הריאות שורפות לי, אני לא מצליחה לנשום. אני נפרדת בלב מכל האנשים שאיכשהו הצליחו לחדור אליו ולגעת בו. אני עוצמת עיניים ומרפה, אני עומדת למות, בין אם זה מהכאב הבלתי נסבל שאני מרגישה עכשיו ובין אם זה על ידי גייב. בדרך זו או אחרת, אני עומדת להעלם מהעולם הזה.
אין לי מושג כמה זמן אני שוכבת כך על הרצפה ומתפתלת בכאב, אבל עוד כשאני מצליחה לראות משהו, אני רואה את גייב. התמונה מטושטשות אך ברורה למדי, גייב רוכן מעלי ותופס בכתפיי, פניו משדרות פחד. גייב פוחד? זה חדש. על מה יש לו לפחד בדיוק? הוא ניצח. הוא הרג את היקרים לי ועכשיו גם אותי, הוא השיג את מה שרצה. אז למה המבט המיוסר הזה?
צריבה חדה עוברת בראותי ואני נאנקת ופתאום מרגישה את הריאות שלי נפתחים ולוקחת את הנשימה הכי עמוקה שלקחתי בחיים שלי. אני משתעלת ומרגישה את האוויר חוזר אלי, הראייה קצת יותר ברורה לי עכשיו. גייב עדיין לידי, רפאל גם נמצא כאן ומסתכל עלי במבט לא ברור.
"קים בבקשה תגידי משהו, כל דבר" אני שומעת במעורפל את קולו של גייב
"אני" נאנקתי בכאב "שונאת אותך" הצלחתי לפלוט את המילים האחרונות וגייב החוויר, מבטו הפך פגוע לשנייה ולאחר מכן התמלא בכעס.
"אל תגידי את זה" הפציר בי
"אמא לימדה אותי שאסור לשקר" אמרתי בחצי חיוך ממורמר
"אלוהים, אפילו במצב כזה את חייבת להיות צינית" הוא נאנח בתסכול
"קדימה, תעשה את זה" אמרתי "אני מוכנה"
"מה?" הוא הביט בי בבלבול
"תהרוג אותי" חייכתי והבטתי אל תוך עיניו
"קדימה גייב, בוא נגמור עם זה כבר" רפאל דחק בו מאחור והשתתק מיד כששלחתי לו מבט מלא שנאה
"הם יהרגו אותך" אמרתי לו והוא הביט בי בבלבול "ליאם, טוני, דמיאן," הסברתי "מי שזה לא יהיה, הם יגלו מה עשית הם ימצאו אותך.. ויהרגו אותך" אמרתי בקול חלש אך מאיים והוא בלע רוק בכבדות והמשיך לשתוק. החזרתי את מבטי אל גייב שבהה בי בשקט ועצמתי את עיניי, מחכה לפעולה הבאה שלו. יריות, צעקות וטריקת דלת נשמעו אבל הרגשתי כאילו אני במימד אחר, כאילו אני כל כך רחוקה מכל הרעש והמהומה ואם זאת גם כל כך קרובה. שמי נשמע בצעקות ואחריו עוד קול יריות. הרגשתי ידיים נכרכות סביב גופי החלש ומניפות אותי באוויר. "הכל יהיה בסדר קים" ריחו של ליאם אפף אותי וקולו העדין גרם לתחושת הקלה להתפשט בכל גופי. "ליאם" לחשתי בשקט ופתחתי את עיניי למחצה, מסתכלת אל תוך עיניו האפורות
"קדימה למה אתה מחכה?" קולו של גייב נשמע ואני סובבתי את מבטי אליו. רפאל שכב מדמם על הרצפה וגייב עמד מטר לידו, אפו מדמם ופנס בעינו השמאלית. "חיכית לעשות את זה כל כך הרבה זמן, למה אתה מהסס פתאום?" הוא צעק ואני סובבתי את מבטי אל הדמות אליה דיבר. קלוד עמד מולו, דרוך עם נשק בידיו ומכוון אותו אליו. תומאס עמד מאחוריו, איתו גם טוני ושלושת המוסקטרים שלי. מה כולם עושים כאן? העברתי את מבטי עליהם בשנית עד שחזרתי להביט בקלוד. קלוד. עיניי נפקחו לרווחה ואני התחלתי לנוע בפראות בין ידיו של ליאם, מנסה להשתחרר מאחיזתו.
