"שלום לכם" טוני חייך אלינו מהבר ואנחנו נעמדנו על ידו "תגידי, את הסיבה שאח שלי נראה כאילו דרסה אותו מסאית?" הוא פנה אלי ואני הרמתי גבה לעומתו "תסתכלי לשם" הוא החווה בראשו אל עבר הספות המרוחקות שם ישב ליאם עם כוס וויסקי בידו ובקבוק חצי ריק נח מולו על השולחן.
"או שתתנהג כמו טיפש.. גם זאת אפשרות" מלמלתי בכעס וניגשתי אליו בצעדים מהירים "אז, אתה מתכוון לשבת פה ולמרר על חייך עוד הרבה זמן?" נעצרתי מולו ושמתי את ידיי על המתנים בהפגנתיות
"אלה לא החיים שלי שאני חושש להם" אמר בשקט
"אוי תעשה לי טובה" נחרתי בבוז "החיים שלי בסדר גמור"
"כן בטח, ראינו איך את מסתדרת" גיחך "גם ראש ארגון פשע, גם מנהלת רומן עם צפוני מעצבן שבמקרה בגד בה וגרם לחור שחור בחלק מאוד קריטי ומשמעותי בחייה ובנוסף לכל היא גם בהיריון מהחרא הזה" הוא תיקצר את הכל "אחלה חיים" אמר בסרקסטיות
"לפחות אני מתמודדת למציאות בעיניים" טענתי "ולא משתכרת ובוכה עליה בכל פעם שקצת קשה"
"זה נקרא להתאבל" אמר
"להתאבל על מה בדיוק? על הביצים שפעם היו לך?"
"על החיים שלך שאת הורסת במו ידיך"
"הידיים שלי אף פעם לא היו נקיות. מה זה כבר עוד רצח אחד בשבילי?"
"זו לא הייתה הגישה שלך כשדובר על היצור הזה שבבטן שלך"
"היצור הזה הוא לא העסק שלך" הרמתי את קולי "היצור הזה הוא חלק ממני ואתה פשוט תצטרך להתמודד עם זה. שנינו נצטרך"
"מה שתגידי" מלמל
"אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך ליאם" נאנחתי והתיישבתי על ידו "אני זקוקה לך. אני זקוקה לחבר הכי טוב שלי"
"הוא יהרוס לך את החיים קים" אמר "הוא ניסה לחדור לתוכך ועכשיו שהצליח הוא יהרוס אותך מבפנים עד שלא יישאר ממך שום דבר"
"הוא לא יעשה זאת" אמרתי "גם אם הוא ירצה, הוא לא יצליח"
"מאיפה לך לדעת?"
"אתה לא תיתן לו" אמרתי מיד "כל עוד אתה איתי אני יודעת ששום דבר רע לא יכול לקרות לי"
"אני לא תמיד אהיה כאן כדי להגן עליך ולעזור לך"
"אבל בינתיים אתה כן נמצא כאן" תפסתי בידו "וכרגע אני מוכנה להסתפק בזה"
"אם משהו רע יקרה לך בגללו אני יהרוג אותו קים, אני רציני" הוא סוף סוף הרים את מבטו ופגש את עיניי
"אני יודעת" אמרתי בחצי חיוך "אני סומכת על זה"
הוא לא אמר יותר כלום. רק תפס בי וקירב אותי לחיבוק חזק. אני לא יודעת כמה זמן ישבנו שם והתחבקנו ככה אבל זה לא שינה לי, החיבוק שלו גרם לי להרגיש כל כך בטוחה ומוגנת שכלום לא שינה לי יותר. זה מה שאהבתי בליאם, הוא תמיד ידע לעזור לי ולתמוך בי בכל דבר גם אם לא קיבל את זה, ותמיד יכולתי להרגיש בטוחה לידו.
