החיים זה כמו הזיה, בהתחלה הכל טוב ויפה... ואז זה נגמר.
"דניאל" שלחתי יד מהוססת אל ידו והוא נרתע לאחור
"מי את?" שאל בשנית
"זו אני דניאל" אמרתי והתקרבתי מעט
"מי זו את?"
"אל תעשה את זה" בלעתי רוק בכבדות "דניאל בבקשה"
"למה את כאן? מי את לעזאזל?" הוא החל לנשום במהירות וצפצוף מוזר מהמכונות אליהן היה מחובר החל לפעול.
"אני מצטער, את תאלצי לצאת עכשיו החוצה" אחד הרופאים תפס בידי וניסה להזיז אותי משם בעדינות
"אני לא זזה לשום מקום" העפתי את ידו ממני והתקרבתי חזרה לדניאל "דניאל זו אני" אמרתי ותומאס הופיע מאחוריי
"בואי קים" הוא תפס בי בכוח וניסה לקחת אותי משם
"לא, הוא צריך לזכור! הוא צריך לדעת מי אני!" קראתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה בזמן שגרר אותי אחורה
"דניאל, בבקשה!" דניאל הסית את מבטו לצד השני ובהה בחלון במבט אומלל "בבקשה תסתכל עלי! לא יכול להיות שאתה לא זוכר" נאבקתי בכוח בתומאס, מנסה להגיע אליו "זאת אני! בבקשה תביט בי!" תומאס הוציא אותי מהחדר והדלת נסגרה בטריקה. "דניאל!" צעקתי והתפרעתי בזרועותיו של תומאס.
"די קים, מספיק" תומאס אמר ברוגע
"תעזוב אותי אני צריכה לראות אותו! הוא זקוק לי!"
"קים" תומאס נאנח
"קים!" קול חזק קרא לי מהמסדרון ואני הרמתי את ראשי כדי לראות את קלוד מתקרב אלי בצעדי ענק
"קלוד!" השתחררתי מאחיזתו של תומאס ורצתי אליו "קלוד, זה דניאל" תפסתי בחולצתו ותקעתי את ראשי בחזה שלו "הוא לא זוכר קלוד, הוא לא זוכר אותי. הוא לא זוכר כלום!" עצמתי את עיניי בחוזקה, כאילו שזה יעלים את הכל ובאמת ישנה משהו
"אני יודע" נאנח "תומאס אמר לי"
"איך זה יכול להיות שהוא לא זוכר אותי?" ייבבתי
"אני לא יודע סיס, אבל זה המצב ואת חייבת להתמודד איתו"
"איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?"
"תזכירי לו" אמר בפשטות "אם הוא לא זוכר אותך, תגרמי לו לזכור. ואם הוא עדין לא יזכור, תצרי לו זיכרונות חדשים. אם הוא התאהב בך פעם אחת, הוא יתאהב בך שוב קים. הוא אמנם לא זוכר אותך עכשיו אבל זה עדיין אותו דניאל"
"הוא נבהל ממני" אמרתי "הוא ראה אותי ונבהל ממני, הוא לא ידע מי אני בכלל"
"את חייבת לתת לו זמן" קלוד תפס בכתפיי וגרם לי להסתכל עליו "תני לרופאים לטפל בו, לראות מה הוא זוכר ועד כמה. אחר כך נראה כבר מה לעשות"
"בסדר" לקחתי נשימה עמוקה ורועדת ועזבתי את חולצתו, מתיישבת על כיסאות שהיו על ידנו.
***
חיכינו שעה, חיכינו שעתיים. הזמן עבר ועדיין לא הייתה תשובה מהרופאים.
"אבי" הרמתי את ראשי מידיי "אבי, היא לא יודעת" נזכרתי פתאום "צריך לדבר איתה, מישהו צריך להגיד לה משהו"
"יש לך את המספר שלה?" שאל תומאס ואני הנהנתי "תני לי, אני אתקשר" הוא אמר ואני נתתי לו את המספר שלה
"מה אמרת לה?" שאלתי לאחר שחזר מהמסדרון בו דיבר איתה בטלפון
"לא אמרתי לה מילה על הזיכרון. רק אמרתי שזה קשור לדניאל ושהיא צריכה לבוא לכאן כמה שיותר מהר"
"היא לא תעמוד בזה" אמרתי מיד "אם הוא לא יזכור אותה, היא לא תעמוד בזה. זה ישבור אותה"
"סליחה?" רופא מבוגר שנראה בערך באמצע שנות ה50 לחייו נעמד מולנו והביט בנו במבט רציני "אתם של דניאל סוואן?"