"קלוד" פלטתי וניסיתי להיעמד על רגליי
"תירגעי קים, הכל בסדר אנחנו מטפלים בזה" אמר ליאם בשקט
"קלוד!" קראתי בקול חזק יותר ומבטו עבר אלי לשנייה אחת וחזר להתמקד בגייב
"הכל בסדר סיס" קולו היה תקיף "אני כאן" אמר את המילים האחרונות ברוך
"ממש מרגש" גייב נחר בבוז
"תשתוק, אידיוט" ירה אליו קלוד
"אתה כל כך הולך להתחרט על זה" אמר גייב וירק דם לרצפה "אם תירה עכשיו, אם תהרוג אותי.. אתה תצטער על זה עד סוף החיים שלך"
"אני אף פעם לא מצטער על דברים שעשיתי, רק אל דברים שלא עשיתי כשהייתה לי הזדמנות" אמר קלוד "ולהרוג אותך, בהחלט היה אחד מהם" במשפט הזה קלוד ירה שלוש יריות בגופו של גייב אשר נפל לאדמה ולא קם עוד.
קלוד שמט את ידיו אל צדי גופו והסתובב להתבונן בי. ניסיתי לרדת מידיו של ליאם והפעם הוא לא עצר בעדי. התקדמתי בזהירות אל אחי וכרכתי את זרועותיי סביב עורפו בקפיצה.
"אח" הוא נאנק ותפס במתניי, מרחיק אותי טיפה "תיזהרי סיס, זה כואב" מלמל ורק אז הקדשתי את תשומת ליבי כדי לבחון את גופו. בגדיו היו קרועים, פניו חבולות והוא נראה שרוף. דם נזל מגופו והוא נראה במצב נורא.
"אתה צריך ללכת לבית חולים" ציינתי
"אני יודע" אמר
"איך מצאתם אותי?" שאלתי
"הפלאפון של רפאל" הסביר "איתרנו אותו"
"איפה אנחנו בכלל?"
"קרוב למזח" אמר
"קלוד" טוני התקרב אלינו בעודו מחזיק את מכשיר הטלפון שלו קרוב לאוזנו "זה דמיאן, הם מאתרים את המיקום שלנו ומגיעים כמה שיותר מהר לאסוף אותנו" הודיע וקלוד הנהן בשקט
"קלו.." אנקת כאב נשמעה וכולנו הסתובבנו לראות את גייב נאבק בגופו כדי לקום מהרצפה
"עוד לא מתת כבר?" שאל ליאם
"אם אני הולך" הוא הניף את ידו קדימה והחזיק במכשיר קטן ולא ברור "אז גם אתם" צפצוף מוזר נשמע ומסך נוסף נדלק על הקיר והחל בספירה לאחור
"קלוד" קרא טוני "דמיאן איתר אותנו, נקודת הציון"
"2304" השלים קלוד את המשפט "חייבים לעוף מכאן, עכשיו" הוא צעק ותפס בידי, גורר אותי אל עבר היציאה מהבניין
"7 שניות!" שמעתי את ליאם צועק מאחורינו בזמן שפרצנו את הדלת החוצה ורצנו לכיוון המים
"תקפצו!" שמעתי את תומאס צועק ושנייה אחר כך נשמע הפיצוץ ואני כבר הייתי עמוק בתוך המים, מנסה לשמור על הנשימה עצורה ולנסות לעלות אל פני המים כמה שיותר מהר.
***
צפצוף מכונות מעצבן העיר אותי משנתי ואני נאבקתי בכל כוחי לפקוח את עיניי. חדר לבן, מיטה עם מצעים תכולים, מסכה מוזרה מחוברת לפניי ומחט תקועה בתוך ידי. כן, בלי ספק אני בבית חולים. התכוונתי לתפוס במיטה כדי לדחוף אותי לישיבה אבל משהו אחז בידי ולא שחרר אותה. הסתכלתי על ידי אשר הייתה שרויה לצדי, מוחזקת בתוך אחיזתו החזקה של ליאם אשר ישב שעון לאחור על כיסא פלסטיק וישן עמוק. הוא נראה נורא, שיערו פרוע מהרגיל, בגדיו מקומטים, תחבושת סביב ידו ועיגולים שחורים מתחת לעיניו. הוא נראה כל כך חמוד כשהוא ישן, ריסיו הארוכים נחות על פניו, פיו מעט פתוח ונחירות קלות יוצאות מפיו. הוא נראה מוטרד, לא רגוע בכלל. עיניו מתכווצות ומבטו מרצין ולאחר כמה רגעים הבעתו נרגעת. אני מנסה להזיז את ידי כדי לדחוף את עצמי לתנוחה אחרת כי התנוחה שאני נמצאת בה עכשיו באמת לא נוחה לי. אני זזה מעט ועיניו של ליאם נפתחות מיד והוא נמתח במקומו "קים?" הוא שואל מנומנם
"הי" אמרתי בשקט
"את ערה" הוא התיישר במושבו ורכן אלי "סוף, סוף"
"קמה זמן ישנתי?" שאלתי והתיישבתי בזהירות במקומי
"24 שעות" אמר
"וואו" נשפתי "איך הגעתי לכאן?"
