Jikook- Pain In a Coma/ כאב בתרדמת (המשך)

פרק 19

ג'אנגקוק פתח את הדלת הוא הביט בג'ימין ששכב על המיטה ללא ניע.
הוא התקרב לאט לאט למיטתו של ג'ימין.. ופשוט הביט בו.
"ג'י- ג'ימין.." הוא אמר בשקט אך צרחה נשמעה מפיו, הוא צרח את נשמתו ומעיניו זולגות דמעות.
"ג'ימין.. קום.." הוא זרח תוך כדי בכי ודפק את ראושו במיטה, מתאבל על מה שהוא עשה.
"אני רוצה רק להגיד לך סליחה, קום..." הוא המשיך להגיד ולבכות תוך כדי לג'ימין שהיה על המיטה וגופו אינו נע.
עיניו של ג'אנגקוק היו אדומות מבכי, הוא ישב על הרצפה והניח את ראושו על המיטה של ג'ימין במשך יותר מ 10 דק', שיערו היה מעורבב ביחד עם דמעותיו שזלגו מעיניו ללא מחסום שיעצור בעדם.
הוא התרומם וגרר את עצמו מהחדר, פונה למעליות, ועולה לגג.
משב הרוח הכה בפניו.. הוא עמד על קצה הגג.
אינו מסוגל לחשוב על מה שהוא עשה לג'ימין, לא מסוגל לחיות עם המחשבה הזאת.
הוא הביט במכוניות שנסעו למטה ולא חשב פעמים.
דמעותיו שהיו מבולגנות על פניו עם שיערו לא הפריעו לו כלל.
הוא נתן לעצמו לצנוח למטה.
אך הוא הרגיש בזוג זרועות תופסות בו ומסובבות אותו לחיבוק.
ג'ימין חיבק בחוזקה את ג'אנגקוק.
"אני לא אתן לך לעשות את זה." ג'ימין אמר בבכי.
ג'אנגקוק בכה בזרועותיו של ג'ימין.
"ג'ימין." ג'אנגקוק אמר בבכי, שניהם היו זה בזרועותיו של זה, ומעיני שניהם יורדות דמעות.
דמעות של כאב, דמעות של אהבה, של געגוע.
"אני לא אתן לך לעשות את זה." ג'ימין חזר שוב על המשפט הזה, אך עכשיו הוא הביט בפניו של ג'אנגקוק.
"אני מצטער כל כך.."ג'אנגקוק אמר והביט בג'ימין ודמעות זולגות על לחיו.
"אני לא הייתי מסוגל לחשוב על זה שתקבור אותי.
לא הייתי מסוגל לחשוב על כך." הוא אמר והשפיל את עיניו אל ג'ימין עדיין מביט בו.
הוא אחז בסנטרו של ג'אנגקוק והצמיד את שפתיהם.
שפתיהם צמודות ומעייניהם זולגות דמעות, דמעותיהם מעורבבות זה בשל זה.
ג'ימין אחז בידיו של ג'אנגקוק, והצמיד את שפתיהם בשנית.
ידו של ג'ימין הייתה נעולה בידו של ג'אנגקוק, ג'ימין הרגיש בטבעת שעל ידו של ג'אנגקוק, באותו המקום ששם תמיד הטבעת הייתה מונחת.
ג'אנגקוק הביט בעיניו של ג'ימין.
"ג'ימין אני מצטער."
ג'ימין חיבק בחוזקה את ג'אנגקוק, מצמיד אותו קרוב אליו, מרגיש אותו אחרי כל הזמן הזה, ולא מרפה מימנו.
לא מרפים אחד מהשני.