"אלה אנחנו" קמתי ממקומי ונעמדתי מול הרופא
"מי את בשבילו אם יורשה לי לשאול?" הוא סרק את גופי קצרות במבט חשדני
"אני חברה שלו" אמרתי והוא הנהן בשקט
"בואי איתי בבקשה" אמר והוביל אותי למקום מבודד יותר "תראי, בדקנו את מצבו של דניאל ועד כמה הזיכרון שלו נפגע" הוא פתח והמשיך "אנחנו לא יודעים בוודאות אבל לפי מה שהצלחנו להבין לא כל הזיכרון שלו נמחק לחלוטין. הוא זוכר הכל עד תקופה מסוימת בחייו."
"ואיזו תקופה זו?" שאלתי
"תראי לפי מה שהצלחנו להבין ממנו הוא זוכר את אחותו, אחיו ואת אמו שמתה. הוא זוכר שהוא התחיל ללמוד וסיים את הלימודים לא מזמן ועכשיו הוא שואף להקים רשת מלונות משלו"
"בקיצור הוא לא מודע לשום דבר שקורא בחיים שלו" נאנחתי בעצבים "לא לעסק שלו, לא לחיים שלו איתי, לא לילד שלו!" צעקתי ותפסתי בבטני
"אני מצטער גברתי" הוא קלט למה כוונתי ומבטו התרכך והתמלא בצער "באמת מצטער"
"אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?" העברתי משקל מרגל לרגל ושילבתי את ידיי קרוב לחזי
"תראי,כל מה שאנחנו יודעים עכשיו זה שהזיכרון שלו נפגע בחלקו ואין לנו מושג למה. אנחנו ננסה להבין מה קרה ואם אפשר בכלל לתקן את זה אבל כרגע אנחנו באמת לא יודעים כלום"
"וללא התערבות רפואית?" שאלתי "אתה חושב שהזיכרון שלו יוכל לחזור עליו עם הזמן?"
"אולי" הוא משך בכתפיו "הכל יכול להיות. בכל מקרה אנחנו נישאר במעקב אחריו ונוודא שהוא בסדר. הוא ייפגש עם פסיכולוג באופן קבוע וגם יעבור בדיקות"
"אוקיי" אמרתי וחיכיתי שימשיך
"רק חשוב שתדעו, אסור ללחוץ עליו. הוא לא זוכר וזה שתנסו לעשות זאת בכוח יכול לגרום לו נזק רציני יותר ולגרום לו להדחיק את הזיכרונות עוד יותר עמוק. חשוב לתת לו מרחב ולהיות עדינים איתו." הבהיר "אתם יכולים לקחת אותו למקומות שאהב, או להראות לו דברים שחשובים לו וקרובים ללבו" הציע "אבל שוב, לא ללחוץ עליו. תנו לרפואה ולזמן לעשות את שלהם. והכי חשוב, תישארו סבלניים"
"הבנתי" הורדתי את ידיי לצדי גופי "תודה דוקטור" אמרתי והסתובבתי ללכת חזרה אל תומאס וקלוד
"איפה קלוד?" שאלתי את תומאס
"הוא היה צריך ללכת" אמר "הוא אמר שהוא ידבר איתך מאוחר יותר" הנהנתי בראשי ונאנחתי. אני עושה את זה הרבה היום. אני לא רואה משהו אחר שאני יכולה לעשות חוץ מלהנהן באישור ולהיאנח.
"אני יורדת למטה להביא לי לשתות, אתה רוצה גם משהו?"
"קפה הפוך, תודה" אמר ואני הלכתי לדרכי
***
נכנסתי חזרה למעלית מהקפיטריה, מחזיקה בידי את כוס הקפה של תומאס ואת השוקו שלי. המעלית נפתחה ואני יצאתי החוצה אל תומאס. התקרבתי למקום בו ישבנו ומרחוק ראיתי את אבי, יושבת עם כתפיים שמוטות בתבוסה וראשה מורכן.