"שנזוז?" שאלתי בשקט
"לאן?" שאל
"לסגור חשבונות" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק, מתרוממת ביחד איתו מהספה
"פרדריק?" שאל
"החרא הקטן הזה הולך להצטער על כך שהעז בכלל להעלות בדעתו לפגוע בי"
"ואני הולך לדאוג לזה אישית" הוא הוסיף בשקט וגרר אותי אחריו אל הבר
"אז שני טמבלים, השלמתם?" חייך טוני
"שתוק טיפש" אמרנו ביחד מה שגרם לו ולקלוד לגחך
"טוב בכל מקרה קלוד כבר עדכן אותי בפרטים, אתם מוכנים לתזוזה?" אמר טוני
"מוכנים ומזומנים" ליאם מתח את אצבעות ידיו קדימה ושחרר מהם כמה קליקים "איפה השאר?"
"מחכים בחוץ, קדימה בואו נזוז" הודיע קלוד ויצאנו יחד איתו אל מחוץ למועדון
"ברוכים הבאים לטיסת מאט ולוקאס אקספרס, נא להדק חגורות לפני שממריאים" מאט פתח את דלת האוטו בשבילנו בחיוך בעוד לוקאס חיכה לנו במושב הנהג
"לא תודה, אני חושבת שאסע במטוס הפרטי שלי" אמרתי ועליתי על האופנוע שלי בזמן שליאם וטוני עלו לרכבים בהם חיכו גם רפאל ודמיאן. קלוד עלה גם הוא על האופנוע שלו.
"הי, סיס" הוא קרא וזרק לעברי משהו
"באמת?" הרמתי גבה לעומתו ולבשתי את כפפות העור השחורות שנתן לי
"חשבתי שלא יזיק גם לך זוג אחד" הוא חייך ושם על ידיו את שלו
"אתה מוזר" מלמלתי ויצאנו לדרך.
***
"המקום הזה פשוט חור" התלונן רפאל בזמן שיצאנו מהרכבים ליד המועדון של כנופיית צפע.
"למה ציפית?" שאל לוקאס
"יש כאן ריח של ביוב" הוא המשיך ואמר בקול מזועזע
"בדיוק המקום אליו שייכים האנשים כאן" אמר ליאם
"עצרו" קלוד קפא במקומו ואנחנו מיד אחריו
"מה יש?" שאל טוני
הפסקתי להקשיב לשאר והתרכזתי בקולות הסביבה. שום דבר חשוד, הכל נשמע קשורה. הסתכלתי על קלוד במבט שואל והוא סימן לי עם ראשו "הרכבים האלה" בפינה חשוכה החנו שלוש מכוניות שחורות שנראות משוריינות.
"פרדריק נהיה עשיר ולא הודיעו לנו?" שאל מאט
"זה לא של פרדריק" הבנתי מיד "מישהו נוסף בשטח"
"זה לא מריח לי טוב" מלמל קלוד
"אלה בסך הכל רכבים" טען לוקאס
"לא, לא" הוא מיהר לומר "משהו באמת לא מריח פה טוב"
"ריח חזק" הסכמתי איתו. הריח הנורא הזה חדר לי לאף, זה שרף כל כך
"תקשיבו" ירה ליאם
צעקות אימים נשמעו מתוך המועדון, צרחות של גברים ונשים ודברים נשברים.
"אל מאחוריי הרכבים" פקד קלוד וכולנו הלכנו והסתתרנו מאחור
הצעקות הלכו ונחלשו, עד שבקושי הצלחנו לשמוע אותם. עשן מוזר החל לצוף מחוץ לדלת המועדון.
"מה לעזאזל הולך כאן?" מלמל טוני
"השקט הזה לא נראה לי" אמר דמיאן והנהנתי באישור
"פאק" צרור יריות נשמע מבפנים והשקט חזר לשרור סביבנו
אנשים בחליפות שחורות שכיסו את כל גופים, כולל הפנים יצאו משם ונכנסו בזריזות אל תוך המכוניות ונעלמו מהמקום כלא היו.
הוצאתי את הנשק מאחוריי מכנסיי ודרכתי אותו "תתכוננו בחורים, אנחנו נכנסים" הודעתי והסתערתי קדימה, כולם אחריי
"וואו" נעצרתי בפתח המקום וסרקתי את הסביבה. עשן מילא את המקום, עשן מוזר כל כך, לא רגיל בכלל, הרבה יותר סמיך. אנשים שכבו ללא תנועה על הרצפה, אולי מתים אולי לא.
