טוב, אני יודעת שלא העליתי פרק הרבה זמן יחסית אז החלטתי להקדיש את היום הזה לכתיבת פרק נוסף וישבתי מול המחשב במשך שעות כדי להעלות אותו עוד היום. לא לשכוח להצביע ולהגיב. מקווה שתהנו ! חג שמח ושנה טובה לכולם (:
יצאתי מדלתות המעלית וזרקתי את המפתחות על השולחן "דניאל?" הבחנתי בו יושב עם ראשו בין ידיו על הספה והוא מתנדנד קלות
"אממ?" הוא הרים אלי את מבטו ועיניו נראו רדופות
"הכל בסדר?" שאלתי בחשש, מתקרבת אליו בזהירות
"הייתי אצל הפסיכולוג היום" ציין
"אני יודעת" אמרתי "איך היה?"
"הוא חושב שאני פרנואיד" אמר
"ולמה זה?"
"כי אני רודף אחרי משהו שכבר לא קיים, אחרי משהו שאני לא יכול להגיע אליו"
"אחרי מה?"
"העבר" הוא פלט בשקט
"מה כוונתך?"
"בדיוק כמו שאני רודף אחרי הזכרונות שלי, כך אני רודף אחרי העבר שלי" אמר "ברגע שאני אפסיק לרדוף אחריו, העבר יפסיק לרדוף אותי"
"אני לא מבינה" הודיתי
"זה לא משנה, אני לא מתכוון להפסיק" הוא נאנח והושיט לי את ידו כדי שאתפוס בה וכך עשיתי. הוא משך קלות וקירב אותי אליו. התיישבתי על ברכיו והוא תפס אותי לחיבוק "אני לעולם לא אתן שמשהו או מישהו יפגעו בך קים. את יודעת את זה נכון?"
"כן" צייצתי בשקט
"וגם אם זה אומר להמשיך לרדוף אחרי העבר, אני אעשה זאת. העיקר שאת תהיי בטוחה"
"דניאל" גוש היה תקוע בגרוני והרגשתי שקשה לי לבלוע, שקשה לי לנשום.
"אני אוהב אותך נסיכה" הוא לחש ונשק למצחי "אל תשכחי את זה"
***
"איך לעזאזל אני אמורה לספר לו עכשיו?!" צעקתי בעצבים "אם הוא יידע מי אני הוא ירצה להרוג אותי!"
"אל תגזימי קים" אמר תומאס
"לא, באמת" אמרתי "אם הוא ידע מי אני באמת הוא יפעיל את הקשרים שלו עם התאצ'ר הזה ולא יודעת עם מי עוד וישלח אותם לחסל אותי"
"שנינו יודעים שהוא לא יעשה את זה. וגם אם הוא כן ישלח אותם, הם לא יצליחו לחסל אותך. את לא תתני לזה לקרות, אח שלך וכל האנשים שלך לא יתנו לה לקרות. אני לא אתן לזה לקרות"
"הוא ישנא אותי" נאנחתי והתיישבתי מולו במשרד שלו "הוא ישנא אותי ולא ירצה לראות אותי יותר בחיים"
"הוא יבין קים" אמר תומאס "הוא הבין פעם אחת, הוא יבין שוב"
"בפעם הקודמת לא ידעתי מי הוא, לא ידעתי על כלום" הזכרתי לו "מה התירוץ שלי עכשיו?"
"את אוהבת אותו" אמר בפשטות "אנשים עושים הרבה שטויות בגלל אהבה"
"אני באמת אוהבת אותו" אמרתי בשקט
"אז את צריכה לספר לו" אמר "מגיע לו שתספרי לו"
"כן" מלמלתי וקמתי ממקומי
***
"דניאל?" קראתי כשיצאתי מהמעלית אל הקומה "אתה כאן?" הלכתי לסלון שהיה ריק. איפה הוא? לאחר חיפוש קצר בדירה החלטתי לחפש אותו במשרדו. נכנסתי אל המעלית ויצאתי ממנה אל המשרד של דניאל, מוצאת אותו יושב מול שולחנו ובוהה במסך
"דניאל?" אמרתי והתחלתי להתקרב אליו. הוא הרים את ראשו אלי והמבט שהיה בעיניו היה לא ברור.