"אבי" אמרתי בשקט ונעמדתי מולה
היא הרימה את מבטה אלי ואני השתנקתי למראה פנייה. היא הייתה חיוורת לגמרי, עיניה נראו רדופות ומבטה לא מפוקס. לאחר בהייה של דקה תווי פניה החלו לנוע מעט ובלי שום אזהרה מוקדמת הסחר נפתח והיא החלה לבכות. אוי לא, רק לא זה. אני לא טובה בזה, אני לא טובה באנשים שבוכים. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשאני בוכה, אז עם בן אדם אחר?
"אני מצטערת" העברתי לתומאס את הקפה שלו והתיישבתי לידה
"הרופאים דיברו איתי, הם סיפרו לי על המצב" היא משכה באפה האדום מרוב בכי "הוא לא זוכר אותך קים. הוא בקושי זוכר משהו"
"הוא זוכר אתכם, זה הכי חשוב" ניסיתי לנחם אותה
"איך את יכולה להגיד את זה?" שאלה בקול שנשמע די.. עצבני? "אתם הייתם מאוהבים קים, אתם עדיין מאוהבים. יש לכם חיים ביחד והוא אפילו לא זוכר אותך"
"הוא יזכור" אמרתי בשקט "הוא חייב לזכור. אולי לא עכשיו, אולי אף פעם. אבל בתוך תוכו אני יודעת שהוא תמיד זוכר ויזכור אותי"
"ממתי הפכת להיות כזאת אופטימית?" שאלה
"מאז שלא הייתה לי ברירה אחרת" תפסתי בידה והיא הסתכלה עלי בהפתעה, בחיים לא החזקתי יד או חיבקתי מישהו מיוזמתי.
"אני בהיריון אבי" אמרתי והיא שתקה, בוחנת את פניי ומנסה להבין אם אני רצינית או לא
"אוי" היא התפרצה בבכי ותפסה אותי לחיבוק מוחץ "אני כל כך מצטערת"
"על מה יש לך להצטער? לא עשית כלום" חיבקתי אותי וליטפתי את גבה בהרגעה
"לא יודעת" התייפחה "על דניאל, על המצב המחורבן הזה, על הכל"
"זה בסדר" התנתקתי מהחיבוק וחייכתי אליה "יהיה בסדר"
"אני שמחה בשבילך" אמרה לאחר שתיקה קצרה "על ההיריון והכל, אני באמת שמחה"
"גם אני" אמרתי בחצי חיוך
"אבל מה תעשי עכשיו?" שאלה
"אני אהיה בסדר" אמרתי "בינתיים אני באמת אעדיף אם לא תגידי כלום לאף אחד. בעיקר לא לדניאל"
"אבל הוא צריך לדעת" היא מחתה "הוא חייב לדעת מי את קים, הוא חייב לדעת שעומד להיות לו ילד"
"אני אספר לו" הבטחתי "אבל לא עכשיו, הוא צריך זמן"
"אוקיי" הסכימה והתיישרה במקומה, לוקחת נשימה עמוקה ואז חוזרת להביט בי "אני עומדת להיות דודה" אמרה בשקט וחיוך קטן התפרס על פניה
"אני יודעת"
"אני עומדת להיות דודה!" היא החלה לצחוק והדביקה אותי גם בצחוקה
"שמעתי את זה גם בפעם הראשונה שאמרת" גיחכתי
"ואת עומדת להיות אמ.."
"שלא תעזי להגיד את המילה הזאת!" צעקתי עליה והיא גיחכה
"קים עומדת להיות אמא" אמרה בחיוך מתגרה ואני הרגשתי את הבחילה עולה לי
"פשוט תסתמי" מלמלתי והיא צחקה
***
"הי" נעמדתי בפתח חדרו של דניאל והתבוננתי בו בזמן שבהה באוויר. הוא מצמץ וסובב אלי את מבטו, בוחן אותי בשקט "אני יכולה להיכנס?" כחכחתי בגרוני והעברתי משקל מרגל לרגל, נשענת עם ידי על המשקוף. הוא לא ענה, רק הנהן בשקט ואני התקרבתי אליו. נעמדתי מולו ותפסתי עם יד אחת את זרועי השנייה, לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לדבר אליו. זו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי כל כך אבודה ומבולבלת ככה, לא יודעת איך ואם בכלל לדבר איתו.
