הפעם חיכיתי לו. חיכיתי לסבסטיאן בשולחן הקבוע שלו בחדר האוכל בארוחת הצהריים, זונחת את כריס, ג'וני, ג'סיקה ואנג'לה לטובת סבסטיאן. הם לא אהבו את הרעיון, בעיקר כי פחדו ממנו, אבל הצלחתי לשכנע אותם (ואת עצמי) שיהיה בסדר. לא סיפרתי לאף אחד מהם על תא ההלבשה, אבל הם כן ידעו על מה שקרה עם ג'ייסון כך שהם הצליחו לקבל את העובדה שנטשתי אותם כך בשביל המחקר הקטן והפרטי שלי.
הבחור סקרן אותי. ההתנהגות שלו, האדישות שלו, ההפכפכות שלו, המסתוריות שלו. על מה הוא יושב? מאיפה הוא? מה שם המשפחה שלו בכלל?! לא ידעתי על הבחור כלום. נדמה היה שאי אפשר לדעת עליו משהו, כולל את מה שהוא מרגיש. הפנים שלו כל כך חתומות ונוקשות וחסרות הבעה שזה פשוט לא אפשרי.
ראיתי אותו לוקח מגש ומתקדם לכיוון עמדות ההגשה. הוא לקח הרבה אוכל, הרבה מאוד, והבנתי שאם הוא אוכל את כל זה באופן קבוע הוא וודאי גם מתאמן בחדר כושר כלשהו. אי אפשר לאכול את כל זה ולהישאר רזה ושרירי וחטוב. כשסיים להעמיס את הצלחת שלו הוא התקדם לכיוון השולחן, ואני הסטתי את מבטי אל החלון כדי לא ליצור איתו קשר עין.
"את יכולה לקום מהמקום שלי?" הוא שאל בקור, מתיישב מולי.
"המקום שלך? הוא לא שלך. הוא ציבורי."
"הוא שלי. אני יושב כאן בכל יום, ואני יושב לבד." יצרתי איתו קשר עין, ומיד התחרטתי. עיניו ננעצו בעיני והסטתי את מבטי נבוכה ומבויישת מתגובתו הלא צפוייה. הוא פשוט בלתי צפוי. אי אפשר לדעת מי יגיע - סבסטיאן הקריר והאדיש או סבסטיאן שמתעקש לעזור לך ללבוש שמלה מחורבנת. ואם להיות כנה, לא ציפיתי לכזאת דחייה. לא הכנתי את עצמי לזה.
"אני לא יכולה לארח לך חברה?"
"בפעם השנייה כבר, אני לא רוצה חברה." קולו היה נוקשה ותקיף. איך סבסטיאן מחנות הבגדים נעלם כל כך מהר? למה הוא כל כך רוצה לשבת לבד? לא עשיתי משהו רע, נכון?
"יודע מה? בסדר," אמרתי, מישירה אליו את מבטי ונועצת את עיניי בעיניו בחזרה. לא מגיע לי יחס כזה. למה בכלל התאמצתי? "לא מגיעה לך חברה. תישאר לבד." לקחתי את המגש וקמתי, המומה, כועסת, ובעיקר מלאת עלבון.
הפניתי אליו את הגב והתיישבתי בשולחן אחר, מניחה את מגש שלי בחבטה על שולחן העץ. לצערי חיכיתי לסבסטיאן במשך חצי שעה והחברים שלי כבר סיימו לאכול והלכו, מה שאומר שנשארתי לבד. השולחן שהתיישבתי בו היה שולחן זוגי בפינה, רחוק מאוד מקבוצות התלמידים הגדולות. לא רציתי להיות קרובה אליהם, בעיקר כי לא רציתי תשומת לב.
"שלום לך, לידיה." קפאתי במקומי כשג'ייסון התיישב לידי. רק לא הוא. למה דווקא הוא? איך הוא מצא אותי? הדופק שלי עלה וגופי קפא, בדיוק כמו בפעם הקודמת. הנוכחות שלו הפריעה לי, גרמה לתחושה מוזרה להתפשט כמו רשת על גופי ולמנוע ממני לזוז. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לעשות שום דבר. אז הוא ישב שם, קרוב אליי, חום גופו מורגש ונוראי סמוך אליי.
