"אז עומד להיות לי אח קטן?" ג'ון ישב על ברכיי בלובי המלון ודניאל יושב לידנו, מנסה להחניק את צחוקו
"אחיין" צחקקתי וליטפתי את שיערו "אתה הולך להיות דוד ג'ון הקטן"
"אני לא קטן" הוא החמיץ פנים, מה שהיה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיים שלי
"אז אני מבין שסיפרת לו?" תומאס הופיע לידנו והסתכל עלינו מלמעלה
"כן" הנהנתי. ברור לי שהוא התכוון לדניאל ולא אל ג'ון הקטן.
"הוא ידע?" דניאל הרים גבה לעומתי "ידעת ולא סיפרת לי?" הוא פנה אליו במבט לא מרוצה
"זה לא מתפקידי לספר לך דברים כאלה" משך תומאס בכתפיו
"יש עוד כמה דברים שאני לא יודע עליהם וזה לא מתפקידך לספר לי?" הוא שאל
"אולי" הוא אמר בפרצוף פוקר שלא הסגיר דבר "אבל שוב, זה לא מתפקידי"
"אתה מעצבן" רטן דניאל
"אבא אתה יודע שלקים עומד להיות תינוק קטן?" סיפר לו ג'ון בחיוך
"או תינוקת" הוסיף דניאל
"מה אתה אומר" חייך אליו תומאס "ואתה מתרגש?"
"כן" הוא חייך "אני הולך לעזור לקימי לטפל בו"
"וואו, זו אחריות גדולה מאוד" אמר תומאס בארשת פנים רצינית "אתה חושב שתוכל לעמוד במשימה?"
"אני אהיה דוד ג'ון הכי טוב שיש!" הוא אמר בהתרגשות
"זאת הגישה" תומאס צחק אליו והתיישב לידנו
"דניאל, צריכים אותך בקבלה" דונה נעמדה מולנו ומבטה רציני
"קרה משהו?"
"זה תאצ'ר אדוני, הוא אמר שזה דחוף" היא אמרה
"מיד" מבטו של דניאל נהיה רציני והוא מיהר לקום ממקומו "נתראה בקומה שלנו" הוא נשק קלות לשפתיי לפני שהלך
"כדאי לך להיזהר" אמר תומאס בשנייה שדניאל התרחק מאיתנו ולא היה בטווח שמיעה
"מה?" שאלתי בבלבול
"תאצ'ר הזה" אמר "הוא עובד לשעבר ברשויות. כיום הוא מספק שירותים פרטיים לאנשים גדולים, כמו דניאל."
"איזה מן שירותים?"
"הכל" הוא אמר "אם דניאל צריך מידע על אנשים, דרך לאתר אותם, או שומר ראש"
"למה שדניאל יצטרך את הדברים האלה?"
"לפני שנים, בתקופה שדניאל סיים את הלימודים" סיפר תומאס "הוא שכר את שירותיו של תאצ'ר. המטרה שלו הייתה" הוא הפסיק, שוקל את מילותיו
"קדימה תומאס, דבר" לחצתי עליו
"המטרה שלו הייתה למצוא אותך" אמר
"אותי?" שאלתי בהפתעה
"ואת אחיך" אמר "כמובן שהוא לא הצליח למצוא עליכם כלום. כבר אז דאגתם יפה מאוד לטשטש את העקבות שלכם ולדאוג שאף אחד לא יוכל להגיע אליכם"
"למה הוא רצה למצוא אותנו?"
"להגן על התחת שלו" אמר בפשטות "דניאל תמיד דאג שבכוונתכם להתנקם בו, הוא רצה להיות במעקב צמוד אחריכם ולדאוג באופן אישי שלא תמצאו אותו ותגיעו אליו"
"אבל הוא לא מצא אותנו" אמרתי כמובן מאיליו
"הוא פשוט הניח שעזבתם את העניין ושכחתם ממנו, או שפשוט לא מצאתם אותו" אמר "הוא ניתק את הקשר עם תאצ'ר עוד לפני שהכיר אותך"
"אז מה גרם לו לחזור לקשר איתו?"