"איך אתה מרגיש?" בסוף שאלתי בשקט
"בסדר" קולו הצרוד ענה לי והרגשתי זרם מוזר בלב שלי שהפך אותי מבפנים, התגעגעתי לקול שלו.
"אני יכולה לשבת?" שאלתי והוא הנהן בשנית
"אני מניחה שאתה לא זוכר אותי" אמרתי את המובן מאיליו וראיתי הבזק של עצב עובר בעיניו
"אני מצטער" הוא הניד בראשו לשלילה ואני נאנחתי
"זה בסדר" אמרתי לו והוא המשיך להתבונן בי בשקט
"את קורבה אלי או משהו? אנחנו מכירים טוב?" שאל
"בערך" אמרתי "אני אחראית האבטחה במלון החדש שלך" החלטתי ללכת על הסיפור הזה. זה לא ממש שקר, פשוט אי דיווח על האמת כולה.
"יש לי מלון משלי?" גבותיו זינקו בהפתעה
"יש לך רשת שלמה של מלונות" סיפרתי "רשת מלונות סוואן"
"וואו" אמר "זה כל כך מוזר"
"ספר לי על זה" מלמלתי לעצמי אבל נראה לי שהוא שמע אותי
"אני מצטער שאני לא זוכר אותך, מסתבר שאני לא זוכר הרבה"
"זה בסדר, אני אעזור לך להיזכר" אמרתי לו
"את מכירה אותי טוב?"
"אפשר לומר" אמרתי "אנחנו די קרובים"
"תוכלי לספר לי על הזמן החסר? מה אני לא יודע?" שאל
"טוב, בוא נראה" אמרתי "יש לך רשת גדולה של מלונות, אתה עשיר בטירוף ואתה גר בקומה משלך במלון החדש שבנית. שכרת אותי בתור אחראית האבטחה שלך בגלל הכישורים שלי ואני עושה עבודה די טובה" גיחכתי והוא חייך "אח שלך ורובין התארסו" ציינתי וקיבלתי ממנו מבט מופתע אך שמח "אחיך הוא אדריכל מצליח ואחותך סיימה את לימודי המשפטים שלה"
"אמרתי לה שהיא תצליח" אמר בהתלהבות
"הפתיחה של המלון החדש שלך התקיימה לא מזמן ואחד מהמלונות הקודמים שלך נפרץ אבל הכל בסדר"
"מי פרץ אליו?" שאל
"הוא נתפס, והוא שילם על מעשיו" התעלמתי משאלתו וציינתי את מה שחשוב
"טוב מאוד" אמר בכעס
"אממ, זהו נראה לי" אמרתי "אנחנו לא מכירים הרבה זמן, רק כמה חודשים. אבל אני בטוחה שאבי תוכל להשלים לך את השאר"
"אבי כאן?" שאל
"היא תגיע יותר מאוחר יחד עם אחיך ורובין"
"אה" אמר ואז שאל "תגידי, מה קרה לי?"
"מה?" הרמתי את מבטי אליו
"מה קרה לי, איך הגעתי לכאן?" שאל "למה הזיכרון שלי נמחק?"
"עברת תאונת דרכים" אמרתי, שוב.. זה לא שקר.
"והיריות?" הוא הרים גבה ואני קיללתי את עצמי בלב, יופי גאון.
"עבריינים מהעולם התחתון" אמרתי ומבטו החוויר "מה?" שאלתי
"כלום" אמר אבל לא קניתי את זה
"מה קרה דניאל?"
"סתם, אני לא מבין למה שעבריינים מהעולם התחתון ירצו להתנקש בי" הסביר לי אבל אני ידעתי שהוא משקר.
"יש מישהו שאתה חושב שמסוגל או רוצה לפגוע בך?"
