פרק 36

4.2K 421 65
                                    

הבטתי בזקן ששכב על הרצפה, והוא הביט בי חזרה. פניו היו מקומטות לגמריי, עיניו אדומות, ושיערו לבן לגמריי ונראה כאילו עבר נשירה מסביבית.

"מי אתה?" שאלתי, לא מבינה. המקום אמור להיות נטוש! מה לעזאזל עושה פה בן אדם? המקום שייך למוסד, איך הוא נכנס?!

"מי את?!" קולו חרחר והוא השתעל שיעול רטוב שכיסה את הסביבה בדם.

"א-אני לידיה, אלה ג'סיקה וכריס," הצבעתי עליהם, מנסה להיות כמה שיותר מנומסת ופחות לחוצה ומפוחדת. לפרוטוקול - זה היה קשה מאוד בשילוב עם הנהמות של סבסטיאן מחוץ לחומת הקרשים. "נתקענו כאן. עכשיו תורך - מי אתה?"

"אני מיידל, עבדתי במוסד כמה שנים עד שחליתי, ועכשיו אני כאן! גוסס! תצאו לי מהבית!" הוא צעק.

הבטתי בכריס, שהביט בי חזרה. הוא אמר לי שהבקתה הייתה שייכת לגנן של המוסד, ושעכשיו היא נטושה. לא חשבתי שהגנן עדיין חי... אם אפשר לקרוא לו חי.

"אה, אני מצטערת לומר לך, אבל קצת קשה לנו לצאת." בדיוק כשסיימתי את המשפט סבסטיאן יילל בעוז, גורם לי לרעוד.

הזקן בהה בי, ואז בג'סיקה, ואז בכריס. הוא לא ידע מה להגיד, או מה לעשות, ולא נראה צלול כל כך באופן כללי.

"לידיה!" כריס קרא לי והפנתי אליו את תשומת ליבי, רואה את ג'סיקה רפויה בין זרועותיו. רצתי אליהם, מרימה את ידה של ג'סיקה ובודקת לה דופק.

"היא נושמת." ציינתי, מרימה את מבטי כדי לפגוש את עיניו של כריס. עיניו היו שטופות פחד, חרדה. הוא אחז בג'סיקה בידיים רועדות, ונראה לא יציב בכלל.

"מה קורה פה? למה סבסטיאן כאן? למה הוא הפך ליצור הזה?" הוא שאל בקול קטן, מצייץ.
"
אני... אני לא יכולה להסביר.. אני-"

"את יודעת מה הולך כאן. הוא התנהג אלייך שונה קודם." קטע אותי כריס, עיניו נעוצות בעיניי.

לא ידעתי מה לענות. האם אני יכולה לספר לו? מה אני יכולה ומה לא?

"תראה, אני יודעת מה קרה לו, ואני יודעת שאני אוכל לרסן אותו אם צריך. מה שאני לא יודעת זה לכמה זמן אצליח." אמרתי בטון רציני.

כריס הנהן קלות, מביט בג'סיקה.
"זה היה אמור להיות היום הכי טוב בחיים שלי." הוא מלמל, מחבק אליו את ג'סיקה המעולפת.

"אל תדאג, אנחנו נהיה בסדר." מלמלתי, מלטפת את כתפו. ניסיתי לשכנע בעיקר את עצמי כשאמרתי את המילים האלו, כי לפי הנהמות של סבסטיאן הוא עצבני ביותר.

שיעול רטוב מלא בדם משך את תשומת ליבי אל הזקן. עדיין היה לי קשה להבין למה הוא כאן, ובעיקר כמה זמן הוא בחדר הזה שכניסתו הייתה חסומה. הוא בהחלט נראה גוסס, ולרגע פחדתי שהמחלה שלו מדבקת. רק זה מה שחסר לי עכשיו.

The Hardest WayWhere stories live. Discover now