טוב חברים, היום בלילה אני נוסעת לשדה התעופה ומחר בבוקר אני ממריאה לנאפה!! והוואוו! אז בגלל שאני לא אהיה בארץ במשך שבוע ולא ייצא לי להעלות פרק הרבה זמן החלטתי לזרז עניינים ולכתוב לכן לעכשיו פרק נוסף לפני שאני טיסה. מקווה שתהנו (:
הגענו אל הבר של סטיב, מן הסתם העדפתי להביא אותו לכאן מאשר למועדון שלי ושל אחי. בנוסף גם קראו במקום הזה כמה אירועים חשובים שקשורים לשנינו, כמו הפעם ההיא שנפגשנו כאן כשהיה שיכור לאחר הפריצה והלכנו ביחד אל המקלט בו התגוררתי, או הפעם בה התנשקנו לראשונה, כששפכתי עליו את המשקה, הפעם שהודיתי ברגשות שלי כלפיו וסיפרתי לו את כל סיפור חיי, הפעם שקלוד פגש אותו ורצה להרוג אותו במכות, שברחתי משניהם. הרופא בבית החולים אמר שכדאי לקחת אותו למקומות שהיו חשובים לו או שאהב, אז חשבתי לקחת אותו לכאן. מי יודע, אולי זה יעלה אצלו משהו.
"קים" סטיב הופתע לראות אותי
"קים?" שאל דניאל בכיווץ גבות
"קיצור של קימברלי, סתם שם חיבה שהודבק לי" אמרתי כחסר חשיבות ושלחתי לסטיב מבט מזהיר
"מה שלומך דניאל?" הוא הנהן אלי ופנה אליו
"בסדר" אמר "אני מצטער, אנחנו מכירים?"
"בילית כאן כמה פעמים" אמר סטיב "יצא לנו לדבר קצת"
"אה" אמר בחיוך מתנצל
"אז, מה תשתו?" שאל סטיב
פתחתי את פי לענות אבל אז קלטתי שאני לא באמת יכולה לשתות משהו ששווה לשתות אותו עכשיו "מים" אמרתי וקיבלתי מבט מוזר מדניאל
"אם הייתי רוצה לשבת על כוס מים לא הייתי בא הנה" אמר ואני חייכתי בהתנצלות
"אני לוקחת כדורים, לא יכולה לשתות. מצטערת" הסברתי "אבל אתה מוזמן לשתות כמה שבא לך"
"ולהשתכר לבד?"
"כך גם אתה תהנה וגם אני אהנה לראות אותך שיכור מהתחת" אמרתי והוא צחק. אלוהים כמה שהתגעגעתי לצחוק הזה.
"את משלמת?" שאל
"הרגע גילית שאתה עשיר מהתחת ואתה שואל אותי את זה?" גיחכתי
"צודקת" אמר "המים שלה עלי!" הכריז ואני התפרצתי בצחוק
"תביא לו גריגוס" אמרתי לסטיב ודניאל העביר אלי את מבטו בפליאה
"איך ידעת?" שאל
"אני יודעת עליך הרבה דברים" אמרתי והוא חייך
"בבקשה" סטיב הניח מולנו שני צ'ייסרים
"היא לא שותה" אמר דניאל
"אבל אתה כן" אמרתי וסימנתי לו על שני הצ'ייסרים
"טוב נו, אם שותים כבר אז עד הסוף" אמר ולקח אותם אחד אחרי השני
"ממש חי על הקצה" אמרתי והוא צחק
"את באה לרקוד?" שאל
"עוד מעט" אמרתי ולגמתי מהמים שסטיב הגיש לי
"איך שבא לך" הוא משך בכתפיו ומיהר אל רחבת הריקודים. אני ישבתי בבר והמשכתי לשתות מכוס המים שלי, מדברת עם סטיב כשהוא פנוי ואין לו לקוחות, וסתם מתבוננת על אנשים כשאין לי מה לעשות. העברתי את מבטי על הרוקדים ברחבה ועיניי נפלו על דניאל, רוקד צמוד עם איזה בחורה בעלת שיער חום ארוך וחלק. הגוף שלה היה פצצתי והיא נראתה ממש טוב.