"רק שניים" אמר "אבל אני לא חושב שהם יודעים איפה אני או ימצאו אותי אי פעם"
"ולמה זה?"
"לפני שאומצתי הייתי בן אדם אחר" הסביר בשקט "ברחתי מהעבר שלי, שיניתי את שמי וקיבלתי שם משפחה חדש. השתנתי, ואין סיכוי שהם ימצאו אותי אי פעם"
"מה אתה אומר" מלמלתי. אני לא מאמינה, אחרי כל מה שעברנו זה כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה. אם הוא יגלה מי אני הוא יפחד ממני, יברח ממני. הוא יהיה בטוח שאני רוצה לנקום בו וגם קלוד. לעזאזל, עכשיו גם אם חשבתי על לספר לו מי אני אין מצב שאעשה את זה.
"אני צריכה ללכת" קמתי ממקומי והסתובבתי לצאת מהחדר
"מה קרה?" שאל בבלבול
"כלום" שיקרתי "אני צריכה לזוז"
"קרה משהו" התעקש ואני נעצרתי במקומי "מה קרה?" שאל כשהסתובבתי אליו והבטתי אל תוך עיניו
"הכל בסדר" חייכתי חיוך שלא הגיע אל עייני "אני צריכה לזוז. אני אבוא לבקר אותך מחר"
"בסדר" הוא לא נראה משוכנע ממש אבל הניח לי ללכת
***
שבוע נוסף עבר ודניאל השתחרר מבית החולים. הוא צריך להגיע היום אל המלון ולפגוש אותי, את תומאס ואת שאר הצוות. בשבוע הזה ישבתי ודיברתי איתו מלא, העברתי איתו את הזמן וסיפרתי לו כמה פרטים שרק יכולתי על העבר שנשכח לו. אני לא יודעת כמה זמן אני מסוגלת להחזיק ככה. לדבר איתו, להיות איתו כל הזמן הזה בלי שהוא יודע מי אני בכלל. להיות כל כך קרובה אליו ואם זאת גם כל כך רחוקה ממנו. המבט הזה שלו כשהוא הסתכל עלי בפעם הראשונה שנכנסתי אל חדר בית החולים שלו, העיניים שלו שבחנו אותי בסקרנות. עכשיו אני מבינה איך הייתה ההרגשה שלו כל הזמן, הכאב הזה שהרגיש בכל פעם שהביט בעיניי ולא השתקף לי מהן שום רגש. אין דבר יותר כואב מזה, לראות את האהבה שלך מסתכלת אל תוך עיניך והעיניים שלו ריקות ולא משדרות דבר. אני שונאת את עצמי על שגרמתי לו להרגיש ככה כל הזמן הזה, אבל עכשיו זה חזר אלי כמו בומראנג. עכשיו לי כואב.
"דניאל" קולה של דונה הקפיץ אותי והוציא אותי מהרהורי וראיתי אותה רצה אל עבר דניאל ומחבקת אותו חזק "ברוך שובך ילדון"
"הי" הוא אמר במבוכה וגירד בעורפו
"אני דונה" חייכה בהבנה
"הבחורה שעזרה לי בהקמה של בתי המלון וליוותה אותי בכל צעד שעשיתי" הוא דקלם את מה שזכר מסיפוריה של אבי
"זו אני" אמרה והוא חייך במבוכה
"תודה" אמר והיא גיחכה
"שטויות" היא נופפה בידה "עכשיו בוא ותגיד שלום לשאר"
כל העובדים ניגשו אל דניאל ובירכו אותו, בדקו לשלומו ודיברו איתו קצת. אני עמדתי בצד וצפיתי בהכל, מנסה להישאר מחוץ לכל הרעש והבלאגן.
"קימברלי" דניאל התקרב אלי ואני הרמתי אליו את ראשי. הוא לא קורא לי קים, לא אמרתי לו לקרוא לי קים. רק קימברלי. העדפתי שיקרא לי ככה ולא יקשר איכשהו בין שמי המקוצר אל קים שהכיר בילדותו, שבמקרה גם היא אני.