"דניאל איבד את הזיכרון והתעורר במחשבה שהוא עוד נמצא בתקופה שלאחר הלימודים שלו. מבחינתו אתם עדיין מהווים איום לחיים שלו והוא מרגיש שהוא בסכנה"
"אז הוא רוצה לאתר אותנו" נאנחתי
"אני רק אומר שכדאי לכם להוריד פרופיל ולהיות זהירים. תאצ'ר השתפר עם השנים ואף אחד לא יכול להבטיח לך שהפעם הוא לא ימצא אותכם"
"שכחת דבר אחד" אמרתי והוא כיווץ את גבותיו בשאלה "תאצ'ר אולי השתפר עם השנים, אבל גם אנחנו" הורדתי את ג'ון בזהירות אל הרצפה וקמתי ממקומי "אם הוא חושב שהוא יכול לשלוח אנשים למצוא אותנו ולעקוב אחרינו, יש לו טעות מרה"
"קים, אל תעשי שטויות" הזהיר תומאס "פשוט תדאגי שהוא לא יוכל למצוא אותכם, או יותר טוב," אמר "פשוט תספרי לו"
"ממש" נחרתי בבוז "אחרי זה? איך אני אמורה לספר לו עכשיו את האמת?"
"קים" הוא חזר על שמי בהדגשה "אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם"
"אני אף פעם לא מתחרטת על דברים שאני עושה" חזרתי על המשפט שקלוד תמיד נהג לומר "רק על דברים שלא עשיתי כשהייתה לי הזדמנות"
***
"תגיע מהר למשרד, תקרא גם לטוני וליאם" אמרתי בשנייה שקלוד ענה לטלפון
"שלום גם לך סיס" אמר קלוד
"שלום, שלום. אתה מוכן לקרוא להם למשרד ולהיות שם כמה שיותר מהר?" אמרתי בחוסר סבלנות
"קרה משהו?" שאל
"פשוט תעשה את זה" אמרתי וניתקתי. עליתי על האופנוע שלי ונסעתי הישר אל המקום בו שוכן המשרד של קלוד
***
"אז, לכבוד מה התכנסנו?" קלוד, ליאם וטוני ישבו בנוחות על הספות במשרד של קלוד כשנכנסתי ואני נעמדתי מולם בשילוב ידיים והסתכלתי על שלושתם בהבעה חמורה "אנחנו בבעיה" אמרתי ישירות
"מה קרה?" שאל קלוד
"מחפשים אותנו" פניתי להביט בקלוד "אותי ואותך"
"מי מחפש?" שאל, עדיין נשאר אדיש למצב
"דניאל"
"דני?" הוא שאל "למה שדני יחפש אותנו?"
"מסתבר שבתקופה לאחר סיום הלימודים שלו הוא שכר איזה בחור אחד בשם תאצ'ר כדי שיאתר אותנו. לאחר תקופה שהוא ניסה ולא הצליח דניאל התייאש וחשב ששכחנו ממנו ופשוט הפסיק את החיפושים וניתק איתו קשר. ועכשיו מסתבר שהוא חזר לקשר איתו ורוב הסיכויים שהוא ממשיך בחיפושים"
"אבל למה?" שאל טוני
"להזכירך דניאל לא יודע מי אני, הוא לא זוכר כלום. הוא התעורר במחשבה שהוא עדיין נמצא בתקופת סיום הלימודים שלו. מבחינתו אנחנו עדיין מהווים סכנה והוא עדיין נחוש למצוא אותנו"
"אז מה את רוצה?" שאל קלוד
"אנחנו צריכים להגביר את השמירה, להעלים רמזים ולדאוג שהוא בחיים לא ימצא אותנו"
"אומרת זו שישנה איתו באותה המיטה" מלמל ליאם
"אל תתחיל" יריתי לעברו מבט יורק אש
"מה, זה נכון" הוא משך בכתפיו "וזה גם ממש דבילי. למה שלא תספרי לו את האמת וזהו?"