אש התלקחה בעיניי ואני הרגשתי את כל העצבים שלי עולים בי ומדרבנים אותי לקפוץ עליה ולתלוש לה את הראש מהמקום.
"תירגעי קים" הרגשתי את ידו של סטיב עלי והסתובבתי אליו במבט עצבני "הוא לא זוכר" הזכיר לי וזה רק גרם לי להרגיש יותר חרא. הוא לא זוכר אותי, הוא לא זוכר כלום ממה שהיה בינינו. מבחינתו אני סתם עוד אחת, סתם עוד עובדת שלו. מבחינתו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ועם מי שהוא רוצה. אני כלום.
דניאל המשיך לרקוד צמוד לבחורה הזאת ואני המשכתי לקלל את שניהם בלב. פתאום דניאל הרים את מבטו אלי ומבטינו הצטלבו. הוא כבר לא חייך, הוא בקושי רקד. רק בהה בי במבט לא ברור. לא יכולתי יותר להסתכל עליו, זה פשוט כאב מידי. סובבתי את מבטי ממנו ובכלל הפניתי את גבי אל רחבת הריקודים ונשענתי קדימה על הבר. סטיב חייך אלי בניחום וחזר לשרת את הלקוחות שלו.
"מים?" בחור בלונדיני וגבוה הופיע על ידי "נועז" הוא חייך ואני גלגלתי את עיניי
"מה אתה רוצה?" שאלתי
"מישהי פה ממורמרת" צחק "זה בגלל החבר שלך?" שאל וסימן עם ראשו אל רחבת הריקודים, ואני מניחה שהתכוון לדניאל.
"הוא לא חבר שלי" ירקתי את המילים
"אם כך יש לי מזל?" חייך
"מזל שאתה עוד חי" מלמלתי לעצמי והרמתי אליו את מבטי "מה אתה רוצה?" שאלתי באנחה
"להזמין אותך למשקה" אמר
"לא צמאה"
"לא שותים כי צמאים, שותים כי יש מה לשתות"
"לא תודה" אמרתי והוא התקרב אלי יותר
"בחייך, תיהני קצת" הוא העביר יד על שיערי ואני הצטמררתי בגועל
התכוונתי להעיף את ידו ממני שפתאום היא נתלשה לבד
"חשבתי שהיא אמרה לך שהיא לא מעוניינת" דניאל הופיע על יד הבחור, תופס בזרועו ומסובב אותה אחורה
"יש לך בדיוק עשר שניות להסתובב ולעוף מפה לפני שהיד שלך תיפרד לשלום משאר הגוף שלך" אמר ואני הבטתי בו בהלם. ממתי דניאל מדבר ככה? ממתי דניאל מתנהג ככה? וממתי לעזאזל הוא חזק כל כך?
הבחור נאנק מכאב ודניאל שיחרר את אחיזתו והוא ברח משם כל עוד נפשו בו.
המשכתי לבהות בו בהלם בזמן שבחן את גופי ובדק אם אני בסדר
"הבחור הזה פגע בך?" שאל
לא יותר ממה שאתה פגעת.
"לא" אמרתי
"את בסדר?"
"אכפת לך?" שאלתי בעצבים "מה אתה עושה כאן בכלל? איפה הבחורה החמודה שרקדת איתה?"
"חשבתי שאת צריכה עזרה" הסביר
"טוב, אז טעית" אמרתי "אני מסתדר יפה מאוד לבד"
"כן ראיתי" הוא אמר בזלזול
"תגיד מה אתה רוצה דניאל?" התעצבנתי "תחזור לרקוד עם הבחורה הזאת שלך ופשוט תעזוב אותי בשקט"
"את מקנאה?" הוא הרים גבות בפליאה ואני נחרתי בבוז
"תעשה לי טובה" גלגלתי את עיניי והוא בחן אותי בשקט
"את מקנאה" קבע וחיוך נמרח על פניו
"לא אני לא" אמרתי מיד
"את כן" אמר
"למה לי לקנא בך? אין בינינו כלום"
"אבל היה" אמר
"מי אמר לך את זה בדיוק?" גיחכתי
"אם לא היה בינינו כלום למה כל הארון שלי מפוצץ בבגדים שלך"
"מה?"