"הי" חייכתי "ברוך שובך"
"תודה" אמר "תגידי, את יכולה להראות לי איפה אני ישן? אני קצת עייף"
"בטח" אמרתי והובלתי אותו אל המעלית, מדריכה אותו ומסבירה לו בקצרה על מבנה המלון והמיקום של כל דבר"
"ואתה גר בקומה האחרונה, הקומה שלך" אמרתי בדיוק כשהמעלית נפתחה ונכנסנו פנימה.
"וואו" אמר
"כן זו הייתה גם התגובה שלי" אמרתי והוא צחקק
"אחי עיצב את זה?"
"ג'וני מאוד מוכשר" הנהנתי
"זה האח שלי" חייך בגאווה ובחן את המקום
"תודה" אמר לפתע
"על מה?" שאלתי
"על הכל. את עזרת לי והדרכת אותי מהרגע שהתעוררתי ואני חייב לך על זה הרבה" אמר
"אין בעיה" אמרתי והתיישבתי על הספה
"תגידי" הוא אמר בחשש ואני הרמתי אליו את מבטי בשאלה "את רוצה אולי לצאת היום?"
"לצאת?" שאלתי
"אני צריך לצאת קצת מהאווירה הזאת, להשתחרר טיפה" הסביר "חשבתי שאולי נוכל לצאת לאיזה בר או משהו"
"אוקי" אמרתי בפשטות
"מעולה" חייך בהקלה "ניפגש בערב?"
"בערב?" גיחכתי "אני אבוא לכאן בעשר, ניסע בלימוזינה שלך"
"יש לי לימוזינה?" שאל בהפתעה
"באמת אין לך מושג עד כמה עשיר אתה" צחקקתי וקמתי ממקומי "ניפגש בעשר" אמרתי ועזבתי את המקום
***
כשהגעתי הביתה אכלתי והלכתי לישון שנ"צ. בשעה שמונה וחצי קמתי והתחלתי להתארגן ליציאה הערב עם דניאל. לבשתי שמלת מיני שחורה וצמודה עם שרוולים דקים שהגיעו לי עד מעל המרפק, מחשוף קטן ושסע עמוק בגב. נעלתי סנדלי עקב דקים וגבוהים, שמתי את התכשיטים שלי וענדתי את השרשרת והעגילים שדניאל קנה לי. החלקתי את שיערי ואספתי בננה קטנה וטיפה גבוהה עם כמה סיכות שחורות. התאפרתי יותר בעדינות ממה שאני מתאפרת בדרך כלל אבל עדיין מעושן, שמתי אודם בצבע דובדבן ויצאתי מהבית אל המלון של דניאל.
"וואו" דניאל אמר כשראה אותי "את"
"נראית מדהים, אני יודעת" אמרתי והתקדמתי אל תוך הסלון בזמן שהוא סורק את גופי שוב ושוב
"אתה מתכוון לסיים לסגור את החולצה הזאת?" שאלתי כששמתי לב שהוא נתקע באמצע כיפתור החולצה ולא זז
"כן" הוא ניער את ראשו והמשיך
"תן לי" גיחכתי כשראיתי שהוא בטעות דילג על כפתור אחד. ניגשתי אליו ופתחתי את כפתורי החולצה, סוגרת אותם מחדש. דניאל לא הפסיק לבהות בי בזמן שעשיתי זאת ויכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי, להריח את הריח שלו שאני כל כך אוהבת, את הבושם שכל כך אהבתי.
"זהו" אמרתי וסידרתי את צווארון החולצה. הרמתי את פניי אליו וקלטתי אותו בוהה בשפתיי. הוא העביר את מבטו אל עיניי ומבטנו נתקעו.
"תודה" הוא אמר בצרידות ואני בלעתי רוק בכבדות, עוזבת בעדינות את האחיזה בחולצתו ומתרחקת ממנו
"קדימה, בוא נזוז" אמרתי והובלתי אותנו החוצה אל הלימוזינה שלו
אז לכבוד השבת החלטתי להעלות פרק נוסף והפעם בלי סוף מותח אלא קליל יותר, כי נראלי שבזמן האחרון גרמתי לכם ליותר מידי התקפי לב/עצבים חחחחחח
בכל מקרה תהנו מהפרק, מקווה שתאהבו, ושתהיה לכולם שבת שלום וסופ״ש פצצתי (;