"אני אספר כשאראה לנכון" אמרתי
"וזה יהיה אחרי או לפני שתמותו מזקנה?"
"אתם מתכוונים לדאוג לזה או לא?" נאנחתי בעצבים ופניתי לקלוד
"אל תדאגי סיס, הוא לא ימצא אותנו בחיים" הבטיח קלוד
"מעולה, אמרתי "ותשמור על פרופיל נמוך. בפעם הקודמת שדניאל ראה אותך הוא ישר ידע מי אתה, אני לא צריכה שהוא יראה אותך בסביבתי ויעשה חיבור פשוט כדי לדעת מי אני בדיוק"
"את לא באמת מצפה ממני להפסיק להסתובב בחופשיות בעיר רק כדי שלא אתקל במקרה בדניאל?"
"אני מצפה ממך לשמור מרחק ממנו וכמה שיותר" אמרתי והסתכלתי בעיניו "וגם ממני" הוספתי בקול שקט יותר
עיניו של קלוד נפערו טיפה והוא הביט בי במבט לא ברור "בסדר" אמר בשקט
"קלוד אני" התחלתי לומר
"ביקשת משהו וקיבלת אותו. אני מבטיח לשמור ממנו מרחק, וגם ממך." הוא קטע אותי "את רוצה עוד משהו או שסיימנו כאן?"
"אל תהיה כזה" ביקשתי ממנו
"כזה מה?" שאל
"כזה.. קר" בחרתי את מילותיי והוא הביט בי באותה הבעה
"אני אשמור ממך מרחק" הוא קם ממקומו "העיקר שתהיה מרוצה" אמר ויצא בשקט מהמשרד
"לא טוב אחותי" מלמל טוני ומבט מאוכזב על פניו
"העיקר שדניאל היקר שלך לא ייפגע" סינן ליאם בעצבים ויצא גם הוא מהחדר
"יופי, אחלה יום יש לי" נאנחתי ושלחתי מבט אחרון בטוני לפני שיצאתי בטריקת דלת מהמשרד
***
חודש עבר מאז השיחה האחרונה שלי עם קלוד. לא ראיתי אותו מאז, לא שמעתי ממנו וגם כשניסיתי למצוא אותו לא הצלחתי. חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי, במועדון שלנו, במשרד, בבית, אבל לא הצלחתי להגיע אליו, זה היה כאילו הוא פשוט נעלם. אין פלא שתאצ'ר לא הצליח למצוא אותנו בחיים, קלוד יודע לכסות אחר העקבות שלו יפה מאוד.
"טוב, עשינו סקירת מערכו מוקדמת, בדיקת חלבון עוברי ובדיקת מי שפיר" הרופאה דיברה עם דניאל בזמן שהחלפתי בגדים מאחורי הווילון "כרגע הכל נראה תקין, הבטן העגלגלה שלך גדלה בצורה יפה והתינוק ברי ושלם"
"והיא?" שאל דניאל
"לאחר בדיקת מי שפיר רצוי לנוח בסביבות יומיים-שלושה. פעילות מאומצת לאחר הבדיקה מעלה סיכון להפלה. לכן אני ממליצה שתיקח עליך את ניהול הבית לימים הקרובים ותדאג שאף ברנש קטן לא יקפוץ על בטנה של האם, לא אחיינים, חיות וזה כולל אותך אדוני" היא חייכה אליו והוא גיחך בשקט
"אני שמחה לשמוע שאתם דואגים לי אבל לא יהיה בכך כל צורך" יצאתי מאחורי הווילון ונעמדתי ליד דניאל "אני בסדר גמור, אני לא צריכה לנוח"
"קים זו המלצת הרופאה ואנחנו צריכים להקשיב לה"
"היא המליצה, לא אמרה שחייב"
"זה די רצוי אחרי בדיקה כזאת" התערבה הרופאה
"תשכבי את שלושה ימים רצופים בתוך המיטה ואל תעשי כלום" אמרתי בעצבים וכשקלטתי ששניהם מסתכלים עלי בהלם נאנחתי ויצאתי מהמקום
"קים" דניאל קרא מאחוריי כשכבר הגעתי אל המכונית "מה עובר עליך? היא הרופאה שלך, היא רק רוצה לעזור לך"
"אני לא יכולה לשכב שלושה ימים במיטה ולא לעשות כלום דניאל, אני אשתגע"
"מה רע בלקחת חופש מהכל ולנוח קצת?" שאל
"אני לא יכולה" נאנחתי. ברגע שאני עוצרת, שאני נותנת חופש לגוף ולמוח שלי אז הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. אני מתחילה לחשוב ולחשוב ודברים רעים צצים במוחי. על דניאל, על אח שלי, על התינוק, על העתיד. אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבת ולחשוב על זה עכשיו.