"כן, ראיתי אותו" אמר
"מי אמר שזה שלי?"
"של מי זה עוד יכול להיות?"
"אולי בגדים שסידרת לכל הזונות שלך כדי שיהיה להן מה ללבוש כשהן אצלך"
"אם הייתי מביא זונות הביתה הדבר האחרון שהייתי עושה זה דואג להלביש אותן" הוא חייך בניסיון לעצבן אותי
"מה שתגיד" גלגלתי את עיניי
"את כל כך מקנאה" צחקוק נפלט מפיו
"ממש" אמרתי "במה יש לי לקנא בדיוק?"
"אם לא היית מקנאה לא היית מגיבה ככה"
"אני פשוט עייפה ועצבנית" אמרתי "ואני לא סובלת שאנשים דוחפים את האף שלהם לעניינים שלי!"
"אני הצלתי אותך מהאידיוט הזה!" טען
"הייתי מסתדרת יפה מאוד גם בלעדיך!" צעקתי עליו "מתי תפנים את זה כבר? אני לא צריכה את העזרה שלך" אמרתי כל מילה לאט ובהדגשה "אני. מסתדרת. לבד."
דניאל הזדקף במקומו ובהה בי בשקט. מבט מבולבל ולא בטוח על פניו.
"אני מבין" אמר "אני מצטער"
"זה בסדר" נאנחתי ולקחתי נשימה עמוקה
"את רוצה לבוא לרקוד?" שאל בחשש
"לא, תודה" שללתי את הרעיון ולקחתי לגימה נוספת מכוס המים שלי
"קדימה, אל תהיי כזאת כבדה!" אמר ומשך אותי אחריו לרחבה. אני לא יודעת מה עובר על הדניאל החדש הזה, אבל אני לא בטוחה ממש אם אני אוהבת את זה או לא. בכל מקרה זה חדש לי, ורוב הסיכויים שאצטרך להתרגל לזה.
מוזיקה שחורה הדהדה בכל המקום ודניאל החל לרקוד, מושך אותי צמוד אליו וזז עם חיוך מטופש על פרצופו לפי הקצב
"לא ידעתי שאתה רוקד" ציינתי
"גם אני לא" הודה
המשכנו לרקוד ודניאל המשיך לשתות. באיזשהו שלב המוזיקה הוחלפה למשהו איטי יותר, רגוע יותר. דניאל שם את ידיו אל מתניי וקירב אותי אליו, נע יחד איתי לפי קצב המוזיקה.
"תגידי" הוא אמר
"אממ" הרמתי את מבטי אליו
"קרה בינינו משהו?"
"מה?"
"אני ואת, פעם היה בינינו משהו?" שאל
"עוד פעם זה?" נאנחתי
"פשוט תעני לי"
"למה אתה שואל את זה?"
"לא יודע" משך בכתפיי "סתם הסתקרנתי"
"ואם היה בינינו משהו?" שאלתי
"אז הייתי מאוד גאה בעצמי על זה שתפסתי מישהי כמוך" חייך ואני ניסיתי לחייך בכוח, משפילה את מבטי אל רגליי
"הי" הוא תפס בסנטרי והעלה את מבטי אליו "לא התכוונתי להביך אותך או משהו כזה, פשוט רציתי לדעת"
"זה בסדר" אמרתי
רציתי להוריד את מבטי חזרה לרצפה, אבל מבטו של דניאל פשוט לא אפשר לי לעשות זאת. הוא ריתק אותי למקומי ועיניו ננעצו בתוך עיני ולא אפשרו לי לזוז.
מבטו ירד מעיניי לשפתיי ונתקע עליהן מעט. לקחתי נשימה חדה, מפחדת לאבד את עצמי בתוך העיניים הכחולות האלה שלו, בתוך ים הרגשות האלה.
"אני עייפה" פלטתי והוא הרים את עיניו חזרה אלי "אנחנו יכולים לשבת?"
"בטח" אמר והוביל אותנו לשולחן פינתי ומבודד מכולם. הוא החזיק בידי בזמן שהתקדמנו לעבר המקום ופתאום הוא נעצר.