"זאת את?" שאל בלחש
"מה?" כיווצתי את גבותיי
"זאת את נכון?" הוא מלמל שוב ואני נעצרתי במקומי
"אני?" שאלתי בזהירות
"שיקרת לי" קבע
"דניאל" התחלתי לומר
"כמה זמן חשבת שתוכלי לשקר לי ככה? מה ניסית להשיג בזה?" קולו גבר אבל מבטו נשאר זהה
"על מה אתה מדבר?" שאלתי
"יודעת מה, עכשיו שאני חושב על זה.. אולי גם את היית זו שפרצה לי למלון. נשמע לי כמו דרך מצוינת להתחיל את תכנית הנקמה שלך"
"אתה.."
"אני יודע מי את. קים ספרו" הוא הדגיש את המילים
"זה לא קורה שוב" מלמלתי בהלם "זה פשוט כמו שידור חוזר"
"שוב? את אומרת בעצם שכבר תפסתי אותך פעם אחת וגיליתי את האמת?" שאל "בטח הרגשת נהדר אחרי שנמחק לי הזיכרון, כך יכולת לשקר לי עוד קצת!"
"עצור!" קולי אמנם היה ברור ותקיף אולי אבל הוא לא הגיע לצעקה, אפילו לא קרוב לזה. "אמרתי לך את זה פעם אחת ואני אגיד לך עוד פעם" חוררתי אותו במבטי "תקרא לי גנבת, פושעת, פסיכופתית או בכל שם שתרצה אבל בחיים, ואני מתכוונת בחיים אל תקרא לי שקרנית!"
"וזה מה שאת נכון?" שאל "את פושעת קים. את גנבת, שודדת ורוצחת"
"מאיפה הבאת את זה לעזאזל?" שאלתי
"מכאן" הוא צעק וזרק על השולחן תיקיה מלאה ניירות. התיקייה שתומאס הביא לו בזמנו.
"מה זה?"
"זה את קים" אמר "אני יודע הכל. אני יודע מי את, אני יודע על העבר שלך. אני יודע שחזרת כדי לנקום בי!"
"זה לא ככה" נאנחתי
"איך ככה?" שאל בכעס "לא חזרת כדי לנקום בי?"
"לא דניאל! ממש ממש לא!" מיהרתי לומר "אני אוהבת אותך" הוספתי בשקט
"אני לא יכול לשמוע יותר את השקרים שלך!" צעק
"אני לא משקרת!"
"את ממשיכה לשקר!"
"אני לא" אמרתי עכשיו בקול שקט "אני אוהבת אותך דניאל"
"לא" גופו קפא "אל תעשי את זה קים"
"דניאל" התקרבתי אליו ותפסתי את פניו בשתי ידי "אתה חייב להאמין לי. אני באמת, באמת אוהבת אותך"
"תפסיקי להכאיב לי קים" הוא נשמע אומלל "את לא מרגישה אלי כלום אני יודע את זה"
"אני כן" התעקשתי
"למה את מנסה להכאיב לי?" קולו רעד והוא בקושי הצליח לדבר "את לא יכולה פשוט לעבור הלאה?"
"דניאל אני נשבעת לך, אם רק תיתן לי להסביר לך הכל, אני מבטיחה לך.."
"אין מה להסביר קים. את לא מרגישה אלי כלום" הוא קטע אותי "את לא אוהבת אותי ואני לא חשוב לך. לא אכפת לך ממני" קולו חתך אותי כמו סכין "אכפת לך רק מעצמך"
"אני לא עושה את זה שוב" הורדתי את ידי ממנו והתרחקתי אחורה "אני לא עוברת את זה עוד פעם"
"התינוק שלי?" הוא שאל משום מקום
"מה?" פלטתי את השאלה בהלם
"שאלתי שאלה" הוא אמר בקול מלא שנאה "התינוק, הוא באמת שלי? או שגם זה היה חלק מהשקר שלך?"
