פרק 56 - חלק א'

5.2K 425 45
                                    

התעוררתי בבהלה וצווחה נפלטה מפי. שיערי היה פרוע, עיניי פעורות ורטובות, וגופי התמלא זיעה קרה. חיבקתי את עצמי ורעדתי, מתחילה להתייפח בשקט ולמלא את לחיי בשובלי דמעות קטנות ומלוחות.

"לידיה?" סבסטיאן שאל בישנוניות והתהפך לכיווני. כשראה שאני מכורבלת בתוך עצמי ובוכה הוא הזדקף. "לידיה! מה קרה?"

לא עניתי לו, לא הייתי מסוגלת. הפה שלי היה יבש, ורציתי להקיא. סבסטיאן שלח את ידו והניח על כתפי, אבל אני ברחתי ממגעו והתרחקתי, קמה מהמיטה ורצה לחדר האמבטיה הכי מהר שיכלתי. כרעתי מול האסלה והקאתי את נשמתי לתוכה, הבכי שלי רק מתגבר.

סבסטיאן הגיע תוך כמה שניות וכרע מאחוריי, אוסף את שיערי השחור ומרחיק אותו מפניי כדי שלא יתלכלך.

המשכתי להקיא ללא שליטה, מתייפחת ובוכה, עד שכבר לא היה לי מה להקיא. התקף עוויתות חלחל בי ועצמתי את עיניי חזק, רועדת ומתקפלת.

"אלוהים, לידיה, מה קרה?" סבסטיאן סובב אותי אליו והביט בי, פניו מודאגות ביותר.

עדיין לא הצלחתי לדבר ורק הבטתי בו במבט חסר אונים, שפתיי רועדות ושיניי נוקשות. הטעם המחליא של הקיא עדיין עמד בפי, ורציתי להקיא שוב, אבל הקיבה שלי הייתה ריקה לגמריי. הגרון שלי שרף כמו שלא שרף מעולם.

סבסטיאן כרך את זרועותיו סביבי בהיסוס והפעם לא התנגדתי, נותנת לו לחבק אותי ומתנחמת בחומו. הנחתי את ראשי על חזו החשוף ובכיתי שוב, מרטיבה את עורו החמים והחלק.

"בואי." הוא לחש ברכות והרים אותי, מחזיק אותי ליד הכיור ומגיש לי מברשת שיניים ומשחה. נתמכתי בו ובכיור ולקחתי את המברשת מידו, מצחצחת שיניים ומנסה להעביר את הטעם הנוראי של הקיא בזמן שסבסטיאן טיפל באסלה והוריד את המים. כבר לא הזעתי, והטעם עבר, אבל המשכתי לבכות.

"בבקשה תספרי לי מה קרה..." מלמל סבסטיאן ותפס במותניי, מצמיד אותי אליו ולוקח אותי החוצה מחדר האמבטיה.

"ח-חלום רע." הסברתי בקצרה בקול צרוד, משפילה את מבטי.

"על מה חלמת?" הוא ליטף קלות את גבי ואחז בי חזק, מנסה להראות לי בהגזמה שאני מוגנת ושכלום לא יקרה.

"אני... אני לא רוצה לדבר על זה." מלמלתי בשקט. החלום כלל דברים שרציתי לשכוח, דברים מהעבר. מעולם לא שיתפתי מישהו על מה שעבר עליי בחיי, על תחילת דרכי כתינוקת יתומה שגדלה בזבל, על המשפחה המתעללת שאימצה אותי כדי לקבל עוד קצבת ילדים, על איך ברחתי מהבית ההוא בגיל מוקדם, ואיך ביליתי את חיי ברחוב והצטרפתי לכנופיות פשע שונות. ראיתי זוועות, השתתפתי בחלקן, ורוב הזמן ניסיתי לשכוח את הכל. טוב לי עכשיו, החיים שלי מסתדרים. אני יודעת מי אני, אני יודעת למה הוריי נטשו אותי, אני חלק ממשהו. יש אנשים שאוהבים אותי, ורוצים להיות איתי. יש לי את סבסטיאן. אז נכון, יש גם בעיות - כמו העובדה שאני בסכנה תמידית, ושג'ניה מנסה לדבר איתי, ושג'ייסון חזר, אבל כבר עברו עליי דברים גרועים יותר, נכון? אני חושבת שכן.

השתניתי בחודשים האחרונים.

מאז שהגעתי למוסד, צד אחר שלי נחשף. צד טיפה יותר רחום, ופחות צבוע ורע. השגתי חברים, סיכנתי את חיי בשבילם, ואני יודעת שהם יעשו את אותו הדבר בשבילי.

לראשונה בחיי התאהבתי, והבחור שלו נתתי את ליבי ובתוליי אוהב אותי בחזרה. החיים שלי נפלאים, יחסית למה שהיו פעם.

"בטוחה? אולי אוכל לעזור." סבסטיאן לחש ונשק לראשי. אחרי בליל המחשבות שעבר לי בראש, הבנתי משהו. הבנתי שאני חייבת לסבסטיאן משהו, משהו גדול. אני צריכה לספר לו על עצמי. אני צריכה שהוא ידע על החיים שלי, ואני צריכה להיחשף בפניו. בסך הכל, אני אוהבת אותו. אני כבר בטוחה בזה.

"האמת שאני... אני רוצה לספר לך משהו." הרמתי את מבטי, פוגשת בעיניו.

"כולי אוזן." הוא אמר ברצינות.

"אני רוצה לספר לך על עצמי."

The Hardest WayWhere stories live. Discover now