"דניאל?" שאלתי והוא בהה קדימה אל המקום "דניאל?" נופפתי בידי מולו והוצאתי אותו מהבהייה שלו
"אמ?" הוא ניער את ראשו והסתכל עלי "מצטער, כנראה חלמתי"
"אתה רוצה מים?" שאלתי והוא הנהן
"תלך לשבת אני כבר אביא לך" אמרתי והלכתי אל הבר לקחת כוס מים
כשחזרתי אל דניאל הוא ישב בנינוחות במקומו, מחכה לי.
ניגשתי אליו עם כוס המים ונעצרתי מולו, מניחה אותה על השולחן "במה אתה בוהה בדיוק?" הרמתי גבה והוא שוב ניער את ראשו וסימן לי לבוא לשבת לידו
"אני מרגיש מוזר" הודה "כשאני לידך, משהו מרגיש לי שונה"
"זה בטח האלכוהול" אמרתי
"זה לא זה" הוא ביטל את דבריי "זה משהו אחר" הוא בחן את פניי ואני שתקתי, רק בהיתי בעיניו ולא אמרתי מילה.
הוא התקרב אלי באיטיות, שם יד מהססת על פניי ומלטף את לחיי עם אגודלו. באותו הרגע הפסקתי לנשום, לא יכולתי, לה הצלחתי. זה יותר מידי. פניו היו קרובות אלי ויכולתי להרגיש את הבל פיו על פניי. שפתיו רפרפו על שלי, נוגעות לא נוגעות. אני לא מסוגלת, אם זה יקרה עכשיו הכל רק יהפוך ליותר גרוע.
"דניאל בבקשה" לחשתי כנגד שפתיו "תפסיק"
ידו של דניאל הפסיקה לזוז והוא קפא במקומו "מה אמרת?" הוא התרחק ממני ובחן אותי במבט מופתע ומבולבל
"דניאל" התחלתי לומר
"את אמרת את זה כבר" הוא התרחק ממני והחל להתנשם בכבדות "אנחנו היינו כאן, ממש כאן, את הבאת לי את המים האלה וישבת מולי ואני" הוא קטע את עצמו וקם ממקומו, תופס בחוזקה בראשו "אני משתגע" קבע "את משגעת אותי"
"בגלל זה" התחלתי לומר
"בגלל זה כדאי שתתרחק ממני" הוא קטע אותי "אם אתה לא רוצה להיפגע" הוא דקלם את המשפט שהתכוונתי להגיד
"דניאל?" שאלתי בחשש
"אני לא זוכר קימברלי" אמר בקול אומלל "אני מנסה להיזכר, אני רוצה לזכור"
"זה בסדר" ניסיתי להרגיע
"זה לא בסדר, שום דבר כאן לא בסדר!" צעק "אני רוצה לזכור, אני מנסה בכל הכוח.. זה לא הולך לי" לחש את המילים האחרונות
"דניאל" קמתי ממקומי ונעמדתי מולו
"אני לא רוצה לשכוח" הוא נאנח ושפתו התחתונה רעדה "אני רוצה לזכור. אני לא מצליח! למה אני לא מצליח לזכור כלום?! לא את החיים שלי, לא אותך!"
התקדמתי אליו ותפסתי בו, מושכת אותו אלי ומחבקת בחוזקה. הוא קפא בהתחלה מהמגע שלי אך לאחר מכן הרפה וחיבק את מתני קרוב אליו, נצמד אלי ככל האפשר.
"אני מצטער" ייבב
"אין לך על מה" נאנחתי והתנתקתי מחיבוקו, מעבירה את ידי בשערות ראשו "קדימה, בוא נחזור"
"אני לא רוצה לחזור קימברלי" אמר "אני לא רוצה לישון לבד"
"אתה לא תישן לבד" תפסתי בידו "אף פעם"
"מבטיחה?" שאל
"מבטיחה"
***
דניאל היה גמור, הוא נראה הרוס. בשנייה שהגענו אל ביתו הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטה, מסמן לי בידו להצטרף אליו. סובבתי אליו את גבי ופשטתי את שמלתי, מרגישה את מבטו שורף אותי מאחור. לקחתי חולצה חלקה שלו שנחה על המיטה ולבשתי אותה. היא הייתה גדולה ורחבה והגיעה לי בערך עד לברכיים. היה לה את הריח של דניאל, הריח שאני כל כך אוהבת. בשקט הורדתי את ראשי ולקחתי נשימה מתוך החולצה, נהנית מהתחושה של הריח שלו כל כך קרוב אלי שוב, כאילו הוא זה שעוטף אותי ולא החולצה.