"דמיאן, לוקאס ומאטיו" אמר "את וקלוד הייתם מחוסרי הכרה ואני, תומאס והסוכנים האלה שלו גררנו אתכם ליבשה ומשם דמיאן והשאר כבר עזרו לנו והביאו אותנו לכאן."
"ומה מצבי?" שאלתי
"התינוק בסדר" אמר בתור דבר ראשון "יש לך כמה פציעות יבשות פה ושם, והיו לך הרבה מים בריאות. הגוף שלך היה חלש ולכן לקח לך קצת זמן להתעורר"
"מה עם קלוד?"
"למה שלא תשאלי אותו בעצמך?" הוא קם ממקומו והסיט ווילון שהיה מצדה האחר של המיטה שלי, חושף מיטת בית חולים נוספת ובתוכה קלוד
"הי סיס" הוא חייך אלי.
"קלוד" השתנקתי למראה אחי שוכב במיטת בית חולים, תחבושות מחסות חלקים גדולים ורבים בגופו, הוא מחובר למכונת הנשמה וכמה מחטים תקועות בזרועותיו.
"אני בסדר סיס" אמר מיד כדי להרגיע אותי "דרך אגב, יפה לך מסכה" הוא סימן עם ראשו לעברי ואני מיד הסרתי את הדבר הזה ממני, הוא לא נחוץ לי עוד.
"גם אתה נראה לא רע בכלל" אמרתי והוא חייך
"אז?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה "אתם מתכוונים להסביר לי איך לעזאזל מצאתם אותי?" אמרתי ואז פניתי לקלוד "ואיך אתה בדיוק נשארת בחיים?"
"את האמת, בזכותך" אמר קלוד ואני הבטתי בו בשאלה
"בזכותי?"
"כן" הנהן "אחרי שרפאל ירד מהיאכטה קיבלתי שיחת טלפון מליאם. דיברנו קצת ובין היתר זרקתי לו הערה על המכתבים"
"המכתבים של גייב" אמרתי
"לא היה לי מושג על איזה מכתבים הוא מדבר וישר התחלנו לחשוד" אמר ליאם "בדקתי במחשב איפה קלוד כדי שאוכל לאתר אותו ולהגיע אליו כמה שיותר מהר ופתאום שמתי לב שנקודת הציון שלו היא 1405"
"ישר ידעתי שמשהו לא בסדר ובלי לחשוב פעמיים רצתי החוצה וקפצתי מהיאכטה" סיפר קלוד "נפגעתי חלקית מהפיצוץ ונפלתי לתוך המים, ניסיתי לעלות אל פני המים אבל פשוט לא הצלחתי. טבעתי"
"בגלל זה הרגשתי את השריפה הזאת בריאות" מלמלתי לעצמי
"אני נסעתי אליו הכי מהר שיכולתי וניסיתי לאתר אותו במים" המשיך ליאם "בסוף מצאתי אותו והוצאתי אותו החוצה"
"עשית לו הנשמה?" הרמתי גבה בחיוך
"תשתקי, לא מדברים על זה" אמרו ליאם וקלוד ביחד ואני צחקתי
"בכל מקרה, הצלחתי לייצב אותו ולאחר מכן עלינו על מיקום הטלפון של רפאל ועקבנו אחריו עד שהגענו אליך"
"יותר מזל משכל תאמינו לי" מלמלתי והם הנהנו בהסכמה
"רגע" נזכרתי "מה עם תומאס והשאר, איפה הם ואיך הם קשורים אל כל העניין?"
"תומאס פשוט הופיע שם משום מקום" אמר ליאם "הוא צץ מאיזה פינה והצטרף אלינו. כשהתקרבנו למקום גם השלושה האחרים הגיעו אלינו"
"אבל מה הוא עשה שם?"
"את העבודה שלי" תומאס הופיע בפתח החדר ונכנס פנימה "הי ילדה"
"תומאס" חייכתי אליו "מה אתה עושה כאן?"
"ביקור חולים" הוא חייך והתיישב ליד ליאם "איך את מרגישה?"