"אני לא מתכוונת לשתף פעולה עם השיט הזה" הרמתי את ידיי באוויר ונתתי להן ליפול חזרה אל צדי גופי בייאוש "היצור הזה בבטן שלי הוא שלך. אתה מוזמן להאמין ואתה יכול גם לא להאמין, זה כבר לא משנה לי" אמרתי "בכל פעם שאני חושבת שהאהבה שלנו יכולה לשרוד הכל, שאתה באמת אוהב אותי ולא סתם אומר.. אתה מוכיח לי אחרת"
"אז עכשיו אני אשם?" הוא גיחך בחוסר אמון
"אהבה בנויה על אמון דניאל" אמרתי "ואם אתה באמת חושב שאני מסוגלת לבגוד בך, לפגוע בך ולשקר לך ככה.. אתה לא באמת אוהב אותי" אמרתי והוא בהה בי בשקט "ואם הדבר הזה נקרא אהבה.. אני לא מעוניינת בה"
"אל תנסי לסובב את זה אלי, אל תנסי להפוך אותי ללא בסדר!" דרש
"אני הולכת" אמרתי בקול חסר צבע שלא הסגיר אף רגש מתוך הסערה שהתחוללה בתוכי
"קים" הוא החל לומר
"להתראות דניאל" קטעתי אותו ויצאתי מהמשרד
***
"קים?" ליאם פתח את דלת ביתו ומצא אותי יושבת ליד טוני שנראה כל כך אבוד ולא ידע מה לעשות עם עצמו "מה קרה לה?" הוא פנה לטוני כשלא עניתי
"היא ככה מהרגע שהגיעה הנה" אמר טוני "היא פשוט לא מפסיקה להתגלגל מצחוק ולא מצליחה להסביר לי מה קרה"
"קים?" ליאם התקרב אלי וברגע שהרמתי את מבטי כדי להסתכל עליו הצחוק הבלתי נשלט שלי רק גבר ונהיה חזק יותר. פשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי, זה היה כל כך מטומטם, כל כך מייאש. לא הצלחתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלצחוק. "קים מה עובר עליך?"
"אני" הצלחתי להשחיל מילה ואז פרץ הצחוק קטע אותי. ירדו לי כבר דמעות מרוב צחוק והבטן כאבה לי ממש, אבל בכל זאת המשכתי.
"היא השתגעה" קבע טוני
"היא לא השתגעה, משהו קרה לה" אמר ליאם והתקרב אלי. הוא תפס את פניי וסובב את ראשי כך שאסתכל עליו "קים דברי אלי, מה קרה?"
"דניאל" פרצתי בצחוק חזק יותר
"קים, צאי מזה!" הוא קרא ופתאום הרגשתי את הלחי שלי צורבת ונעשית אדומה מתחת למגע ידו של ליאם. אאוץ'.
צליל המכה הדהד ברחבי הבית, טוני לקח נשימה חדה ומפוחדת ואני קפאתי בהלם. לא צחקתי יותר.
"יופי, עכשיו אחרי שנרגעת" ליאם החל להניע את ידו על הלחי שלי בניסיון להרגיע את המקום הכואב ולהקל על המכה "תספרי לי, מה קרה?"
"דניאל" פלטתי לאחר כמה שניות של שקט
"מה איתו?" שאל
"הוא יודע" אמרתי בלחש ופשוט השתחררתי מידו של ליאם ונשענתי אחורה על הספה, בוהה קדימה ולא אומרת דבר.
"זה לא יכול להמשיך ככה, אני מתקשר לקלוד" אמר טוני ומיהר לקום מהספה
"יהיה בסדר קים" הבטיח ליאם "אח שלך בדרך, הכל יהיה בסדר"
***
"איפה היא?" קול מהומהם חדר לתודעתי ואני פקחתי את עיניי ברפרוף
"היא נרדמה על הספה" שמעתי קול אחר אומר. ליאם?
"קים" הקול היה קרוב אלי עכשיו ויכולתי לזהות מיד במי מדובר.