"תסרקו את השטח, תבדקו ניצולים" ציווה קלוד
"אין סימן מהיריות, לא דם ולא כלום" ציין ליאם
"דמיאן, רפאל תסרקו את הקומה השנייה" פקדתי עליהם והם מיהרו למעלה בזמן שלוקאס ומאט המשיכו לבדוק את השטח למטה
"נראה שכולם בחיים" הודיע מאט "זה כנראה הרדים אותם או משהו"
"קלוד, קים!" צעקה נשמעה מלמעלה ושנינו מיהרנו לרוץ במעלה המדרגות ולהגיע אליהם
"פרדריק" קלוד נעצר בפתח חדר גדול העשוי זכוכיות והסתיר לי את הדרך
"הם הרגו אותו" דחפתי את קלוד הצידה ומצאתי גרסה צעירה של פרדריק, רק עם גווני עור ושיער בהירים יותר, שרוע מדמם וחסר חיים על הרצפה, דמיאן רוכן לידו ומוריד את ידו מהמקום בו היה הדופק שלו.
"השומרים מסוממים" הודיע רפאל ובדק את ארבעת האנשים ששכבו על הרצפה בחדר
"הם הרגו רק אותו" אמר קלוד "למה?"
"צפע לא נמצאים בסכסוך עם אף אחד כרגע" ציין דמיאן
"כנראה שכן" אמר קלוד
"אני חוזרת למטה, תסרקו פה את השטח ותחפשו דברים שיוכלו אולי לעזור לנו" הודעתי וירדתי חזרה למטה
"פרדריק מת, הנפגע היחיד מהיריות" הודעתי בזמן שהתקדמתי לליאם והתיישבתי על הספות, נשענת אחורה על ידיי ובוחנת את המקום.
"מצאתם משהו מועיל?" קלוד ירד את המדרגות שתיים-שתיים עד שהגיע אלינו
"שום דבר, כולם בחיים אבל חסרי הכרה" הודיע לוקאס
"טוב, אז מה עכשיו?" קמתי ממקומי ונעמדתי על יד ליאם
"מה זה לעזאזל?" שאל ליאם והביט על המקום בו ישבתי לפני שנייה
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה והסתובבתי אחורה
"וואט זה פאק?" מלמלתי והבטתי בחוסר אמון על הספה. טביעות של שתי כפות ידיים סגולות, כפות הידיים שלי, נשארו עליה. הבטתי על ידי, על כפפות העור שלבשתי "אתם בטח צוחקים עלי" מלמלתי
"קים" קלוד התקרב אלי בזהירות בעוד אני המשכתי לבהות בכפפות, מנסה להשתלט על הפאניקה ועל הנשימה שלי שהפכה למועצת
"מצאנו משהו" קולו של דמיאן נשמע מלמעלה והוא ורפאל מיהרו לרדת אלינו במדרגות "תראו" דימאן התקרב והושיט את ידיו קדימה, מציג בפנינו נוצה גדולה ושחורה. זהו, איבדתי את זה.
"שיט" היה הדבר האחרון ששמעתי את קלוד אומר לפני שהכל נהיה שחור כמו הנוצה, לא שמעתי ולא ראיתי דבר. הכל שקט.
***
אור שמש חזק חדר מבעד לחלון והעיר אותי משנתי. הרגשתי כאב ראש נוראי ובקושי הצלחתי לפקוח את עיניי "פאק" מלמלתי כשהאור חדר לשדה הראייה שלי ועצמתי אותן חזרה
"קים?" קולו של ליאם נשמע לידי
"האור" נאנקתי ושמעתי את הכיסא לידי זז ואת התריסים נסגרים
"זהו" ליאם מלמל לעצמו ושמעתי אותו מתיישב לידי חזרה "איך את מרגישה?" שאל
"חרא" פתחתי לאט את עיניי ובחנתי אותו בשקט
"את זוכרת מה קרה לך?" שאל בחשש
"התקף חרדה אני מניחה" אמרתי באנחה
"כן, אבל את זוכרת למה?" שאל
"לצערי" אמרתי בשקט
"קים?" ליאם בדק לאחר דקה של שקט
"הוא רצח אותו ליאם" מלמלתי "הוא רצח אותו"
"זה לא שאת התכוונת ללכת לשם ולנשק אותו או משהו כזה"
"הייתה לי סיבה מוצדקת" טענתי "איזה סיבה בעולם הייתה לו להרוג אותו ככה ולפגוע בכל האנשים החפים מפשע שהיו שם?"