"אפפה..."
ג'אנגקוק הסתובב והביט במין גוק.
ג'אנגקוק התכופף אל מין גוק שחיבק אותו, ג'אנגקוק חיבק חזק את בנו, "כל כך גדלת מיני שלי".
"אפפה, אני לא אסלח לך, אני לא אסלח לך אם תתן לאומה ליפול שוב.
אני לא אסלח לך בחיים."
מין גוק אמר כשהוא עדיין מחבק את אביו.
"השגחת על אומה?" ג'אננגקוק שאל והביט בעיניו החומות של מין גוק.
"כן, כל היום וכל הלילה." מין גוק אמר וחיבק את ג'ימין.
"אני אוהב אותך אוממה." מין גוק אמר ונתן לג'ימין נשיקה על הלחי.
ג'אנגקוק אחז בידו של ג'ימין והרים את מין גוק בידו השנייה.
רגלו של מין גוק פגעה באד מין הפצעים הפתוחים שליד מותנו, אך הוא נשך את פיו בחוזקה, לא נותן לאנחה לצאת מפיו.
נאמג'ון וג'ין הביטו כאחוזי הלם בג'ימין, ג'אנגקוק ובמין גוק שהיה על בידו השנייה של ג'אנגקוק בעוד שהראשונה אוחזת בידו של ג'ימין.
"אלוהים ישמור, אני מדמיין." ג'ין אמר עדיין משותק למקומו, בטוח ב 100% שהוא הוזה את הסיטואציה הזאת.
"נאמג'ון תצבוט אותי." ג'ין ביקש מימנו.
"זה יכאב." נאמג'ון הזהיר וצבט אותו.
"אח, הבנתי." הוא צעק.
"ג'ימין.. ג'אנגקוק.." ג'ין אמר והתקדם לכיוונם.
"ג'אנגקוק את פצוע? מה קרה לך?" ג'ין שאל בדאגה, מתעלם נכל מה שמסביב.
"זה מה שחשוב עכשיו?" ג'אנגקוק שאל ונאנח.
"אתה מוכן להסביר מה קרה?" ג'ין שאל כשהם היו כבר בחדר.
"כן. אני אסביר." קולו של קאויה נשמע מאחור.
ג'אנגקוק הסתובב והביט עכשיו בקאויה.
"לפני שנתיים גיליתי ברכב של ג'אנגקוק מסמכים רפואיים, וגיליתי את מה שג'אנגקוק כבר היה מודע לכך.
שהוא חולה סופני במחלת לב לא ידועה.
הוא היה צריך לעבור טיפולים בחו"ל למרות הידיעה שאין לו עוד הרבה זמן.
גם אני וגם ג'אנגקוק ידענו שג'אנגקוק לא ייתן לג'ימין לקבור אותו, גם אם ניסיתי וגם אם רציתי דעתו של ג'אנגקוק לא הייתה משתנה וגם לא השתנתה.
והוא עזב.
אני עזבתי ביחד איתו.
לא הייתי באוניברסיטה כמו שחשבתם אפפה ואוממה, אני מצטער.
אני הייתי ביחד עם ג'אנגקוק היונג כל הזמן הזה, עזרתי לו והייתי לצידו.
ביום שג'אנגקוק עזב את קוריאה ונחת בבלגיה, הוא קרס והובל לבית החולים.
לא היה לו עוד הרבה זמן.
עברו כמה ימים והרופאים ניגשו אלינו והציעו לנו פתרון כלשהו, אך הזהירו אותנו שיהיו לכך השלכות.
החלטתו לקחת את הסיכון שבדבר וכעבור כמה ימים הבנו על מה דיברו.
ג'אנגקוק איבד את זיכרון.
הוא ביקש שאני אסביר לו למה אנחנו פה ולא בקוריאה והתכוון לחזור בחזרה.
אך אני לא נתתי לו, לא נתתי לו לחזור כאילו לא קרה כלום, והכל סבבה.
לא אמרתי לו מה קרה, רציתי שהוא יזכר לבד.
בינתיים אני נשארתי איתו, ג'אנגקוק הבין שהוא לא יכול לחזור עד שהוא לא יזכור לבד מה קרה.
בינתיים עבר הזמן ולפני כמה ימים ג'אנגקוק עבר תאונה והוא נזכר לבסוף בכל מה שקרה.
הוא טס לפה באותו הרגע ואני עליתי על טיסה שיצא בדיוק אחריו." קאויה הסביר לכל הנוכחים שהיו בחדר, לג'ימין, לנאמג'ון, לג'ין, ולמין גוק.
"כל הזמן הזה היית ביחד עם ג'אנגקוק?" ג'ין שאל.
קאויה השפיל את עיניו "כן, אני הבטחתי לג'אנגקוק שאני אתמוך בו ואעזור לו בכל מה שהוא צריך, ידעתי שהוא לא יהיה מסוגל ג'ימין יקבור אותו, אז החלטתי לנסוע איתו ולשמור עליו."
"תודה קאויה." ג'ימין אמר.
"תודה ששמרת עליו בשבילי כשאני לא יכולתי."
"איך אתה בכלל מרגיש ?" ג'אנגקוק שאל והביט בעיניו של ג'ימין.
"חלש."
לא עברה דקה והדוקטור נכנס לחדר.
"ג'ון ג'ימין?" הדוקטור פנה אל ג'ימין .
"כן?"
"וואוו..." הרופא היה די המום, הוא ניגש אל ג'ימין ובדק אותו.
"אתה בסדר?" הרופא שאל קצת המום מהסיטואציה.
הבנאדם הזה התעורר אחרי שנתיים בקומה.
"אני קצת חלש, אבל חוץ מזה אני מרגיש בסדר."
"זה טוב, בימים הקרובים נעקוב אחרי תוצאות הבדיקות ותוכל להשתחרר בקרוב." הדוקטור אמר ויצא מהחדר.