עמדתי מול דלת חדרו של סבסטיאן ושתקתי. לא היה לי את האומץ לדפוק, לא ידעתי מה להגיד. חלק קטן בתוכי גם דאג לו, וויל אמר שהוא חולה, אבל לא אמר במה. קיוויתי שסבסטיאן יסכים להכניס אותי ושהכל יהיה בסדר למרות המבוכה הנוראית באותו הלילה. לא רציתי שהיחסים שלי איתו יהרסו בגלל הנשיקה הזאת, ממש לא. הקשבתי לעצתו של כריס והעדפתי להתנהג כרגיל. כאילו הכל בסדר. בסופו של דבר נשכח שזה קרה, לא?
הרמתי את ידי ודפקתי על הדלת.
"מי זה?" קול צרוד ענה לי מבפנים. בקושי הצלחתי לזהות שזה סבסטיאן.
"לידיה," אמרתי מספיק חזק כדי שישמע והסטתי את שיערי מפניי בלחץ. "אפשר להיכנס?"
הוא לא ענה. חיכיתי עוד כמה שניות ועדיין לא הייתה תשובה. הוא שמע אותי? או שאולי הוא לא רוצה שאכנס? פאניקה קלה החלה לבעבע בתוכי והסתובבתי על עקביי בעלבון בדיוק כשהדלת נפתחה.
"מה את עושה כאן?" סבסטיאן עמד על מפתן הדלת כשהיא לא פתוחה עד הסוף. הסתובבתי אליו במהירות.
הוא נראה נורא. העיניים שלו היו עייפות, שיערו היה פרוע, והוא היה מעט חיוור.
"אני רוצה לדבר איתך." מלמלתי, מביטה בעיניו. למרות איך שהוא נראה, עיניו עדיין היו מלאות חיים והוא נעץ אותן בי כמו תמיד.
"כשאני באתי אלייך ככה ואמרתי את אותו המשפט חטפתי הרבה מאוד סטירות. ובעיטה בביצים." הוא ציין.
"אתה רשאי לבעוט לי בביצים אם אתה רוצה." ניסיתי לחייך, אבל הייתי נבוכה מידי. עכשיו כשבאמת עמדתי מולו היה לי קשה לשכוח כמה שפתיו רכות וכמה אחיזתו נעימה.
"תיכנסי." הוא זז אחורה ופתח את הדלת יותר, מאפשר לי גישה.
נכנסתי פנימה בצעדים איטיים ובחנתי את החדר. הוא היה גדול מאוד, קירותיו נצבעו בצבע כחול כהה, והרצפה הייתה מכוסה בשטיח בהיר. באמצע החדר ניצבה מיטה זוגית גדולה שסדיניה הלבנים מבולגנים ובצד שמאל היה ארון בגדים בצבע לבן שאחת הדלתות שלו הייתה פתוחה. מהצד השני של המיטה לא היה שום דבר עד הקיר, אליו חובר מין מדף נמוך שכנראה שימש כשולחן. ליד הארון הייתה עוד דלת שהובילה לחדר אמבטיה פרטי. המקום נראה מסודר יחסית, ומאוד מאופיין. עכשיו הבנתי למה החדר של סבסטיאן במוסד לא היה מאובזר בכלל. החדר האמיתי שלו היה זה שבמרתף.
"חדר יפה." החמאתי לו, אבל הוא לא הקשיב לי וצנח על המיטה, זוחל עליה ונכנס מתחת לשמיכה. הוא בהחלט היה חולה. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה.
"קדימה, רצית לדבר." הוא דירבן אותי, מסמן לי בידו.
"רציתי להתנצל על מה שקרה בנשף." השפלתי את ראשי.
"נו?"
"לא הייתי צריכה להימרח עליך ככה ולא הייתי צריכה לברוח ממך בצורה הזאת, זה היה נורא מצידי."
"נכון מאוד." עיניו ננעצו בי אבל לא הייתי מסוגלת להביט אליו בחזרה. עמדתי במרכז החדר כמו בול עץ ולא עשיתי כלום.
"אתה סולח לי?"
הוא שתק. זה הלחיץ אותי.
"המממ," הוא סימן לי לעלות על המיטה. עשיתי כדבריו בבישנות וישבתי על ברכיי קרוב אליו. "למה ברחת?"
שאלה הגיונית, אבל היה לי קשה לענות עליה.
"הייתי שיכורה ומבולבלת ופתאום הבנתי מה אני עושה." מלמלתי במבוכה.
"לא פחדת ממני או משהו כזה, נכון?" הוא הביט בי, על פניו חיוך משועשע.
"אתה צוחק עליי." לחיי נהיו אדומות והוא צחק. למה הוא חייב להביך אותי כל כך? הוא בכלל לא נראה מובך.
"למרות שמאוד נהניתי ממה שעשינו שם, זה טוב שזה הפסיק. הגבירה צעקה עליי כשהיא גילתה על זה. אני אמור לשמור עלייך, לא להתנשק איתך."