"זה חדש לך, האכזריות הזאת שלו?" קלוד הופיע בפתח החדר ונכנס פנימה
"לא" הודיתי "אבל זה עדין מעצבן"
"תתגברי על זה" אמר
"יש לכם מושג למה הוא עשה את זה?"
"זה גייב" אמר קלוד "הוא אף פעם לא צריך סיבה"
"בכל זאת?" בדקתי
"אני מניח שהוא עשה את זה כדי להגיע אליך" ניחש "להזכיר לנו שהוא עדיין כאן, קרוב אלינו. זו הסיבה היחידה שעולה לי כרגע לראש"
"קלוד" דמיאן הופיע בפתח החדר ושם לב שאני ערה "הו, בוקר טוב קים, ברוכה השבה" אמר בחצי חיוך
"תודה דמיאן" הנהנתי אליו והוא חזר להתרכז בקלוד
"הוא כאן" אמר "להכניס אותו?"
"אמרתי לו שהוא לא צריך לבוא הנה" סינן קלוד בעצבים
"מי לא היה צריך לבוא לכאן?" שאלתי
"אמרתי לך שלא הייתה צריך להתקשר אליו" אמר ליאם
"הייתה לו הזכות לדעת" טען קלוד
"איך הוא מצא אותנו בכלל?" שאל ליאם
"זה דניאל, יש לו את השיטות שלו" הוא הסביר
"דניאל?" קולי יצא גבוה יותר משתכננתי ובאותה שנייה דניאל הופיע בפתח חדרי ונכנס פנימה
"קים" הוא סרק את גופי בדאגה, מתקרב אלי לאט ובזהירות
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי
"את בסדר?" הוא שאל בחשש, מתעלם משאלתי
"בסדר גמור" אמרתי "למה שלא אהיה?"
"שמעתי מה קרה לך ו.." הוא בחר את מילותיו בקפידה "פשוט דאגתי"
"אני בסדר גמור, לא הייתה צריך לבוא"
"בטח שהייתי צריך" הוא התנגד לדבריי ולאחר התלבטות קלה אמר "תומאס בדרך"
"מה?!" צעקתי והתרוממתי מהר לישיבה
"תומאס?" שאל ליאם
"עובד בשביל הממשלה, סוכן בכיר, פועל נגדנו" אמרתי בכעס "להמשיך?"
"אתה צוחק נכון?" ליאם ירה לעברו "אתה באמת קראת לבן אדם הזה הנה, נתת לו גישה לתוך החיים שלנו?"
"הוא דואג לקים ובוטח בה, הוא לא יעשה שום דבר נגדה" טען דניאל
"ומה לגבינו?" ליאם ניסה לרסן את העצבים שגעשו בו
"כרגע יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתעסק בעסקים הלא חוקיים שלכם" קולו של תומאס נשמע וכולנו סובבנו את מבטנו אליו
"איך נכנסת לכאן?" שאל דמיאן
"אני חבר נורא טוב של קים והיא זימנה אותי לכאן" אמר בפשטות
"תזכירו לי לתלות את מאט" אמר קלוד
"נרשם" הנהן ליאם בשקט
"איך את מרגישה ילדה?" תומאס פסע לתוך החדר בביטחון ונעמד על ידי
"כמו שאני נראית" אמרתי והוא חייך
"אנחנו נמצא אותו קים" הבטיח לי "אני לא אנוח עד שאתפוס את החרא הזה"
"ומה אז תעשה?" שאל ליאם בזלזול "תכניס אותו לכלא כדי שיוכל לברוח משם?"