"תחשבי על זה" דניאל כרך את זרועותיו סביבי ונצמד אלי מאחור "שלושה ימים במיטה, כשאני מפנק אותך ומביא לך לשם ארוחת בוקר, שנינו שוכבים מכורבלים בשמיכה וצופים ביחד בטלוויזיה, אני עושה לך מאסאז' ברגליים"
"אתה באמת חושב שזה מה שיגרום לי להסכים להישאר במיטה ולנוח?" גיחכתי, מנסה להתעלם מאיך שטון הדיבור שלו והמגע שלו משפיעים עלי
"קדימה, זה יהיה כיף" אמר "גם אני אקח חופש ונוכל לנוח שנינו ולבלות ביחד את הימים האלה"
"בסדר קרציה" נאנחתי בכניעה "עכשיו בוא נלך למלון ונאכל משהו, היצור הקטן שלך מתחיל להיות רעב" שמתי את ידי על בטני העגלגלה והוא צחקק ונשק ללחי שלי לפני שפתח לי את הדלת ועזר לי להיכנס פנימה. הסתכלתי עליו בזמן שהקיף את הרכב ונכנס להתיישב בצד הנהג, מתניע ונוסע חזרה למלון.
***
"מה את עושה?" קולו של דניאל הקפיץ אותי ואני הסתובבתי אליו, נשענת על שיש המטבח
"מכינה לי לאכול?" ספק אמרתי ספר שאלתי
"ומה הרופאה אמרה לגבי פעילות בשלושה ימים הקרובים?"
"היא גם אמרה שאני צריכה לאכול כמו שצריך" טענתי "אתה רוצה שאני אצום?"
"תלכי לחדר לנוח קים, אני אכין לך את האוכל" הוא התקרב אלי ותפס במתני, מוביל אותי אל חדר השינה
"אני יכולה ללכת לבד אתה יודע"
"אני יודע, וזה מה שמטריד אותי" אמר "המטרה היא שלא תלכי נקודה. וכמו שאני מכיר אותך את אוהבת לזוז והרבה"
"כמה ימים נשארו עד שתעזוב אותי לנפשי?" נאנחתי
"שלושה" הוא חייך וכיסה אותי כשנשכבתי במיטה "עכשיו תשכבי כאן ותנוחי"
"אלה הולכים להיות שלושת הימים הכי ארוכים שהיו לי בחיים" מלמלתי כשהוא עזב את החדר
היום הראשון
"בבקשה נסיכה שלי" דניאל הניח על רגליי מגש ענק עם מלא מאכלים טעימים עליו והחל להעמיס לי אוכל על המזלג "פה גדול" הוא קירב אותו אל שפתיי
"אני יכולה לאכול לבד אתה יודע" אמרתי
"אני יודע, אבל אני רוצה לפנק אותך קצת. אסור?"
"מותר" נאנחתי בחיוך ופתחתי את פי, מאפשרת לו להאכיל אותי. תהנה משלושת הימים האלה דניאל כי זה לא הולך לקרות שוב בחיים.