"קים" שמעתי את קולו והסתובבתי אליו במבט שואל "אני יכול לקרוא לך קים?" שאל בחשש. זו הפעם הראשונה שדניאל ביקש לקרוא לי קים ולא קימברלי, במקום להפך. לא עניתי, רק הנהנתי בשקט וקיבלתי ממנו חיוך קטן וחמוד.
"את באה?" שאל והזיז את השמיכה למעלה כך שאוכל להיכנס לידו מתחתיה.
"כן" אמרתי והתקדמתי אליו בצעדים איטיים, נשכבת על המיטה והוא מכסה אותי היטב.
"תודה שאת נשארת איתי עכשיו" לחש ואני סובבתי את פניי כדי לפגוש במבטו הישנוני
"בשבילך תמיד" אמרתי והוא חייך ותפס במתניי, מסובב אותי עם גבי אליו ומקרב אותי כמה שאפשר.
"לילה טוב" מלמלתי בשקט
"לילה טוב קים"
***
הבוקר הגיע ואני פקחי את עיניי לאט, מושכת את הרגע. לא רציתי להתעורר, אתמול היה הלילה הכי שקט והכי טוב שהיה לי מאז מה שקרה עם גייב. כל התקופה הזאת שדניאל היה בקומה, כל התקופה בה דניאל לא זכר אותי ולא היה איתו הייתה תקופה חשוכה ועצובה. הלילות היו נוראיים, כל לילה חלום אחר אבל על אותו אדם - גייב. אפילו אחרי המוות החרא הזה ממשיך לרדוף אותי ולא מניח לי לנפשי. פעם הוא הורג את דניאל, פעם את קלוד.. אפילו את ג'ון הקטן. הוא פשוט לוקח לי את כל היקרים והחשובים לי. הלילה הזה היה הלילה הטוב הראשון שהיה לי כבר תקופה. בלי חלומות, בלי כלום. רק אני ודניאל מכורבלים במיטה כמו פעם.
"יפיפייה" שמעתי את דניאל לוחש והרגשתי את נשימותיו על פניי "יכולתי להסתכל עליך ככה במשך שנים"
דמעה אחת השתחררה מעיניי ונפלה על ידו של דניאל עליה ראשי היה מונח. לא יכולתי לשמוע אותו אומר את זה. הוא כבר אמר את זה פעם, מזמן. כשהוא עוד זכר אותי וידע מי אני.
"קימברלי?" שמעתי את קולו המודאג של דניאל קורא לי ואני סובבתי את גופי אליו ונצמדתי אל חזהו, קוברת בו את פניי.
"קים? ידו נחה על כתפי והוא ניסה להזיז אותי כך שיוכל לראות את פניי.
"בבקשה תיזכר" לחשתי בקול חנוק, לא בטוחה בכלל אם הצליח להבין את מה שאמרתי
דניאל לא ענה, רק נאנח ותפס אותי לחיבוק חזק יותר, מלטף את שיערי ונושק לקודקוד ראשי.
"זה לא היה רק יחסי עובד-מעביד בינינו, נכון?" שאל
"לא" מלמלתי בכניעה "זה לא היה"
"למה לא סיפרת לי?"
"חשבתי שאולי עדיף ככה" אמרתי "לא רציתי שתהיה איתי בכוח רק כי אמרו לך שהיית איתי פעם מבלי שאתה זוכר אפילו"
"ועכשיו?" שאל
"מה עכשיו?"