"אתם צריכים להתרכז באיך לתפוס אותו, את הטיפול בו כבר תשאירו לי" אמר תומאס
"ממש לא" אמר קלוד בשקט "גייב הוא העסק שלנו, לא שלך"
"בוא נעשה הסכם" הציע תומאס "אתה תעזור לי לתפוס את גייב ותשתף איתי פעולה ואני בתמורה אדאג לא להכניס אותך ואת כל החברים שלך כאן לכלא"
"בהצלחה עם זה" קולו והבעתו של קלוד נשארו אדישים "אתה יודע טוב מאוד שאין לך כלום עלינו, וגם אם הייתה ממש רוצה לא הייתה מצליח להכניס אותנו לכלא. אז בוא תנסה איומים קצת יותר ראליסטים מזה"
"טוב אם אתה כל כך בטוח בזה" תומאס משך בכתפיו וקלוד בחן אותו בקפידה
"אני לא עושה עסקאות עם שוטרים" אמר בסוף
"אז איזה מזל שאני לא שוטר"
"אתה הרבה יותר גרוע משוטר"
"תראה, המטרה שלנו כרגע היא לעזור לקים ולהיפטר מגייב" אמר תומאס "אני לא רואה סיבה מדוע לא נוכל לשתף פעולה"
"מה אתה יודע עליו?" שאל קלוד
"מה אתם?" תומאס החזיר אליו את השאלה
"14.05" פלטתי וקיבלתי בתמורה מבטים רצחניים מקלוד וליאם "אני בוטחת בו" אמרתי להם בקול מרגיע "הוא לא יפעל נגדנו"
"מה קורא בתאריך הזה?" שאל תומאס
"יום ההולדת של אחי" הסברתי "וגם היום בו אני וגייב נהיינו זוג"
"ואיך התאריך הזה קשור בדיוק?"
"בפריצה למלון של דניאל הרמז היחיד שהצלחנו להשיג היה התאריך הזה" אמרתי
"את חושבת שהוא מתכנן לעשות משהו בתאריך הזה?" שאל
"יכול להיות" אמרתי
"יש עוד דברים שאני צריך לדעת עליהם?" שאל
"כן" הנהנתי וסיפרתי לו על המקרים האחרונים. כמובן שהשמטתי את החלק בו הלכנו אל המועדון של פרדריק כדי לחסל אותו.
"וחוץ מהנוצה וגז ההרדמה לא מצאתם שום דבר נוסף?"
"האמת ש" אמר קלוד מאחוריי "אחרי שקים התעלפה מצאנו ביחד עם הנוצה רמז נוסף. זה לא היה תאריך או משהו אבל" הוא התלבט אם להמשיך, בוחן את פניי בדאגה
"תספר" הפצרתי בו בשקט "אני צריכה לדעת"
"ביחד עם הנוצה היה כתוב 'בקרוב'" הוא אמר ואני עצרתי את נשמתי. בקרוב.
"יש לך את הפתק שעליו הוא רשם את זה? אולי נצליח להוציא מזה משהו"
"זה לא היה כתוב בפתק" קלוד בהה בי במבט לא ברור "זה היה כתוב על הרצפה"
"כתוב איך?" שאלתי
"בדם" הוא אמר בשקט ואני הרגשתי בחילה נוראית וקמתי מהמיטה בקפיצה, ממהרת לשירותים ומקיאה את נשמתי. לפתע הרגשתי את שיערי מורם ומוחזק מאחור ויד חזקה מעשה את גבי "זה בסדר נסיכה, תוציאי את הכל" אמר דניאל בקול מרגיע מאחוריי. הקאתי והקאתי עד שהרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר, קמתי מהרצפה והורדתי את המים
"קחי" קלוד הופיע לידנו והושיט לי כוס מים קרים
"תודה" מלמלתי ושתיתי את הכל במכה
"את בסדר?" שאל ליאם כשחזרנו אל החדר ונשכבתי חזרה במיטה
"יש משהו נוסף שאתם צריכים לדעת עליו" אמר תומאס
"עוד משהו?" שאל ליאם
"ביום שקיבלת את התקף החרדה הראשון שלך בים, היה צלצול טלפון שגרם לך ללכת לתיק ולמצוא את הנוצה השחורה" הזכיר לי "את התעלפת ולא הספקת לענות לטלפון. בזמן שנחת אני הלכתי לבדוק באיזו שיחת טלפון היה מדובר, המספר אמנם היה חסום ולא הצלחתי לאתר אותו אבל הושארה לך הודעה קולית מאותו אדם"
"מה היה בהודעה?" שאלתי
"מספר" אמר "קול מוזר, כמו של מכונה, חזר על 4 ספרות בלבד"
"איזה ספרות?" שאל ליאם
"2609" אמר תומאס
"26.09" אמרנו אני וקלוד ביחד
"יום ההולדת שלך" הצטרף דניאל לשיחה
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי
"יש הרבה מאוד דברים שאני יודע עליך ואת לא יודעת שאני יודע אותם" אמר ואני גלגלתי אליו את עייני, דבר שזיקה אותי במבט לא מרוצה ממנו
"אבל התאריך הזה רחוק מאתנו" אמרתי "יש זמן עד שהוא יגיע"
"ויש תאריך נוסף" הוא אמר
"עוד אחד?" אמרתי בפליאה
"ביום שהותקפתי" סיפר "לפני שהם תקפו אותי הם הזמינו חדר במלון. מספר החדר הוא 2304"
"23.04" אמר ליאם "התאריך הזה מוכר למישהו?"