"שמחה לראות אותי? כי אני שמח לראות אותך." החיוך שעלה על פניו הגעיל אותי, גורם לי לרצות להקיא. הוא הזכיר לי את כל הבנים המפגרים מהכנופיות בניו יורק, רק שפה הם שולבו לאדם אחד. גופו החסון והנפוח, פניו הקשות והעיניים הקרות וחסרות הרגש שלו. הוא נראה לא אנושי. מגעיל. שד.
"לך מכאן, מה אתה עושה לי...?" הצלחתי לסנן מבין שיניי, בקושי מבינה את עצמי. לא פחדתי ממנו, אבל כן פחדתי ממה שהנוכחות שלו גרמה לי. השיתוק היה כולל ומוחלט, ולא נבע מפחד. אלוהים, כמה שרציתי להעיף לו אגרוף עכשיו, אסל פשוט לא יכלתי. לא הצלחתי. התחושה הייתה כמו קסם. משהו שחור ואפל וכוחני, קצת מו מה שקרה במשרד המנהלת. מה לעזאזל קורה כאן?
"אני? לא עושה לך כלום." הוא גיחך. הגיחוך אמר לי שהוא בהחלט עושה לי משהו. אני לא יודעת מה, אבל משהו. הוא התקרב אליי יותר, מנצל את העובדה שגופי מאובן במקום, ושפתיו נחו על צד צווארי. נרתעתי בגועל, אבל הרתיעה לא הורגשה כלל בצורה פיזית. מנטאלית, רציתי להקיא. רציתי לבעוט את הבחור הנורא הזה ממני ולשבור לו את האף, אבל פשוט לא הצלחתי!
לפתע שתי ידיים חסונות אחזו בי מאחור מתחת לבתי השחי, מרימות אותי מהכיסא במשיכה חזקה שהכאיבה לי בצלעות. ראיתי את ג'ייסון זורק לכיווני מבט מעוצבן, ועיניו נצצו מעט כשהוא קם ברטינה. עוד הייתי מאובנת, כך שלא הצלחתי לזוז או לראות מי הרים אותי ככה, אבל כן ידעתי שהוא מתרחק מהמקום ולוקח אותי איתו. ג'ייסון הפך לרחוק ורחוק יותר, אך כשהבין שמי שמחזיק אותי לא מתכוון לעצור הוא החל לעקוב אחריי, הליכתו מהירה.
האדם שהחזיק אותי ייצב אותי בין זרועותיו והחל להתקדם אפילו מהר יותר, עד שהרגשתי את הרוח הקרירה שבחוץ כשיצאנו מחדר האוכל. ככל שהתרחקתי מג'ייסון, ועכשיו שכבר לא הייה בשדה הראייה שלי, השיתוק התפוגג. הרגשתי שאני יכולה לזוז שוב, וגם לדבר.
הסטתי את ראשי לאחור כדי לראות מי הרים אותי, ומולי נחשפו פניו הכועסות של סבסטיאן. עכשיו כשהייתי קרובה כל כך יכלתי לראות כמה ארוכים הריסים שלו.
"את יכולה לתפקד?" הוא שאל בעצבנות, עוצר על המדרכה מחוץ לחדר האוכל.
הנהנתי לכיוונו בבלבול, לא מצליחה להבין את הסיטואציה, והוא בכלל לא נתן לי זמן לפרש אותי כי ברגע שהוריד אותי לרצפה ידו תפסה בידי והוא התחיל לרוץ.
נגררתי אחריו, ריצתו הייתה הרבה יותר מידי מהירה בשבילי, אבל אחיזתו הייתה חזקה מידי ולא נתנה לי להשתחרר. התחלתי להתנשף, גם מפחד וגם ממאמץ. לא ראיתי את ג'ייסון מאחורינו, מה שהרגיע אותי מעט, אבל ההתנהגות של סבסטיאן הלחיצה אותי. הוא נראה... מבוהל. כאילו משהו גדול קרה, וכאילו אני קשורה לזה.
מה לעזאזל קורה במקום המטורף הזה?
أنت تقرأ
The Hardest Way
العاطفيةהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