"ואם עכשיו אני כן רוצה?" שאל ואני הרמתי את מבטי אליו, בוחנת את פניו בבלבול "מה אם אני כן רוצה להיות איתך, לא כי אמרו לי או הכריחו אותי. כי אני פשוט רוצה"
"דניאל אתה לא מכיר אותי" אמרתי "פעם אולי הכרת, פעם אולי זכרת. אבל עכשיו אתה בקושי יודע מי אני, מבחינתך אתה מכיר אותי רק כמה שבועות"
"הכמה שבועות האלה הספיקו לי כדי לראות איזה בן אדם מדהים את, כמה אכפת לך ממני ואיך את דואגת לי. השבועות האלה הספיקו לי כדי להבין מה אני רוצה" אמר "אולי הזיכרון נפגע, אולי הראש לא פועל כמו פעם. אבל מה שבטוח זה שהלב שלי כן פועל, וכן זוכר אותך. אני מרגיש את זה, מהשנייה הראשונה הרגשתי שיש בך משהו אחר, שונה"
"דניאל" דמעות נוספות נפלו מעיניי ודניאל מיהר למחות אותן
"בבקשה תתני לנו הזדמנות נוספת" ביקש "אל תוותרי עלינו"
הסתכלתי אל תוך עיניו של דניאל, נותנת להן לסחוף אותי עמוק פנימה וללב שלי להיפתח אליו מחדש. אני אוהבת אותו.
דניאל רכן קדימה ונשק קלות לשפתיי, מחכה ממני לאישור להמשיך. הוא הרחיק מעט את ראשו ואני מיד התקרבתי חזרה, תופסת בראשו ומקרבת אלי, מצמידה את שפתיי לשלו ומנשקת אותו. הוא תפס במתניי וקירב אותי אליו, מתגלגל מעלי ומצמיד אותי למזרן. הנשיקה הזאת הייתה כל כך טובה, כל כך מוכרת. נישקתי אותו כאילו לא נישקתי אותו במשך שנים, נישקתי אותו כאילו חיי תלויים בזה, כאילו הוא אוויר שאני חייבת בשביל לחיות. הנשיקה הייתה רעבה, מלאת תשוקה ורגש. התגעגעתי לנשיקות שלו, התגעגעתי למגע שלו. התגעגעתי לדניאל.
"דניאל" גניחה נפלטה מפי כאשר נשך את שפתי התחתונה. הבטתי לו בעיניים והעברתי את ידי בשערות ראשו "התגעגעתי אליך" לחשתי
"גם אני" אמר
"איך אתה יודע?" שאלתי
"אני מרגיש את זה" הוא תפס בידי השנייה ושם על ליבו "ממש כאן"
***
בילינו את הבוקר שלנו בהסתובבות בעיר. לקחתי את דניאל לכל מיני מקומות בהם היינו פעם. כמו המקום בו הוא רדף אחריי עם הלימוזינה שלו ביום שנפגשנו, או בית הקפה בו בילינו, והים שהיינו בו עם אחים שלו וכל החברים.
"לאן הולכים עכשיו?" שאל
"אתה תראה כשנגיע לשם" אמרתי והמשכתי לגרור אותו אחריי עד שהגענו לאן שרציתי
"איפה אנחנו?"
"בבית לשעבר שלי" פתחתי את דלת המקלט הכבדה ונכנסתי איתו פנימה
"כאן גרת?"
"לפני שהתחלתי לעבוד אצלך" סיפרתי
"ואז לאן עברת לגור?"
"אליך" אמרתי והוא פנה להביט בי
"איתי בקומה?"
"איתך במיטה" גיחכתי "בקושי השתמשתי בחדר שנתת לי"
"כמה זמן היינו ביחד?"
"כמה חודשים" אמרתי והתיישבתי על הספה
"היינו ביחד עד לתאונה שלי?"
"היו לנו כמה בעיות בדרך, אבל חזרנו בסוף"
"מה קרה?" שאל והתיישב לידי
"זה לא משנה כבר, זה היה וזה נגמר"
"אני מצטער" אמר
"מה?"
"אם רבנו זה אומר שמישהו נפגע, אני לא מאמין שאת פגעת בי ברמה של פרידה כי אם היית פוגעת בי בכזאת רמה ומביאה אותי למצב שהייתי נפרד ממך אז לא היינו חוזרים. אז אני מניח שכנראה אני עשיתי משהו לא בסדר שגרם לך לרצות לנתק את הקשר" הוא תפס בידי והתבונן בי "אז אני מצטער"
"אין על מה" אמרתי "שנינו היינו לא בסדר בעניין הזה. שנינו פגענו ושנינו נפגענו. מה שחשוב זה שעברנו את זה וחזרנו להיות ביחד"
"ואז הגיעה התאונה.." הוא מלמל בעצב
"ואיכשהו שוב אנחנו ביחד" אמרתי בחצי חיוך
"קים" הוא אמר בהיסוס
"אמ?" המהמתי
"אני יודע שזה ישמע מוזר אבל.."