"התאריך הזה הרבה יותר ממוכר לי" אמרתי בשקט והבטתי בקלוד שלא הוריד את מבטו ממני "התאריך הזה חקוק לי בזיכרון וגם אם ארצה הוא בחיים לא יצא משם"
"מה קרה בתאריך הזה?" שאל דניאל בשקט
"התאריך הזה" לקחתי נשימה עמוקה
"היה התאריך בו גייב כמעט הרג אותי, ובגד בשנינו" המשיך קלוד את המשפט שלא הצלחתי לסיים
"אני אהרוג את הבן אדם הזה" סינן ליאם בשקט
"תעמוד בתור" אמר קלוד "יש לי חשבון ארוך מאוד לסגור עם החרא הקטן"
"אז זה מה שאנחנו מתכוונים לעשות עכשיו, לאסוף תאריכים?" שאל דניאל
"האנשים שאני עובד איתם כבר נכנסו לפעולה ומנסים לאתר את גייב" סיפר תומאס "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו למצוא אותו או כל דבר שיכול לעזור לנו להגיע אליו או להבין מה הוא מתכנן"
"האנשים שלי עושים את זה כבר שבועות" ציין קלוד "הם עדיין לא מצאו כלום"
"הבן אדם טוב מידי" הנהן תומאס
"גם הטובים ביותר טועים" אמרתי "והוא עומד לטעות, בקרוב מאוד"
"את וקלוד אף פעם לא טועים" אמר דמיאן "ואתם בהחלט הטובים ביותר"
"אני לא יודעת לגבי קלוד, אבל אני בהחלט טעיתי" אמרתי בשקט והגנבתי מבט אל דניאל "ויותר מפעם אחת"
"הי תמיד יש פעם ראשונה" ליאם הסתכל על קלוד וצחק
"לא אצלי" אמר קלוד בחיוך מתנשא "אני אף פעם לא טועה"
"בדיוק כמו אחותו" מלמל דניאל
"אם כבר היא כמוני" גיחך קלוד וגם אני וגם דניאל קפאנו לשנייה והבטנו בו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא מביע רגש כלשהו שהוא לא שנאה וזעם כלפי דניאל.
"טוב, אם הוא מתכוון לתקוף בתאריכים האלה זה ממש דבילי" הפר ליאם את השתיקה "למה שהוא יפעל בהפרשים גדולים כל כך?"
"שאלה טובה" אמר תומאס "תראו, אני ינסה לחשוב על כיוונים שונים שיכולים להוביל אותנו לגייב. אבל בכל מקרה התאריך הראשון שאמרתם לי מתקרב, כדאי שתהיו מוכנים"
"כן" הנהנתי אליו והוא קם ממקומו
"טוב, אני חושב שזה מספיק להיום" אמר "ניתן לך קצת לנוח, את צריכה לצבור הרבה כוחות אחרי מה שקרה לך"
כולם הנהנו וכמו ממקומותיהם. באמת שהרגשתי בסדר, והם לא היו צריכים ללכת בגללי. אבל באמת שלא היה לי כוח לאף אחד ופשוט רציתי קצת שקט, אז לא התווכחתי עם זה.