"כמו שאני נראית פחות או יותר" נאנחתי
"קים" הוא בחן אותי במבט נוקשה "אני צריך לדבר איתך"
"אני יודעת" נאנחתי, מבינה לאן הוא חותר
"דניאל" הוא אמר בשקט
"הוא מת" קולי נחלש והרכנתי את ראשי לרצפה "גייב הרג אותו, אני יודעת"
"מה?" שלושתם שאלו יחד
"את רצינית?" שאל ליאם
"בן זונה! הוא הרג את דני?!" צעק קלוד
"על מה את מדברת?" שאל תומאס בבלבול
"הוא הרג אותו תומאס, שמעתי את זה" אמרתי "הברבי המהלכת הזאת עבדה עם גייב כל הזמן הזה, והיא הרגה אותו"
"קים, אני לא יודע על מה את מדברת ומה בדיוק ראית אבל את טועה" אמר תומאס
"מה?" הרמתי את מבטי אליו "מה זאת אומרת?"
"את זוכרת את השיחה שהייתה לנו במלון?" הוא נאנח
"כן" אמרתי
"את סיפרת לי על הבחורה שגייב בגד בך איתה" הזכיר לי "על הקעקוע שהיה לה"
"נו ו?" שאלתי, לא מבינה מה הוא רוצה ואיך זה קשור בדיוק
"יותר מאוחר דניאל אמר לי שהוא צריך לצאת לפגישה עם אשלי" סיפר "הוא אמר שהיא נדנדה לו שהם צריכים להיפגש ושהוא ינסה לעשות את זה כמה שיותר מהר. לאחר מכן ישבתי בלובי וקראתי עיתון, בכותרת הופיעה אשלי יחד עם אביה והייתה כתבה שלמה על אירוע שהם ארגנו. בנוסף צורפו לשם תמונות נוספות מהאירוע. באחת התמונות הופיע אבא שלה, לוחץ יד לאיזה קולגה שלו. אני לא יודע למה אבל משום מה משהו בתמונה הזאת תפס את תשומת ליבי ובחנתי אותה לעומק, קולט מאחור בפינת התצלום את אשלי עם גבה למצלמה, כתפה חשופה ומראה קעקוע של נוצה שחורה"
"אין מצב" אמרתי בהלם
"ישר רצתי לאתר את מיקומו של דניאל ונסעתי למסעדה ההיא, שגם היא הייתה בקרבת המזח" אמר "נכנסתי דרך הכניסה האחורית. ראיתי שהיא מתכוונת להרוג את דניאל ומיד יריתי צרור כדורים וחוררתי אותה לכל אורך גופה. היא מתה במקום, אבל לא לפני שהיא הספיקה לפגוע בדניאל." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "מיד קראתי לאחד הסוכנים שלי שיבואו לעזור לי לקחת אותו לבית החולים. חיכיתי איתו כמה זמן וניסיתי לעצור את הדימום ולפתע שמעתי את פיצוץ היאכטה של קלוד. יצאתי החוצה וראיתי את אחד הבחורים שלכם, רפאל, רץ הרחק משם. הסוכן שלי הגיע והוריתי לו לקחת את דניאל לבית חולים ולטפל בו. בינתיים התחלתי לעקוב אחרי רפאל וקראתי לצוות אלפא. חיכיתי להם מחוץ למקום בו היית ולפתע ליאם וקלוד הופיעו לידי, ואחריהם גם הצוות הגיע."
"אני לא מבינה" עצרתי אותו "אז מה קרה בסוף לדניאל?"
"בדרך לבית החולים הסוכן שלי עבר תאונת דרכים. הסוכן נהרג במקום ודניאל היה במצב קשה" הוא לקח נשימה עמוקה נוספת ואחז חזק בידי "הוא במצב קריטי קים, אבל הוא בחיים"
"הוא בחיים?" חזרתי על מילותיו, לוודא שלא פירשתי את זה לא נכון
"הוא חי קים" הוא חייך אלי "דניאל חי"
***
עבר שבוע, עברו שבועיים. אני כבר השתחררתי מבית החולים וקלוד בריא ושלם. הוא חזר לעסקים שלו בזמן שאני ביליתי את זמני ביחד עם אבי בבית החולים ליד מיטתו של דניאל. הוא עדיין לא התעורר, הרופאים אומרים שהם לא יודעים מתי ואם בכלל זה יקרה. ג'ונתן ורובין מבקרים אותו לעיתים קרובות וגם תומאס, אשתו ובנו מגיעים לכאן מידי פעם. אבי נראית כמו הצל של עצמה, היא בקושי אוכלת או ישנה והיא נראית שברירית כל כך. אני הפסקתי לעבוד בכלל, לא בבר, לא בעסקים עם אחי ולא בשום מקום. הדבר היחידי שמעניין אותי זה להיות ליד דניאל כשהוא יתעורר. אני יודעת שהוא יתעורר, הוא חייב להתעורר. היצור הקטן בבטן שלי גדל טיפה ואני לא מפסיקה לדבר אליו ולספר לו על דניאל, לבקש ממנו שיעזור לאבא שלו לקום. אני יודעת שזה טיפשי, אבל כרגע זה הדבר היחיד שאני מוצאת את עצמי עושה. זה בין הדברים היחידים שמרגיעים אותי ועוזרים לי.