"קלוד" הסתכלתי אל תוך עיניו שהיו מול שלי
"את בסדר?" שאל בשקט
"קלוד" קמתי ממקומי וקפצתי עליו, מחבקת אותו וקוברת את פניי בתוך חזהו ונותנת לפרץ הבכי לצאת ממני
"אני כאן קים" הוא כרך את זרועותיו סביבי וליטף את שיערי "הכל בסדר"
"הוא יודע קלוד, הוא יודע" בכיתי חזק יותר "רציתי לספר לו, הלכתי לשם כדי לספר לו אבל הוא גילה לבד" ייבבתי "הוא שונא אותי. אתה שונא אותי"
"אף אחד לא שונא אותך סיס" קלוד הידק את אחיזתו בי "את אחות שלי, אני לא יכול לשנוא אותך"
"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" ייללתי בייאוש
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות קים. את רק צריכה להמשיך בחיים שלך ולראות מה יקרה. דניאל לא שונא אותך, הוא אוהב אותך ובגלל זה הוא הגיב ככה."
"מה אעשה בלעדיו? מה אני אעשה עם התינוק, עם החיים שלי?"
"את שרדת יפה לפני דניאל ואת גם תצליחי לשרוד אחריו" אמר "העובדה שיהיה לך עוד יצור קטן בנוסף לכל לא אמורה להשפיע עליך. אני אעזור לך, ליאם יעזור לך וגם טוני. כולנו נהיה כאן בשבילך ונתמוך בך לאורך כל הדרך, את בחיים לא תהיי לבד קים. בחיים"
"אני כל כך מצטערת קלוד" התייפחתי לתוך חולצתו והרמתי את מבטי אליו "כל כך מצטערת" מלמלתי
"הכל בסדר סיס, זה בסדר" הוא חייך אלי חיוך אלכסוני וניגב את דמעותיי בעזרת ידו "אני כאן"
"אל תעזוב אותי יותר" אמרתי במבט מפציר אך גם מתחנן
"מבטיח" אמר וחזר לחבק אותי חזק יותר
***
"מזל טוב, הגעת למחצית הדרך" הרופאה חייכה אלי במתיקות
הגעתי לשבוע ה21. חודש בלי דניאל. קלוד התעקש לבוא איתי לתור אצל הרופאה בכל פעם עד עכשיו מכיוון שלא רצה שאלך לבד. הוא לקח ברצינות את כל הקטע הזה של הדוד והאח הדואג והמסור.
זהו זמן מצוין מבחינת תחושת ההיריון. הבטן עדין אינה גדולה מאוד מכדי להפריע לי והקשיים של תחילת ההיריון כמו הבחילות וההקאות כבר מאחוריי.
"היום נעשה סקירת אולטרסאונד" אמרה הרופאה ואני מיד ניגשתי לשכב על המיטה
"קלוד?" הרמתי גבה לעומתו כשהלך איתי והתיישב לצדי, מחזיק לי את היד ולא עוזב
"אני רוצה לראות את האחיין שלי" אמר
"או אחיינית" צחקקתי והחיוך נעלם מפניי מיד
"זה בן" קלוד אמר בביטחון
"כבר ראית אותו בתמונות שהבאתי לך" הזכרתי לו
"אני רוצה לראות את זה בשידור חי" אמר ואני גיחכתי
"בבקשה" הרופאה סובבה את המסך אלינו ואחיזתו של קלוד התהדקה
"קים זה.." הוא חיפש את המילים
"פעם ראשונה במשך 28 שנות חייך שאין לך מה לומר" מלמלתי
"זה האחיין שלי?" הוא שלח חיוך קורן אל הרופאה שהנהנה אליו באישור "זה מדהים"
"יש כמה דברים שאני רוצה לעבור איתך עליהם" אמרה ונתנה לי משהו לנגב איתו את החומר המגעיל הזה מהבטן שלי.
"דברי" אמרתי לאחר שניקיתי אותו וקמתי מהמיטה בעזרתו של קלוד
"קודם כל, לגבי הרגלי השינה שלך" אמרה והתיישבה מולנו בשולחנה "אם את מתקשה למצוא תנוחה נוחה במיטה בכלל הבטן התופחת, תישני עם כרית גדולה בין הרגליים. את יכולה גם לקנות לשם כך כרית הנקה שתשמש אותך גם לאחר הלידה"
"כרית הנקה?" הרמתי גבה לעומתה
"כדי שתוכלי להניק את התינוק" אמרה כמובן מאיליו "זה הרבה יותר נוח ו.."
"מי אמר שאני מתכוונת להניק?"