אחרי הדברים שלו המוח שלי התחלק לשלוחה חלקים. חלק אחד שחשב: 'הוא נהנה? היה אהב את זה?' חלק שני שחשב: 'רגע, אז אסור לו לנשק אותי בכלל? בגלל התקפיד שלו?' והשלישי שחשב: 'למה לעזאזל הגבירה יודעת מזה?!'
"למה היא יודעת שהתנשקנו?" שאלתי מיד.
"כי סיפרתי לה, כמובן. אני מספר לה את כל מה שקורה לך. במקרה הזה פשוט הייתי חלק ממה שקרה." הוא משך בכתפיו.
"עכשיו זה כבר מביך."
"זה בסדר. אבל היא אמרה שאם דבר כזה יקרה שוב היא תבטל את התקפיד שלי ותשים לך שומר חדש."
אלוהים אדירים. מצב אחד אני רוצה שזה יקרה שוב. אולי אני רוצה שזה יהיה מאהבה ולא סתם באקראיות, אבל אני כן רוצה. מצד שני אני רוצה שסבסטיאן ימשיך להיות השומר שלי. זה מאפשר לי לבלות איתו הרבה יותר זמן מבלי להתאמץ.
"זה לא יקרה יותר. סליחה," מלמלתי, מנסה להסתיר את כל המחשבות שלי. "אתה שולח לי?"
"אני סולח לך, ברור. רק בפעם הבאה שבא לך לנשק אותי תגידי לי קודם, כדי שאוכל לבקש רשות." הוא חייך את החיוך העקום והמציק שלו.
לקחתי את אחת הכריות והצמדתי לפניו בכעס מעושה, מחניקה חיוך.
"מאיפה אתה יודע שתהיה פעם הבאה?"
"ראיתי שנהנית." קולו היה עמום מבעד לכרית שמעכתי עליו.
"אל תאכיל את האגו הנפוח שלך." התיישבתי על הבטן שלו ברגליים שלובות ומעכתי יותר את הכרית אל פניו.
"אני לא צריך, את עשית את זה מעולה בלילה ההוא." הוא צחק. התגעגעתי לצחוק הנבחני הזה שלו. יש פעמים בהם הוא סבסטיאן הגדול והמפחיד, יש פעמים בהם הוא סבסטיאן הפלרטטן והאידיוט, ויש פעמים בהם הוא סבסטיאן הכלבלב שמכשכש בזנב ואוהב ליטופים. אף פעם אי אפשר היה לדעת איזה סבסטיאן הוא יחליט לחשוף, או לכמה זמן. אהבתי את העובדה שאני מכירה את האישיויות שלו. זה אומר שאני קרובה אליו.
"תשתוק." הורדתי את הכרית מפניו וחיבקתי אותה אליי, מניחה עליה את סנטרי ומביטה בו.
עיניו השחורות ננעצו בי והבנתי שזה די נחמד, המבטים האלה. ידעתי שהוא נועץ עיניים בכולם ושהוא לא מתבייש ליצור קשר עין, אבל לפעמים כשהקשר עין הזה כלל אותי זה היה מיוחד.
"באת לכאן רק כדי להתנצל?" הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו ומשך באף.
"באתי גם לראות איפה אתה, לא ראיתי אותך כל השבוע." הודיתי.
"התגעגעת אליי." הוא החליט, מחייך שוב את החיוך המציק שלו, שזיכה אותו בחבטה קטנה באף. באמת התגעגעתי. אבל הוא לא צריך לשמוע את זה ממני.
"די להרביץ לי! אני חולה." הוא הניח יד גדולה ומחוספסת על אפו בזעם מעושה. כל מה שהיה קודם, כולל המבוכה, נעלמו. ההתנהגות השטותית והחדשה של סבסטיאן הסיחה את דעתי מהכל.
"במה אתה חולה באמת? אתה לא נראה טוב." נגעתי קלות בשיערו השחור ומתחתי אותו על מצחו, מיישרת אותו קצת.
"יש ירח מלא עוד כמה ימים, ולפעמים אנשי זאב רגישים קצת לפני." הוא מלמל, מאפשר לי לשחק בשיערו מבלי למחות.
"תגדיר רגישים?" התחלתי לקלוע צמה מקווצת שיער אחת.
"כאבי ראש, חולשה כללית, כאבים בכל מקום בגוף.." הוא מלמל.
"אוי, כואב לך עכשיו?" נבהלתי, עוזבת את שיערו.
"לא לא, אני על טון וחצי של משככי כאבים." הוא חייך.
אז יש גם את סבסטיאן המסומם, בין כל האישיויות. אני מודה, אני אוהבת את כל האישיויות שלו. אפילו כשהוא מפחיד ומאיים, הוא עדיין סבסטיאן. מתחת לכל הסבסטיאנים יש את הלב שלו, שאין ספק שהוא טוב. אפשר לראות את זה בעיניים שלו. העיניים השחורות והעמוקות והיפות שלו...
אלוהים, למה?