"הוא לא יקום" אבי הפרה את השקט בחדר בית החולים שבו שכב דניאל
"הוא יקום" ביטלתי את דבריה
"הוא לא יקום" היא אמרה שוב
"תפסיקי לדבר שטויות אבי" אמרתי במעט עצבים "הוא יקום"
"מאיפה לך לדעת? כבר שבועיים שהוא שוכב במיטת בית החולים המזורגגת הזאת, עם עיניו עצומות ומיליון מכשירים מחוברים אליו והוא עדיין לא קם!"
"עברו רק שבועיים אבי, הוא צריך קצת זמן" אמרתי "אולי זה יקח קצת זמן, אולי אפילו הרבה זמן, אבל בסוף הוא יחזור אלינו" נאנחתי והעברתי יד בשערות ראשי "הוא חייב לחזור" הוספתי בשקט
***
ישבתי על כורסת עור בחדרו של דניאל, תומאס ומריאן ירדו למטה להביא משהו לשתות וג'ון הקטן נח על ברכיי ושם את ראשי על החזה שלי בזמן שאני מעבירה את ידי בשערו ומלטפת את ראשו.
"קימי?" אמר ג'ון בשקט
"אממ?" המהמתי אליו
"דניאל הוא חבר שלך?" שאל אותי ואני הנהנתי בשקט "ולמה הוא ישן? למה הוא לא קם?"
"הוא חלש מידי" אמרתי בשקט "הוא צריך קצת להתחזק ולאגור כוחות לפני שיוכל לקום שוב"
"הוא לא אוהב אותנו?" שאל "הוא לא רוצה לראות אותנו?"
"בטח שכן חמוד" אמרתי
"אולי הוא כועס עלינו" חשב ואני מיד ביטלתי את דבריו
"מה פתאום איש קטן, אין דבר בעולם שדניאל היה רוצה יותר מאשר לשבת עכשיו ולדבר איתנו"
"אז למה הוא לא עושה את זה?" הוא הרים את ראשו ובחן את פניי בסקרנות
"הוא יעשה זאת, מתישהו" נאנחתי
ג'ון העביר את מבטו לדניאל ולאחר כמה רגעים חזר להתבונן בי "את אוהבת את דניאל נכון?" שאל
"ברור" חייכתי והעברתי את אצבעותיי בשיערו
"גם אני אוהב אותו" אמר לאחר התלבטות קצרה
"אני בטוחה שגם דניאל אוהב אותך" אמרתי והוא חייך אלי חיוך מרוצה
תומאס ומריאן נכנסו לחדר והביאו לי את השוקו שלי
"אמא, כמעט שכחנו" ג'ון מיהר לרדת מרגליי ורץ לעבר שקית שנחה על יד הכיסא בו ישבה מריאן. הוא לקח את השקית והוציא ממנה בקבוקי מיץ. הוא העביר לי את מיץ הענבים והוציא לעצמו גם אחד. חייכתי אליו והוצאתי את הקש ששמרתי בתוך המגירה בשידה ליד מיטתו של דניאל. הנחתי את כוס השוקו שלי בצד ופתחתי את הבקבוק וג'ון נתן לי לשמור לרגע על הבקבוק שלו והוציא מהשקית בקבוק וקש נוספים. הוא הלך והניח את זה על מיטתו של דניאל, ליד ידו שנחה לצד גופו. "לא ידעתי איזה מיץ הוא אוהב, אז הבאתי לו כמו שלנו" הוא הסביר לי והניח ליד הבקבוק קש מסולסלת עם צורת אריה קטן עליה. ליבי נצוות מעט ואני חייכתי אליו ותפסתי אותו לחיבוק מוחץ "אני בטוחה שהוא יאהב את זה איש קטן"
***
"אולי בכל זאת הייתי צריכה להישאר איתו?" עצרתי באמצע המדרגות וירדתי אותן חזרה
"הכל יהיה בסדר קים, אחותו של דניאל נמצאת איתו בבית החולים ביחד עם הדודה הזאת שלו והיא הבטיחה לך כבר שבשנייה שיקרה משהו, אפילו הכי קטן, היא תודיע לך" ליאם סובב אותי ודחף אותי חזרה למעלה "עכשיו לכי כבר להתארגן כדי שנוכל לצאת"
"ואם אני אהיה שיכורה מידי ולא אשמע או אקלוט את מה שהיא מנסה להגיד לי דרך הטלפון?"
