שנים שלא הייתי כאן, לא התקרבתי למקום הזה. רצתי הכי רחוק שיכולתי, אפילו לא ידעתי לאן אני רצה פשוט רצתי עד שהגעתי לכאן, בלוק מספר 6. מתחת לגרם המדרגות באותו בלוק על שמיכה דקה ודהויה, זה היה הבית שלי במשך כל כך הרבה זמן, אני לא מאמינה שהשמיכה עוד נשארה כאן, יותר דהויה ויותר מלוכלכת אבל זו עדין אותה השמיכה. התיישבתי על השמיכה וקיפלתי את רגלי צמוד לבטני וחיבקתי אותן חזק, הנחתי את ראשי על ברכיי ונתתי להכל לצאת. כל המתח והתסכול, ההרגשה הנבגדת שעטפה אותי, הכל נשפך ממני החוצה. עד שהדבקתי את כל חתיכות הלב שלי בחזרה אז הוא בא והצליח להמיס את הדבק, לפתוח את הפצעים הישנים, להרחיב את הסדקים ולהרוס אותי מבפנים. דניאל. דני. אני לא מאמינה זה פשוט לא נקלט. אותו בן אדם שבגד בי ובאח שלי, אותו בן אדם שהרס לי את החיים ולקח לי כל כך הרבה, אותו אדם חזר לאחר כל השנים האלה בדמות גבר החלומות, בתור הנסיך, האביר, והצליח להיכנס לי אל הלב, ואז לאחר שהצליח הוא שבר לי אותו מבפנים. אני לא מאמינה שנתתי לו לעשות את זה, שנתתי לו להתקרב אלי ככה, איך יכולתי להיות כזאת טיפשה? איך לא ראיתי את זה קודם?
"ידעתי שאמצא אותך כאן" קולו העמוק של קלוד הדהד באותו בלוק ישן והוא ניצב מעלי, עומד זקוף עם ידיו בכיסים "אני יכול לשבת?"
"זה גם הבית שלך" משכתי בכתפי
"בית" הוא חייך בדיכאון והתיישב לידי "אני מצטער" אמר לאחר כמה רגעים
"זה לא אשמתך" משכתי בכתפיי
"הייתי צריך לשמור עליך טוב יותר" הסביר
"אתה לא השומר שלי ואני ילדה גדולה" נאנחתי בתסכול "זה לא אשמתך שאני עיוורת"
"ילדה גדולה או לא את עדין אחותי הקטנה" אמר "ויש לי אחריות עליך. הייתי צריך לוודא שאת בסדר, לדאוג מי הם האנשים שאת מסתובבת איתם"
"קלוד" מחיתי
"ברגע שראיתי אותך עם חבורת הבנות האלה בקניון הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר, שמשהו השתנה" אמר "אבל מכאן ועד לזה שתצאי עם דני.. מכל האנשים בעולם דווקא דני"
"אני לא ידעתי" מלמלתי "בחיים לא הייתי חולמת להתקרב אליו אפילו אם הייתי יודעת שזה הוא"
"איך לא זיהית אותו?" שאל "איך לא שמת לב שזה הוא?"
"עברו 12 שנים קלוד" הרמתי את קולי מעט "פאקינג 12 שנים!"
"הוא לא השתנה כל כך" אמר
"הייתה בן 16 כשזה קרה בטח שתזכור אותו יותר טוב" אמרתי "אתה אולי בילית את שאר שנות חייך בלכעוס עליו ולנטור לו טינה אבל אני ביליתי את השנים בניסיון לשכוח, לדחות את הזיכרונות האלה ולהשאיר אותם עמוק בעבר"
"אני יודע" הוא נאנח "אני לא מאשים אותך זו פשוט את" הוא חייך חיוך כלוש וחיבק אותי "לא ציפיתי לרגע שתזכרי אותו או תנסי לנחש איך הוא אמור להיראות 12 שנים אחר כך, היית רק בת 12 כשזה קרה" הוא הידק את חיבוקו וחרק בשיניו "פשוט לא ציפיתי שהדרכים שלכם יצטלבו ככה ותפגשי אותו שוב אחרי כל כך הרבה זמן, ובטח שלא ציפיתי שתפתחי אליו רגש כלשהו"
ESTÁS LEYENDO
רואה לך בעיניים
Romanceספר ראשון בסדרת ״החלון לנשמה״ "יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הוא הסוג חסר הדאגות, הנינוח, זה שלא חסר לו שום דבר בחיים. כל עוד אתה לא מהסוג הזה אתה נחשב לסוג השני. טוב, אז אני שייכת לסוג השני." מאז ילדותה חיה קים ברחובות, מסתדרת אך ורק ב...