"דניאל" קראתי לפני שיצא
הוא הביט בי לכמה שניות, מחכה שאדבר. אבל כשראה שאני רק מסתכלת עליו הוא כבר הבין לבד וחיכה שכולם יצאו וישאירו אותנו לבד. ליאם היה האחרון שיצא, העביר בי מבט קצר וזהיר וסגר אחריו את הדלת.
"מה יש נסיכה?" דניאל התקרב אלי והתיישב על הכיסא לידי, מעביר את ידו על פני ומזיז קבוצת שיערות אל מאחורי אזני
"אני יכולה לבקש ממך משהו?" שאלתי בשקט
"ברור, כל דבר" הוא הנהן
"תישאר איתי" זזתי מעט במקומי ופיניתי לו מקום במיטה הגדולה "אני לא רוצה לישון לבד"
"את לא תשני לבד נסיכה" הוא חייך אלי וחלץ בזריזות את נעליו והוריד את בגדיו, נשאר אך ורק עם תחתוני הבוקסר שלו "אף פעם" הוא מלמל לאזני כשתפס בגופי וקירב אותי אליו לחיבוק חם ומגונן
"מבטיח?" מלמלתי והנחתי את ראשי על חזהו
"מבטיח" הוא נשק לקדקוד ראשי ונרדמתי
***
"בוקר טוב" קראתי כשירדתי במדרגות הבית אל הסלון ודניאל בעקבותיי
"אלוהים, תכסה את עצמך בן אדם" אמר קלוד בקול נגעל ודניאל צחקק בשקט
"מה יש לאכול?" שאלתי והלכתי למטבח
"השארתי לכם אוכל על השולחן" הודיע קלוד וקם ממקומו, הולך לכיוון הדלת
"אתה לא אוכל איתנו?" שאלתי
"אכלתי מקודם, אני צריך לזוז" קרא ויצא מהבית
"אח שלך מוזר" ציין דניאל
"ספר לי על זה" אמרתי והתיישבתי לאכול
"אז" הוא בחן אותי לאחר דקות ארוכות של שתיקה "חשבת על מה שאמרתי לך?"
"אני לא מתכוונת לעשות הפלה ואני לא מתכוונת לשלוח אותו לאימוץ" קבעתי
"ומה לגבי הבית?"
"אני עוד לא יודעת" הודיתי "אבל אני לא רוצה לגדל אותו לבד"
"את לא" אמר "אנחנו נגדל אותו יחד, וגם נתחתן אם צריך"
"הי, תירגע שם חבר" אמרתי מיד "שום חתונה ושום נעליים. אני ממש לא מתכוונת להתחתן עכשיו"
"אולי לא עכשיו, אבל בעתיד"
"מספיק הסכמתי להשאיר את היצור הקטן, בוא לא נגזים עם הבקשות. נתקדם צעד, צעד"
"מה שתגידי" הוא משך בכתפי באדישות "את יודעת שנהיה ביחד בסוף"
"אנחנו כבר ביחד, לא?" שאלתי
"אנחנו ביחד?" הוא הרים גבה לעומתי ואני חייכתי
"נראה לי" אמרתי וקיבלתי ממנו חיוך קורן
"אני אוהב אותך" הוא מיהר לקום ממקומו ולנשק אותי
"אתה כל כך קיטשי ודביק שזה מגעיל" מלמלתי במבוכה והוא צחקק וחזר לשבת במקומו
"בגלל זה את אוהבת אותי" אמר
"מה שתגיד" מלמלתי ושיחקתי עם האוכל בצלחתי
"אז, מה עושים היום?" שאל
"אני הולכת לעבודה, אתה הולך לעבודה" אמרתי בפשטות
"מתי אני אראה אותך שוב?"
"מתישהו" אמרתי "אולי בערב"
"בסדר" הוא אמר ופינה את הכלים של שנינו לכיור
"טוב, אני צריכה ללכת להתארגן" אמרתי וקמתי ממקומי, עולה למעלה "פשוט תצא, אני כבר אנעל אחריך" קראתי
"ניפגש בערב?" הוא הופיע לידי ונשק למצחי
"כן" הנהנתי ונכנסתי לחדר האמבטיה"
"ביי" הוא קרא לפני שסגרתי את הדלת