היום השני
"אני יכולה להתקלח לבד דניאל" מלמלתי בזמן שהוא הרים אותי מהמיטה כמו כלה וסחב אותי לאמבטיה
"אני יודע, אבל אני רוצה לעשות את זה" הוא אמר בחיוך
"אתה לא יכול לקלח אותי" התעקשתי
"אני כן, ואני אעשה זאת" הוא הוריד אותי לרצפה והחל למלא לי אמבטיה חמה, שופך שמן אמבט לתוכה ובודק את הטמפרטורה
"ידיים למעלה" אמר ואני עשיתי כדבריו בזמן שהפשיט אותי
"אתה לא מצטרף אלי?" בחנתי את גופו שהיה לבוש לגמרי
"איך אני יכול לסרב לדבר כזה?" הוא חייך ומיהר להפשיט את בגדיו
"תישעני אחורה" ביקש בזמן שהתיישב מאחורי ואני נחתי בין רגליו הפסוקות
"אוקי" צייצתי בשקט
היום השלישי
"דניאל אני נשבעת לך שאם לא תעזוב אותי עכשיו אני אשבור לך את העצמות!" צרחתי עליו "אני יכולה להתלבש לבד!"
"קים אני יודע" אמר "אבל"
"אבל אתה רוצה לעשות את זה בעצמך, כן הבנתי" אמרתי בעצבים "אבל אני לא רוצה שתעשה את זה, אני לא ילדה קטנה. אני יכולה להתלבש לבד!"
"קים תפסיקי להיות כזאת עקשנית" הוא גנח בעצבים
"תפסיק להתנהג כל כך מוזר" החזרתי לו "מה עובר עליך?"
"אני פשוט דואג לך" אמר "ולתינוק שלנו"
"אף בן אדם נורמלי לא מתנהג ככה בגלל שמישהי בהיריון"
"זה לא סתם מישהי קים, זו את" אמר "אנחנו לא יודעים כלום על הרקע שלנו, לא מאיפה באנו ולא מי האנשים שנושאים את אותו הדם שלנו. אנחנו לא יכולים לדעת איזה בעיות יכולות לצוץ להן ואני לא מוכן לקחת סיכון! אם משהו יקרה לך, לתינוק שלנו, אני בחיים לא אסלח לעצמי. וכל עוד אני יכול לעזור במשהו, אפילו הכי קטן, כמו לדאוג שתנוחי בימים האלה כי אחרת זה מגביר את הסיכון להפלה אז אני אעשה את זה! עכשיו תעצרי כבר ותפסיקי עם העקשנות הזאת ותתני לי לעזור לך!" הצעקה האחרונה שלו הדהדה בכל הקומה ושקט שרר לאחר מכן.
"בסדר" התקרבתי אליו ותפסתי בפניו, מלטפת ומרגיעה אותו "בסדר, אני אנוח ואני אשכב במיטה ולא אזוז ואעשה מה שאתה רוצה רק בבקשה תשחרר קצת דניאל, אני לא יכולה ככה יותר, תבין אותי"
"אני מצטער" הוא נאנח ושם את ידיו על מתני, מקרב אותי אליו ומצמיד את שפתיו למצחי "אני פשוט דואג לך קים"
"אני יודעת" נאנחתי "ובגלל זה אני אוהבת אותך כל כך"
***
שבוע נוסף עבר ואני כבר מתחילה להשתגע. אני דואגת לו, לאח שלי. אני לא רואה אותו, לא שומעת ממנו, אני מתגעגעת אליו. הוא אח שלי, הוא חלק ממני, אני צריכה אותו איתי. אני לא חושבת שאצליח לעבור את זה לבד, אני יודעת שלא אצליח. הימים עברו ואני נהייתי מדוכאת יותר ויותר, בקושי אכלתי, בקושי דיברתי ולא רציתי לראות אף אחד. אמרתי לדניאל שאני לא מרגישה טוב, ביקשתי לקחת חופש מהעבודה ולהישאר בבית לנוח קצת. הוא היה בשוק שביקשתי את זה, בעיקר אחרי מה שעברנו לפני שבוע עם הבדיקה והכל, אבל הוא הסכים מיד ונתן לי כמה זמן שאני צריכה כדי לנוח ולהרגיש טוב יותר. הבעיה הייתה, שככל שהזמן עבר כך הרגשתי יותר חרא. אני רוצה את אח שלי בחזרה.