"אממ בעלך?" אמרה בחשש "זאת אומרת החבר שלך, זאת אומרת האבא.." היא מיהרה לתקן את עצמה וראו שהיא לחוצה מהמבט שתקעתי בה
"אם הוא רוצה להניק את התינוק הוא מוזמן לעשות את זה בעצמו" קבעתי
"הנקת התינוק יותר בריאה גם לו וגם לך" ציינה בשקט
"זה לא משנה. אני זו שאחליט אם אעשה זאת ולא הוא. זה הציצי שלי"
"קים" קלוד מלמל לידי וסימן לי להירגע
"אני אחשוב על זה" נאנחתי
"נשמח אם תוכלי להביא לנו חומר לקריאה בנושא" הוסיף קלוד והיא הנהנה בשקט
"טוב, סיימנו כאן?" שאלתי בחוסר סבלנות
"זה הכל להיום" היא אמרה ואני מיהרתי לקום ממקומי "ניפגש בעוד שבוע לבדיקות" הזכירה לי ואני הנהנתי ויצאתי מהמקום
"את בן אדם נחמד" מלמל קלוד כשנכנסנו לרכב
"אל תתחיל" הזהרתי אותו "מספיק דניאל חפר לי בנושא הזה, אני לא צריכה הרצאות גם ממך"
"אל תשווי אותי אליו" הוא אמר בכעס ואני שתקתי "מה איתו באמת?" שאל לאחר שתיקה ממושכת
"לא יודעת וגם לא אכפת לי" משכתי בכתפיי
"קים, את מכחישה" ציין "את סוגרת את הכל בתוכך ושומרת בבטן. זה לא טוב לך וגם לא לאחיין שלי"
"אני לא מכחישה, אני יודעת טוב מאוד מה המצב כרגע" אמרתי "אני פשוט בוחרת להתעלם מזה ולא להקדיש לזה הרבה זמן ומחשבה. לטובת התינוק וגם לטובת השפיות שלי"
"את לא מתכוונת לדבר איתו מתישהו?"
"על מה כבר יש לדבר?" שאלתי "הוא לא מאמין לי, בעיה שלו. הוא ימשיך לשלם על כל מה שקשור לתינוק וידאג לכל, דונה כבר הודיעה לי את זה"
"דונה?"
"עובדת שלו" הסברתי "לא יחסר ליצור הקטן דבר, וזה מה שהכי חשוב עכשיו"
"והלב שלך לא חשוב?"
"הלב שלי ישרוד" אמרתי בשקט "הוא תמיד שורד"
***
שבוע נוסף עבר. השדיים שלי גדלים, הגב כואב ואני כבר מתחילה להשתגע.
"אתה לא חייב לבוא איתי בכל פעם אתה יודע" אמרתי לקלוד בזמן שיצאנו מהרכב ונכנסנו אל תוך המרפאה
"אני יודע" אמר והתקדם איתי פנימה
"קים" קול קרא בשמי ואני קפאתי. דמות גברית קמה ממקום מושבה עם גבה אלי והסתובבה אלי בזהירות
"דניאל" אמרתי והרגשתי את קצב פעימות ליבי מתגבר ונהיה מהיר יותר "מה אתה עושה כאן?" שאלתי
דניאל לא הגיב. מבטו נדד ממני הצידה ולמעלה, אל דמות גדולה ודומיננטית שהחזיקה בכתפי כמחווה מגוננת ומזהירה.
"אני רואה שאתה לא השתנת" דניאל דיבר סוף סוף וקולו נטף ארס
"אני יכול להגיד את אותו הדבר עליך" אמר קלוד בקול שקט ויציב "נשארת אותו חרא כמו שהיית בעבר"
"מה אתה עושה כאן?" שאל דניאל
"זה בדיוק מה שאני רציתי לשאול" הוא ענה בשלווה
"באתי בשביל הבדיקה" אמר
"פתאום אכפת לך מקים?" שאל קלוד בקול מאשים
"אכפת לי מהילד שלי" הוא החזיר ואני הרגשתי את ליבי נצבט
"הורה זה לא מי שיוצר את הילד, זה מי שמגדל אותו. אתה צריך לדעת את זה יותר טוב מכולם" אמר קלוד "אם אתה לא נמצא איתה בכל השלבים ומלווה אותה לאורך כל הדרך, אין לך מה לחפש כאן. לא עכשיו ולא אף פעם"
"זה הילד שלי" הדגיש דניאל
"אני לא רואה אותך סוחב אותו בבטן במשך חודשים, סובל מכאבים ולא ישן בלילות בגללו" אמר קלוד "אתה בא כשנוח לך"
"זה לא עניינך. אתה לא קשור לכל זה" אמר דניאל
"אני אח שלה" קלוד הגביר את כולו "אני איתה ואני דואג לה ונמצא שם בשבילה, מה שאי אפשר להגיד עליך"
הם המשיכו לעמוד שם ולהתווכח אחד עם השני בזמן שאני המשכתי לעמוד שם ולבהות באוויר. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לחשוב בהיגיון. זה היה כבר יותר מידי בשבילי.