"מה?" שאלתי
"אני מרגיש ש.. שאני אוהב אותך" הוא היסס אבל בסוף אמר
"אתה מה?" שאלתי בבלבול
"אני יודע שזה יישמע מוזר ולא אמיתי, בעיקר בגלל שאני לא זוכר מי את וכביכול בקושי מכיר אותך" אמר בניסיון להסביר "אבל אני פשוט מרגיש את זה. אני יודע שאני אוהב אותך. אני לא יודע להסביר את זה, אולי הראש שכח אותך אבל כנראה שהלב לא הסכים לשכוח"
הבטתי בעיניו ורק עכשיו שמתי לב כמה קרובים אנחנו, אפינו כמעט נוגעים זה בזה.
"גם אני" לחשתי בחיוך והוא שם את ידו על פניי
"גם את מה?" שאל בחיוך "אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה"
"גם אני אוהבת אותך דניאל" בשנייה שהמילים יצאו מפי הרגשתי את שפתיו על שלי והוא נישק אותי עמוקות. הרגשתי את הלב שלי מתפוצץ וזיקוקים עפים לי בתוך הבטן. זו הייתה הרגשה מדהימה וממכרת כל כך. ידו של דניאל החלה לרעוד פתאום והוא התנשם בכבדות בתוך הנשיקה. הוא ניתק את הנשיקה בפתאומיות והזיז את ידו מפניי, מתרחק מאט ובוחן אותי.
"דניאל?" שאלתי בבלבול
"אני מצטער קים" הוא תפס אותי לחיבוק מוחץ ובקושי הצלחתי לנשום "אלוהים, אני כל כך מצטער" הוא רעד כמו משוגע והידק את אחיזתו אפילו יותר
"דניאל" אמרתי בקול חנוק "דניאל מה קרה? מה עובר עליך?"
"אל תבכי" ביקש והחל להעביר את ידו בשיערי "אני מצטער"
"למה שאבכה?" שאלתי מבולבלת וניסיתי להתנתק מהחיבוק אבל הוא לא נתן לי "דניאל תביט בי" ביקשתי אך הוא לא זז "דניאל בבקשה תביט בי" התחננתי
"לא" התעקש "אני לא יכול לראות אותך בוכה"
"אני לא בוכה דניאל" אמרתי "בבקשה רק תסתכל עלי, אני בסדר"
הוא שתק לכמה שניות וחשב עם עצמו, לאחר מכן ניתק את אחיזתו והביט בי בהיסוס
"אני בסדר" חייכתי בזהירות "מה קרה?"
"את בכית" אמר "אני ראיתי את זה. את אמרת לי שאת אוהבת אותי ואת בכית" סיפר ואני קפאתי במקומי.
בפעם הראשונה שאמרתי לדניאל שאני אוהבת אותו סיפרתי לו את כל סיפור החיים שלי וגם גיליתי מי הוא היה בדיוק. בכיתי באותו יום כמו שלא בכיתי במשך שנים לפני. אבל איך הוא זוכר את זה לעזאזל? מאיפה בכלל הוא הביא את זה פתאום?
"הכל בסדר דניאל, אני כאן ואני לא בוכה"
"אבל בכית" אמר "ראיתי את זה. זה היה כמו פלאשבק, כמו הבזק קצר שהופיע פתאום ואחר כך נעלם" סיפר לי "את בכית בגללי, את נראית כל כך עצובה, כל כך שבורה. אני כל כך מצטער קים"
"זה בסדר" אמרתי "עברנו את זה כבר. אני בסדר עכשיו, אנחנו בסדר" ליטפתי את פניו ועטפתי את גופו הגדול בחיבוק, עולה עליו ומתיישבת על ברכיו.
"אני אוהבת אותך" חיככתי את אפי באפו ונשקתי לו קלות
"אני אוהב אותך" לחש לפני ששפתינו התחברו לנשיקה