"אנחנו צריכים לדבר" הרמתי את ראשי מהספה אל דניאל שעמד מולי בידיים שלובות
"אוקי" אמרתי בכיווץ גבות וסימנתי לו להתיישב על ידי
"עשיתי לך משהו?" הוא שאל ישירות
"מה?" שאלתי בבלבול
"את מתנהגת מרוחק בזמן האחרון, את שקטה , את בקושי מתקשרת ואת נראית כאילו דרסה אותך משאית ולקחה חצי ממך. אז חשבתי אולי עשיתי לך משהו"
"לא עשית לי כלום" נאנחתי "אני סתם במצב רוח מחורבן"
"למה?"
"זה לא משנה, זה יעבור לי"
"תספרי לי" ביקש
"דניאל אמרתי לך שזה לא משנה" הגברתי את קולי "אני לא רוצה לדבר על זה"
"למה?"
"בשביל מה אני צריכה לדבר על זה? זה לא באמת ישנה משהו"
"כדי להוציא את זה מהמערכת, זה יקל עליך. את צריכה לדבר קים, להשתחרר קצת"
"זה שאני ידבר לא ישנה את ההרגשה שלי או את מה שגורם להרגשה הזאת" אמרתי "אז לא, אני ממש לא רואה צורך לדבר על זה"
"זה אני? עשיתי לך משהו שפגע בך או הכעיס אותך?" הוא התעקש
"אמרתי לך כבר שלא" התעצבנתי
"זה ההיריון? משהו לא בסדר?" המשיך
"לא דניאל אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר על זה, פשוט תניח לי כבר!" עכשיו כבר ממש התעצבנתי והצעקה שלי הדהדה בכל הקומה
"הבנתי" הוא נאנח "כשתרצי לדבר, את יודעת איפה למצוא אותי"
***
"הי" קולה החלש של אבי נשמע ואני פקחתי את עיניי כדי למצוא אותה עומדת ליד המיטה שלי במבט מהוסס
"הי" החזרתי בשקט
"שמעתי שאת לא מרגישה טוב" היא אמרה והתיישבה על ידי בקצה המיטה
"יעבור לי" אמרתי
"דניאל דואג לך קים" היא אמרה
"ניגשת ישר לעניין" מלמלתי בציניות "אמרתי לדניאל ואני אגיד גם לך, אני בסדר. זו סתם תקופה מחורבנת, אני יעבור את זה"
"קים" היא נאנחה
"אני לא רוצה לדבר על זה" קטעתי אותה "אני לא צריכה לשחרר שום דבר מהמערכת, אני לא צריכה רחמים, אני פשוט צריכה שתעזבו אותי בשקט"
"דניאל עשה לך משהו?" היא התעלמה מדבריי
"דניאל לא עשה לי כלום" נאנחתי בייאוש
"אני עשיתי לך משהו?" היא המשיכה
"לא אבי" אמרתי בעצבים
"אח שלך?" היא שאלה ואני שתקתי
"אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי לאחר בהייה ממושכת בה
"קרה לו משהו?"
"לא קרה לא כלום"
"רבתם?"
"בערך" מלמלתי
"את מתגעגעת אליו" היא קבעה
"מאוד" ייבבתי
"אז למה את לא הולכת לבקר אותו?"
"הוא לא נמצא כאן" אמרתי
"הוא גר רחוק?"