"תגיד מה הסיפור שלך?" צעקתו של דניאל הוציאה אותי מהבועה שלי
"שום סיפור" קטעתי את קלוד "אבל לי יש סיפור בשבילך" אמרתי וצעדתי צעד אחד קדימה, מסתכלת אל תוך עיניו ומשדרת את כל הארס והכאב שלי החוצה "מה דעתך על זה? היה הייתה פעם ילדה קטנה שלא היה לה אף אחד בעולם חוץ מאח שלה. יום אחד החבר הכי טוב שלהם בגד בהם והשליך אותם אל גוב האריות ונעלם. האריות המפלצתיות לקחו את אח שלה ממנה והפרידו ביניהם למשך פאקינג ארבע שנים! לאחר ארבע שנים חבר טוב אחר של אח שלה הצליח להציל אותה וביחד הם הצילו גם את אחיה. הם פתחו עסק ביחד ודאגו לזה שאף אחד לא יוכל לפגוע בהם שוב. ואז החבר האידיוט של אח שלה שבמקרה גם היה בן הזוג שלה בגד בהם וכמעט הרג את שניהם! לאחר מכן הילדה הקטנה עזבה את הכל והחליטה לחיות חיים נורמליים עד שהיא פגשה בחור צעיר ועשיר שהצליח לסובב לה את הראש. הוא הצליח לגרום לה להתאהב בו ולהיפתח אליו ואז היא גילתה שאותו בן אדם היה בעצם זה שהרס לה את החיים בעבר. היא לא ידעה מי הוא היה לפני שנפגשו, ואחרי שהיא גילתה את זה נשבר לה הלב. בהמשך היא גילתה שהיא בהיריון והם חזרו להיות ביחד והסכימו לשכוח מהעבר. כעבור כמה זמן הגיע החבר לשעבר שלה וניסה להרוג את כולם! הם הצליחו להינצל אבל האהוב שלה נכנס לקומה ושהתעורר הוא לא זכר כלום. הם חזרו להיות ביחד והוא זכר את האהבה שלו כלפיה למרות הכל. היא פחדה לספר לו על העבר שלהם ביחד כי לא רצתה לאבד אותו ובסוף.. כל מה שהיא פחדה שיקרה, קרה." שתף המילים שיצאו מפי פשוט לא עצר וככל שהמשכתי כך קולי הלך וגבר "הוא שבר לה את הלב, בפעם השנייה. ולה.." משכתי את המילים "זה הספיק" דניאל בהה בי במבט מופתע שבמהרה הפך לחרטה וכאב "איך זה בתור סיפור לפני השינה, נחמד נכון?" שאלתי "ספר את זה לילד שלך" אמרתי בכאב ומיהרתי להסתובב ולצאת מהמקום
"קים!" שמעתי את קולו של דניאל קורא מאחוריי. אני אשכרה חיה בתוך פלאשבק, בתוך חלום מוזר. העבר חוזר על עצמו ולי כבר אין כוח להתמודד עם זה שוב. לא בכיתי הפעם, לא הרשתי לעצמי. נמאס לי להיות קים החלשה שדניאל הפך אותי אליה. הפעם אני צריכה את קים החזקה לצדי, היא היחידה שיכולה לעזור לי להתמודד עם כל זה ולעבור את זה.