"ואם האוזניים שלך ינשרו ולא תצליחי לשמוע בכלל?" ליאם גלגל את עיניו ונתן לי דחיפה נוספת "לכי להתארגן כבר!"
"בסדר, בסדר" אמרתי ומיהרתי לעלות לקומה השנייה
התקלחתי בזריזות, התאפרתי כהרגלי ולבשתי סט תואם של חזייה וחוטיני בצבע לבן עם תחרה, שמלת מיני כחולה וצמודה עם כתפיות דקות וסנדלי עקב שחורים. שמתי את התכשיטים הקבועים שלי וסלסלתי את שיערי בבייביליס.
"הגיע הזמן" אמר ליאם בזמן שירדתי במדרגות הבית לעברו "קדימה בואי נזוז" הוא תפס בידי ומשך אותי אחריו אל הרכב שלו
"מה עם דמיאן והחבר'ה?" שאלתי כשנכנסנו למכונית
"עדיין הרוסים" הוא נאנח "אחרי הכל, לא כל יום אתה מגלה שאחד החברים הכי טובים שלך הוא בוגד"
"כן אה" גיחכתי במרירות
"טוב, את מקרה מיוחד" אמר "את פשוט מגנט לצרות"
"כן אה" נאנחתי
"קדימה, בואי" הוא החנה את האוטו ויצא כדי לפתוח לי את הדלת
"ממש ג'נטלמן אמיתי" גיחכתי ויצאתי מהמכונית
"שלא תתרגלי לזה" הזהיר ואני גלגלתי את עיניי
"לא הייתה לי כוונה כזאת" אמרתי והובלתי אותנו אל תוך המקום
"סטיב" קראתי כשהתקרבתי אל הבר יחד עם ליאם
"הי ילדה" סטיב יצא מהעמדה שלו ותפס אותי לחיבוק "טוב לראות אותך"
"גם אותך" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק
"שמעתי מה קרה" הוא הסתכל אל תוך עיניי "אני מצטער"
"זה בסדר" אמרתי בחיוך מזויף שלא נראה כאילו שכנע אותו ממש
"מה שלומו?" שאל
"הוא יהיה חזק" אמרתי והוא הנהן
"העיקר יצאנו מהבית כדי להקל על האווירה ולהשתחרר קצת" מלמל ליאם לידי
"תכיר סטיב, זה ליאם" גלגלתי את עיניי והצגתי בפניהם "ליאם, זה סטיב"
"מה תשתה ליאם?" סטיב חייך אליו
"מה אתה ממליץ?"
"אתה טיפוס של בירה או וודקה?"
"אני טיפוס של הכל" חייך ליאם וסטיב צחק
"מה אתה אומר על רוברטו קבאלי?"
"וודקה נדירה" אמר ליאם
"אם כך, חכה כאן" הוא נכנס חזרה אל הבר והוציא שני צ'ייסרים, ממלא אותם עד הסוף בוודקה
"עכשיו אתה מדבר" חייך ליאם ולקח את הצ'ייסר הראשון ומיד אחריו גם את השני
"אתה לא טיפוס נדיב במיוחד הא?" גיחך סטיב
"מה?" הוא אמר בתמימות "היא גם ככה לא יכולה לשתות"
"ולמה זה?" שאל סטיב בשעשוע
"א.." ליאם פתח את פיו וסגר אותו מיד, שולח לעברי מבט
"בגלל ההיריון" אמרתי וסטיב ירה אלי מבט המום
"סליחה?" שאל כלא מאמין "היריון?"