"אפשר להגיד"
"אולי תתקשרי אליו, תספרי לו איך את מרגישה" היא הציעה
"אחי לא ממש בחור של רגשות אבי, וגם אני לא"
"הוא בכל זאת אח שלך, ואם הוא אוהב אותך אפילו חצי מכמה שאת אוהבת אותו, הוא יקשיב לך ויבין אותך"
"אולי" מלמלתי
***
"איפה הוא?" התפרצתי לביתו של ליאם
"שלום גם לך" ליאם וטוני מלמלו מהספות בסלון
"אל תשחקו איתי משחקים, איפה קלוד? אני רוצה לדבר איתו"
"הוא לא כאן" אמר טוני
"לא שאלתי איפה הוא לא, שאלתי איפה הוא כן"
"אני לא יודע" אמר ליאם בפשטות, עדיין מסתכל על הטלוויזיה
"תגיד לי איפה הוא ליאם!" צעקתי עליו
"מה זה משנה לך, את גם ככה לא רוצה לראות אותו יותר"
"זה לא נכון!" אמרתי "אני כן רוצה לראות אותו, אני מחפשת אותו כבר מעל חודש!"
"זו לא הייתה הגישה שלך אז במשרד" הוא אמר "מה קרה, פתאום את כן רוצה לראות אותו? פתאום לא מפריע לך שהחבר שלך יראה אותכם ביחד?"
"זה לא קשור ליאם" התעצבנתי "הוא אח שלי ואני אוהבת אותו פשוט ביקשתי שייתן לי קצת זמן עד שאני אספר לדניאל"
"אין לו זמן קים. הוא אח שלך והוא אוהב אותך אבל את לא יכולה להעמיד אותו במצב כזה" ליאם סובב אלי את מבטו והוא פשוט קרן משנאה, לא כלפי, כלפי דניאל. "את לא יכולה מצד אחד להיות עם דניאל ולהמשיך להתנהג כאילו כלום ומצד שני להיות בקשר עם קלוד ולצפות ממנו שיתחבא בכל פעם שדניאל בסביבה, זה לא עובד ככה" הוא הגביר את קולו שהיה עצבני גם ככה "את צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב טוב, מה את מעדיפה? את אח שלך, או את דניאל"
***
"אתה קולט את החוצפן הזה?" הלכתי הלוך וחזור במקומי מול הבר וסטיב המשיך בסידורים האחרונים לקראת הסגירה, שומר על השקט ומקשיב לי בתשומת לב "הוא עושה לי טיפול שתיקה, והוא מצפה שזה יעבוד לו?"
"כנראה שכן" מלמל סטיב
"איך הוא מעז לבקש ממני לבחור? הוא פשוט נעלם לו ומצפה שאני אבחר בינו לבין דניאל? איך הוא יכול לבקש ממני לבחור ביניהם? איך הוא יכול לחשוב על זה בכלל? זה בלתי אפשרי לבחור!"
"לפי איך שזה נשמע לי הוא לא צריך לגרום לך לבחור, הוא פשוט עוזר לך בבחירה שלך" אמר סטיב ואני נעצרתי במקומי ובהיתי בו בהלם
"מה?" שאלתי
"את זו שביקשה ממנו להתרחק ממך ומדניאל, את זו שבחרת להרחיק אותו מהחיים שלך, לא הוא" הסביר "הוא רק עשה את מה שביקשת ממנו, הוא שומר על מרחק"
"ביקשתי שישמור על פרופיל נמוך, לא שיעלם מהחיים שלי!"
"אולי זה מה שעבר בראש שלך, אבל לא כך את הצגת את זה בפניו"
"אתה אמור להיות בעדי סטיב!"
"אני בעדך ילדה. כל מה שאני רוצה זה שתהיי מאושרת, ואם לומר את האמת.. את לא נראית לי כל כך מאושרת עכשיו"
"אני לא רוצה לאבד אותם, את אף אחד מהם" נאנחתי
"קים" הוא נעמד לידי ושם את ידו על כתפי "אם את שואלת אותי, אני חושב שהגיע הזמן. את צריכה לספר לו"
"הוא בחיים לא יבין" אמרתי בשקט
"שווה לנסות" אמר "אם הוא לא ירצה אותך אחרי זה כנראה שהוא לא שווה בשביל שתהיי איתו ותאהבי אותו ככה"
"אני כבר איבדתי אותו פעם אחת סטיב. אני לא רוצה לאבד אותו עוד פעם"
"אני מבין ילדה" הוא אמר בכנות "אבל את צריכה לבחור"