האינו ידוע, הדבר היחידי שהוא ידע ודווקא כן זכר כי הוא הרגיש את זה בליבו שהוא פגע שמישהו, שהוא הרס אותו, הרס חיים שלמים, חיים שלמים שאבדו באוקיינוס, אך הוא לא ידע את מי הוא הרס, את מי הוא שבר, הוא לא ידע את כל זה.
הוא רצה למצוא את מה שטבע שאוקיינוס, לאסוף את כל הזיכרונות, את כל הדברים שקרו.
 הוא ידע גם שגם אם הוא ימצא את מה שאבד, יחזרו גם הדברים השלילים, הדברים שבעצם מהם הוא ברח והגיע למקום הזה, הוא ידע את הסיבה, הוא ידע את הסיבה מימנה הוא ברח, הדברים השלילים יחזרו.
אבל הוא יהיה חייב להתמודד איתם.
הוא יהיה חייב לשאת בתוצאות לא משנה מה.
הוא ידע שקאויה יודע טוב מאד מה קרה וזה הסיבה שהוא אומר לו להישאר פה ולא לחזור לקוריאה, הוא כל כך רצה שקאויה יספר לו על הכל אבל הוא חייב להיזכר בזה בעצמו.
וקאויה..
קאויה עדיין לצדו של ג'אנגקוק, נשאר איתו כי זה בעצם מה שהוא הבטיח.
קאויה מידי פעם היה מתקשר דרך ווידיאו אך מכל הפעמים שהוא היה מתקשר הוא אף פעם לא היה רואה את צ'ימ צ'ים בשיחות הווידיאו שהוא היה מתקשר מידי פעם, הוא אף פעם גם לא ענה לשיחות שלו, קאויה תמיד היה מנסה שוב להתקשר אליו אך הוא אף פעם לא היה עונה לו.
הוא יודע שהוא טעה, הוא היה צריך לפחות להיפרד מימנו כמו שצריך ולא לעזוב בלי לומר כלום.
צ'ימ צ'ים ידע שהוא חייב להתקדם הלאה, הוא פגוע מקאויה אבל עכשיו הוא החליט להתמקד בהווה ולא בעבר, גם אם העבר לא מזהיר הוא חייב להתמקד בהווה.
כשהוא הביט בג'ימין, באומה שלו הוא ידע שהוא מתכנן לעסוק בו זה רפואה.
וזה מה שאכן קרה, הוא פנה לאוניברסיטה ידועה והחל ללמוד רפואה.
מין גוק ויון אה שניהם בכיתה ג'.
מין גוק תמיד אחרי הבית ספר מגיע ויושב לצד האומה שלו, תמיד נזכר באפפה שלו.
הוא בחיים לא ישכח את הרגע הזה שהאומה שלו נפל על החול ופרץ בבכי, הוא לא סלח לאפפה שלו וגם ידע שהוא לא יסלח לו על כך.
הוא אהב את האפפה שלו, אהב אותו יותר מימה שכל מישהו אחר דמיין לעצמו אבל הוא כועס עליו, כועס על זה שהוא לא בא, על זה שהוא עזב, על זה שהוא הרס את האומה שלו והכי הרבה כעס על זה שגם אפפה שלו וגם אומה שלו שניהם איבדו את הלב שלהם באוקיינוס.
הוא רצה שאבא שלו יחזור ויהיה לצד אומה כמו תמיד.
הוא היה רואה אותם לפעמים צועקים וכועסים אחד על השני אבל בסוף תמיד הוא היה רואה אותם מחובקים.
וזה מה שהוא רצה.. הוא רצה לראות אותם שוב מחובקים זה בזרועותיו של זה, הוא רצה שוב לראות אותם שוב מנשקים אחד את השני.
זה רק מה שהוא רצה כי הוא ידע שברגע שהאבא שלו יהיה פה, זה מה שיקרה אבל..

הוא נעצר כשהרגיש את ידה של יון אה על כתפו, היא באה והתיישבה עליו ומביטה גם היא בג'ימין.
"הוא בסוף יתעורר." יון אה אמרה וייחלה לזה, גם היא רצתה לראות את ג'ימין היונג.
היא רצתה לראות אותו יותר שמח, יותר מאושר, אבל היא גם ידעה בשיש בליבו קצת כעס כלפי האבא שלו, היא גם ידעה שהדבר שהוא הכי רוצה זה לראות אותם זה בזרועותיו של זה.