שמעתי את צעדיו של דניאל מתקרבים והוא חזר וקרא בשמי. התכופפתי אל מגפי ושלפתי את האקדח מהמגף, מסתובבת אליו תוך כדי ותופסת עמדה יציבה, מכוונת אותו אליו. דניאל נעצר מיד וקפא במקומו, מרים את ידיו ופניו מחווירות כמו סיד. "קים" הוא מלמל
"אל תזוז!" קראתי
"קים אני.."
"תסתום את הפה המזויין שלך!" סיננתי מבין שיני
"קים" קלוד קרא ורץ לעברנו, מאט את הקצב ונעצר טיפה מאחוריו כשהוא קולט מה קורה "קים, תורידי את האקדח" אמר
"אל תתערב קלוד" יריתי לעברו והוא סתם מיד
חזרתי להביט בדניאל שנראה מבועת "יש לך בדיוק חצי דקה להסתובב, ללכת מכאן ולא לחזור יותר."
"את לא באמת מתכוונת לעשות את זה" מלמל דניאל בחשש
"באמת?" צחקתי "שים לב," הראיתי לו את האקדח "ככה נראית נצרה לא משוחררת" תפסתי באקדח ושחררתי את הנצרה, מכוונת אליו שוב "וככה נראית נצרה משוחררת"
"קים" הוא החל לנשום בכבדות
"עכשיו יש לך בדיוק כמה שניות ללכת מכאן לפני שתוכל להיפרד לשלום מהעולם הזה"
"קים אני מצטער"
"נמאס לי לשמוע את השיט שלך" אמרתי "כל מה שאתה עושה מהרגע הראשון זה להכאיב לי. זו הייתה טעות להכניס אותך לעולם שלי, גם כשהיינו ילדים וגם עכשיו."
"קים" קלוד התקדם ועקף את דניאל, מתקדם לעברי ושולח אלי מבט מזהיר "זה מספיק"
"לא" התנגדתי "הוא לא מקשיב. ואם זו הדרך היחידה לגרום לו לעוף לי כבר מהחיים אז זה מה שאעשה" אמרתי ברצינות וקלוד בחן אותי בשקט
"תלך דניאל" הוא קרא פתאום
"מה?" שאל דניאל בבלבול
"אם יש לך קצת שכל בראש, תלך מכאן עכשיו" אמר "לפני שיהיה מאוחר מידי"
"אני אחזור" אמר דניאל בשקט
"אתה טיפש" ירקתי לעברו "קבל עצה אישית ממני, אתה לא רוצה לחזור לכאן"
"אני חייב" אמר והלך מהמקום.
לאחר דקה של שקט סוף סוף הורדתי את האקדח למטה.
"חושב שהוא קנה את זה?" שאלתי
"אני לא קניתי את זה" משך קלוד בכתפיו "לפחות היית משאירה את המחסנית בתוך האקדח, שייראה יותר אמין"
"אני לא לוקחת סיכון"
"את לא באמת אמרת את זה עכשיו" גיחך קלוד "זה לא שהיית פולטת בטעות כדור או משהו כזה"
"איך הוא באמת יכל להאמין לזה שאני מסוגלת לפגוע בו?" שאלתי
"כמו שאמרת קודם, הוא טיפש" קלוד נאנח ונכנס איתי חזרה למכונית
"מה עם התור שלי?" שאלתי
"נבוא כבר שבוע הבא, לא כזה קריטי"
"אתה חושב שהוא ישמור ממני מרחק עכשיו?"
"הוא עקב אחריך במשך כל הזמן הזה קים, ישב בחדר ההמתנה בכל פעם שהיה לך תור והתחבא מאחורי עיתון. הוא דואג לך"
"הוא שונא אותי" אמרתי "הוא רק דואג ליצור הקטן"
"הוא לא שונא אותך, הוא רק רוצה לשנוא" אמר
"זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי" מלמלתי
"בכל מקרה, אני לא חושב שתראי אותו בסביבה בזמן הקרוב"
"מצוין" אמרתי "התחלתי בתכנית גמילה מדניאל, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנע"
"זאת הגישה" חייך קלוד
"אני רק מקווה שאני לא עושה טעות" אמרתי
"מה כבר יש לך להפסיד?" שאל
"האמת.." משכתי בכתפיי "כלום"