"אני בהיריון סטיב" התיישבתי על כיסא הבר ותפסתי בידו, מסתכלת אל תוך עיניו "מדניאל"
"לא להאמין" הוא מלמל ובחן את פניי "ממש טלנובלה הרמת פה" הוא שחרר את ידו מידי והעביר יד בשיערו, נע במקומו בחוסר נוחות "רק חסר לי עכשיו שתתחילי לדבר ספרדית ולשיר" אמר ואני צחקתי
"זה לא כזה סיפור סטיב, בסה"כ היריון"
"בסה"כ היריון?" הוא נעצר במקומו והביט בי כאילו גידלתי עוד ראש "בסה"כ ג'קי צ''אן בנקבה מהשכונה שנכנסה להיריון מבן אדם עשיר שנמצא בקומה בבית חולים ורק אלוהים יודע אם הוא יתעורר בכלל, לא כזה ביג דיל"
"סטיב" אמרתי בהלם והוא מיד הבין את הטעות שלו
"שיט, קים אני מצטער" אמר מיד ותפס בידי "לא התכוונתי להגיד את זה ככה, אני פשוט קצת בהלם זה הכל"
"זה בסדר" נאנחתי "אתה רק אמרת את מה שכולם חושבים ופשוט אין להם אומץ להגיד את זה בקול"
"הוא יהיה בסדר קים" סטיב אמר מיד "אני סתם אמרתי דברים בלי לחשוב מרוב לחץ"
"אתה לא יכול לדעת" אמרתי לו
"את אופטימית שזה משהו" ליאם מלמל לידי ושיחק עם כוס הצ'ייסר הריקה שלו
"מציאותית ליאם" אמרתי בהדגשה "מציאותית"
"מציאותית בתחת שלי" הוא ירה לעברי "סטיב צדק, החיים שלך נראים כמו סדרת טלוויזיה מחורבנת והם לא הגיוניים בכלל, ועם כל מה שעברת בחיים שלך כבר היית צריכה להישבר או למות מזמן. אבל זה לא קרה" הוא צעק עכשיו "כל החיים שלך לא מציאותיים אבל את בכל זאת חיה ושורדת אותם. ואם את שרדת עד עכשיו, אם כולנו שרדנו עד עכשיו - אז גם דניאל ישרוד, הוא חייב לשרוד" הוא סיים את דבריו והטיח את הצ'ייסר שלו על הדלפק בעוד אני וסטיב בוהים בו בהלם.
"ליאם, אני" חיפשתי את המילים
"פשוט תביא עוד צ'ייסרים" הוא נאנח ופנה לסטיב "ואת" הוא הפנה את אצבעו אלי וסימן לי להתקרב "בואי הנה" אמר ופרש את זרועותיו ואני נכנסתי אל תוך חיבוקו "אתה מוזר" מלמלתי בחיוך
"תודה"
***
"את נראית כמו חרא" קלוד אמר כשהתיישבתי מולו בפינת האוכל
"תודה אח, גם אני אוהבת אותך" מלמלתי והשענתי את ידיי על השולחן, נשענת עליהן ומנסה לא להירדם בישיבה
"עד מתי היית ערה אתמול?" שאל
"חזרתי מבית החולים ב00:00 בלילה, נכנסתי להתקלח ואחרי זה ראיתי טלוויזיה בערך עד 03:00"
"מתי את הולכת שוב לבית החולים?"
"אני אוכל משהו, אתארגן ואז אזוז לשם" אמרתי "למה?"
"את הורגת את עצמך קים, את בסוף תתמוטטי. את חייבת לנוח קצת"
"אני אהיה בסדר, זה בסה"כ מחסור קטן בשעות שינה"
"מחסור קטן?" הוא חזר על דבריי "מאז שדניאל נכנס לקומה את בקושי מתפקדת. את נראית כמו זומבי כבר במשך שבועות, את לא ישנה ובקושי אוכלת"
"אני אהיה בסדר" אמרתי באדישות
"את יודעת, זה שתפגעי בעצמך ככה לא יעזור לדניאל להתעורר"
"וזה שתטיף לי ככה לא יעזור נקודה" החזרתי לו
"אם דניאל היה רואה איך את מזניחה את עצמך, הוא היה משתגע"
"מאיפה לך מה דניאל היה עושה? זה לא שטרחת לדבר איתו בכלל או משהו כזה"
"לא, רק הייתי עסוק בלנסות לברוח מהאנשים שתפסו אותי בגללו ולהגיע אליך"
"עברו איזה 700 שנה מאז, אולי תעבור כבר הלאה?"
"אני אעבור ברגע שגם את תעברי"
"הוא עשה טעות, הוא מודע לכך ומצטער על זה. אתה לא חושב שהגיע הזמן לסלוח לו, במיוחד עכשיו?"
"איך אני יכול לסלוח לו, הא?" הוא צעק והתרומם מהכיסא בבת אחת, מעיף אותו לאחור ומטיח את ידיו על השולחן "איך אני יכול לסמוך עליו שוב ולתת לו את ההזדמנות לעשות את זה עוד פעם, איך אני יכול לתת לו לחיות אחרי שבגד בי פעם אחת וכמעט הפריד בינינו לנצח בידיעה שהוא יכול לבוא ולעשות זאת שוב?! הוא כבר עשה את זה פעם אחת, מאיפה לך לדעת שהוא לא יעשה את זה בשנית? אני לא מוכן לסכן אותך ככה, אני לא מוכן לתת לו לקחת את האחות שלי ממני!" הוא סיים ודממה שררה בבית.
