הסברתי לו. הסברתי לו הכל, סיפרתי על בית האומנה, על החיים ברחוב, וגם על הכנופייה. החסרתי די הרבה פרטים, כי זה היה קשה מידי, ולא הייתי מוכנה לזה לגמרי. בבוא הזמן אני אשלים את הפרטים הללו.
"אני מצטער," אמר סבסטיאן כשסיימתי את הסיפור. "באמת."
"אין לך על מה." מלמלתי, מוחה כמה דמעות שנשארו מתחת לעיניי. בליל רגשות נורא תקף אותי ולא הצלחתי להבין מה בדיוק אני מרגישה. עצב, אובדן, הקלה, כעס? הכל התערבב בתוכי לגוש אחד שמן בתוך החזה. זה העיק עליי.
"בואי הנה." הוא אמר בשקט ומשך אותי אליו, גורם לי ליפול לחיקו כמו סמרטוט. הוא עטף אותי בזרועותיו וחימם אותי, מעניק לי נוחות ואהבה - בדיוק מה שאני צריכה.
לא שמתי לב בכלל שהתחלתי לבכות, ואחרי שהבנתי שהעיניים שלי רטובות לגמריי, הרגשתי שהבכי מגיע מאושר. או שאולי לא? הייתי כל כך מבולבלת, הסיפור על עצמי דרש ממני הרבה, וזה הרג אותי.
"את בסדר עכשיו, הכל בסדר." הוא לחש לי באוזן, נושק ללחיי ברכות ומלטף את זרועותיי. נכנעתי למגעו וכאילו שקעתי לתוכו, נושמת את ריחו ומרשה לעצמי להתפרק בין זרועותיו השריריות.
"את עייפה?" הוא שאל בלחישה, מחכך את אפו בצד ראשי.
"קצת." צייצתי, מתרחקת ממנו. למרות שהיה חשוך ראיתי את הדאגה והחיבה בעיניו השחורות. אהבתי שהן מתרככות רק בשבילי.
סבסטיאן הנהן והתרחק ממני, נכנס מתחת לשמיכה ומרים אותה כדי שאוכל להיכנס. נכנסתי מתחת לשמיכה מיד, רוצה להינות שוב מהחום המדהים שלו ומהמגע המחמם ואוהב שלו.
"סבסטיאן?" לחשתי, מביטה בעיניו.
"ממ?" הוא נעץ את עיניו בעיניי בדרך המיוחדת שרק הוא עושה, שפתיו פתוחות מעט ונפוחות כמו בציור, לסתו התחתונה מכוסה זיפים קטנים ושחורים, ושיערו מעט פרוע משינה. הוא נראה מדהים כל כך שהרגשתי נחותה לידו.