"קלוד" אמרתי בשקט, ליבי פועם במהירות "הוא לא גייב"
"אני נתתי לו לפגוע בך" הוא נאנח וקולו רעד טיפה "אני יכולתי להרוג אותו ולחסוך מאתנו את כל זה, אבל במקום זה אני השארתי אותו בחיים ונתתי לו לפגוע בך ככה. בגללי כמעט איבדת אותי, בגללי כמעט מתת בעצמך ובגללי דניאל נמצא עכשיו בקומה!"
"קלוד, זו לא אשמתך" הקפתי את השולחן והתקרבתי אליו
"איך אני יכול להסתכל לך בעיניים עכשיו בידיעה שלקחתי אותו ממך?"
"אתה לא לקחת לי שום דבר קלוד" תפסתי בזרועו וסובבתי אותו אלי "דניאל בחיים. הוא יצא מזה והוא יחיה"
"השאלה היא לא אם אני יוכל לסלוח לו" הוא מלמל והרים את מבטו אלי "השאלה היא האם הוא יוכל לסלוח לי, אחרי כל זה?"
"אני מאמינה שאחרי כל מה שקרה תוכלו להכריז על תיקו" אמרתי בחצי חיוך והוא פלט צחוק מריר
"את באמת מאמינה שהוא יהיה בסדר?" שאל
"אני חייבת להאמין" נאנחתי "וגם אתה חייב"
***
התקדמתי במסדרון בית החולים אל עבר חדרו של דניאל. שלושה שבועות כבר עברו ושום דבר לא השתנה. הוא עדיין ישן, באותה תנוחה, אותו מבט ואותם אנשים שלא מפסיקים לדאוג לו.
"קים" תומאס יצא מחדרו של דניאל בסערה והתקדם לעברי בצעדים מהירים
"הי תומאס, מה קורה?" חייכתי אליו
"קים, אנחנו צריכים לדבר" קבע ותפס בזרועי, מושך אותי אחריו הרחק מהחדר
"מה קרה?" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו "מה עובר עליך?"
תומאס נעצר בפתאומיות ותפס בכתפיי "זה דניאל קים"
"מה איתו?" שאלתי
"הוא התעורר"
הוא התעורר. הוא התעורר. הוא התעורר.
"הוא מה?" שאלתי בחשש, מקווה ששמעתי נכון
"הוא ער קים, דניאל התעורר"
"דניאל ער?" חזרתי על דבריו "מה זאת אומרת דניאל ער?"
"הוא התעורר קים, הוא פקח עיניים" בהיתי בו בשקט וניסיתי לעקל את דבריו
"דניאל" פלטתי מפי והסתובבתי במהרה חזרה לכיוון החדר
"קים, חכי" תומאס קרא מאחורי וניסה להשיג אותי
"לא עכשיו תומאס" צעקתי ומיהרתי לחדרו "אני צריכה לראות אותו"
"רגע קים, לא סיימתי" הוא תפס בזרועי ומשך אותי אחורה "אני חייב לדבר איתך קודם"
"זה יכול לחכות תומאס" שחררתי את ידי בשנית והתקדמתי לחדר "אני חייבת קודם לראות את דניאל"
"קים תעצרי" תומאס קרא מאחורי ואני התפרצתי לחדרו של דניאל, צופה בחמישה רופאים סביבו אשר מטפלים בו ודואגים שהוא בסדר.
"זוזו" דחפתי אותם לצדדים וניסיתי להגיע אל דניאל
"מצטער גברתי, את תאלצי להישאר בחוץ עד שנסיים לבדוק אותו" רופא אחד ניסה להרחיק אותי ממנו
"גברתי תקרא לסבתא שלך, לא לי" דחפתי אותו באגרסיביות והוא עף הצדה, מפנה לי את שדה הראייה ואת הדרך לדניאל.
"דניאל" התנשמתי כשפגשתי בעיניו הכחולות שבהו בי בבלבול "אתה ער" התקרבתי אליו ותפסתי בידו, סורקת כל חלק בפניו כדי לבדוק שהוא באמת בסדר, לוודא שאני לא חולמת והוא באמת ער.
העיניים הכחולות שלו, הים העמוק הזה שאב אותי פנימה ולא זז מעיניי
"בבקשה תגיד משהו דניאל" קירבתי את ידי אל פניו והוא נרתע לאחור
"דניאל?" לחשתי לו והבטתי עמוק אל תוך עיניו בעוד הוא ממשיך לבהות בי במבט הלא ברור הזה. הוא העביר את מבטו על גופי וחזר אל עיניי, סוף סוף פותח את פניו, קולו היה צרוד וישנוני והמילים שאמר היו הדבר האחרון שציפיתי לשמוע.
"מי את?"