"שלום לך" קלוד ושאר החבורה ישבו אצלנו בסלון וצפו בטלוויזיה "איפה היית?"
"בבית החולים" אמרתי את המובן מאיליו
"מה את אומרת" מאט בחן את פיג'מת בית החולים שלי "לא הייתי מנחש בחיים" הוא צחק ואני התעלמתי ממנו
"חשבתי ששחררו אותך מזמן" אמר ליאם "מה חיפשת שם?"
"ביקרתי ידיד" עניתי בקצרה והלכתי למטבח לשתות כוס מים "איפה לעזאזל הכוסות בבית הזה?!" שאלתי בעצבים
"ניפצת את כולן, שכחת?" הזכיר לי קלוד
"אה" אמרתי בשקט
"יש כוסות חד פעמיות בארון הימני למטה" הוא גיחך וחזר להתמקד בטלוויזיה
"תודה" מלמלתי ולקחתי לי כוס עם מים, שותה הכל בלגימה אחת
"ואו תרגעי" טוני אמר לאחר הכוס הרביעית שלי "מה את גמל?"
"שתוק" יריתי לעברו והמשכתי למלא עוד ועוד כוסות מים
"הכל בסדר סיס?" שאל קלוד
"מעולה" מחיתי את פי מטיפות המים האחדות שנשארו עליו וזרקתי את הכוס לפח "אני עולה לישון"
"רוצה שאני אבוא איתך?" קרא טוני מאחוריי ושמעתי את המכה שקיבל בראש
"שתוק" הזהיר ליאם
"מה, אני רק מנסה לעזור" צחק טוני ומכאן כבר לא שמעתי את המשך השיחה. נכנסתי לחדרי ונפלתי על המיטה, נרדמת תוך שניות.
***
"התעוררתי לאחר שינה קצרה, מביטה בשעון וקופצת מהר מהמיטה כשאני מגלה שכבר ערב. הפתיחה צריכה להתחיל בקרוב ואני חייבת להתארגן. החלטתי ללכת לפתיחה, לכבד את העובדים שלי לשעבר ואת כל מי שהכרתי שם. בהזדמנות הזאת אוכל לראות גם את אבי, הרבה זמן לא התראינו.
התקלחתי בזריזות ושמתי שמלה שחורה ארוכה וצמודה שמבליטה את כל הקימורים שלי באופן מושלם, אספתי את שיערי בגולגול עם כמה שיערות בודדות שהשתחררו ממנו ונפלו על פניי באלגנטיות, שמתי נעלי עקב שחורות, איפרתי את פניי באיפור מעושן אבל יותר חגיגי ולא יום-יומי, שמתי את התכשיטים הקבועים שלי וירדתי למטה.
"ואו, לאן זה?" שאל קלוד כשהבחין בי
"אני הולכת לפתיחה" הודעתי
"פתיחה?" הוא הרים גבה בשאלה
"של המלון" הסברתי
"לא את לא" הוא קבע
"אתה באמת רוצה להיכנס לזה?" שאלתי
"אני בא איתך" הוא נאנח "חכי כאן, אני אהיה מוכן תוך 5 דקות"
"תזדרז" מיהרתי אותו. זה מה שהיה יפה בי ובקלוד, ידענו מראש באיזה קרבות לוותר ועל מה להתעקש. קלוד ידע מתי הוא לא יוכל לשכנע אותי לוותר על דברים ואני ידעתי מתי לא להתווכח איתו כשהוא מחליט משהו. זה היה ככה מאז ומתמיד ואם להגיד את האמת זה די עבד.
"אני מוכן" קלוד ירד במדרגות הבית לבוש בג'ינס שחורים, חולצה מכופתרת בצבע בורדו וג׳קט שחור מעל.
"קדימה אנחנו מאחרים" הודעתי ויצאתי מהבית
"כן" קלוד ענה לפלאפון דרך האוזנייה שלו בתחילת הנסיעה "זה לא יכול לחכות?" הוא עיוות את פניו בתסכול "בטוח? בסדר, עשר דקות"
"תן לי לנחש" אמרתי כשניתק את השיחה "אתה לא בא איתי"
"לא" אמר וסובב את האוטו לצד השני
"מה אתה עושה?" יריתי לעברו
"אני אולי לא בא איתך, אבל ליאם כן" הוא אמר וחייג לליאם לעדכן אותו שיתארגן זריז
"אני שונאת אותך" מלמלתי ושילבתי את ידי ברוגז
***
"אני לא מאמין שגררת אותי לזה" רטן ליאם בזמן שיצאנו מהמכונית שלו והתקדמנו לתוך האולם הגדול של אירוע הפתיח
"זה קלוד גרר אותך ליתר דיוק" תיקנתי
"גרר? יותר נכון זרק לתוך האוטו" אמר ליאם
"זרק? בעט בך פנימה" אמרתי חזרה
"זה לא הופך את זה ליותר טוב" הוא אמר ושילב את ידו בידי ונכסנו פנימה
"פאק" מלמלתי כשפנים האולם נגלה מולנו. מאות אנשים הסתובבו במקום הענק הזה שנראה כמו ארמון, כולם לבושים בחליפות יקרות ושמלות מגונדרות, כל אחד נראה יותר מצועצע ומוגזם מהשני.
"יש לך מושג עד כמה אני שונא אותך עכשיו?" מלמל ליאם כשהתקדמנו פנימה ובחן את המקום בסלידה
"תשתוק ותחייך" מלמלתי חזרה
"דרך אגב, כבר אמרתי לך כמה מדהימה את נראית בשמלה הזאת?" אמר
"חנפן, מה אתה צריך?" אמרתי מיד
"את כרטיס היציאה מכאן" ענה
"לא יקרה" חייכתי "אבל אם כבר מדברים על זה, גם אתה נראה לא רע בכלל" בחנתי את המראה שלו. הוא לבש מכנס שחור וחולצה מכופתרת כחולה שהדגישה את עיניו האפורות. מראש הוא הודיע לי שהוא לא מתכוון להשקיע ולשים חליפה, והאמת שגם לא ציפיתי ממנו שיעשה זאת.
"קים" שלושת המוסקטרים האישיים שלי הופיעו מולי וחייכו בזהירות, לא יודעים כל כך באיזה גישה לפנות אלי.
"תראו, תראו" אמרתי בחצי חיוך "מי אם לא שלישיית המוסקטרים שלי"
"טוב לראות אותך" וויליאם שהיה לבוש בחליפה שחורה עם חולצה לבנה מתחת ופפיון שחור חייך אלי וגירד בראשו במבוכה "חסרת לנו"
"טוב לראות גם אותכם" אמרתי בכנות "איך מתקדמים העניינים במלון? אני מקווה שלא הספקתם כבר לעשות לי שם יותר מידי בלאגן"
"הכל ממש טוב" אמר ריימונד בגאווה "הכל מתפקד כמו שצריך ולפי לוחות הזמנים ואין שום בעיות"
"טוב מאוד" הנהנתי באישור "אני שמחה לראות שהשארתי את המלון בידיים טובות"
"אנחנו שמחים שאת חושבת כך" אמר וויליאם "אבל אם לומר את האמת היינו שמחים אם היית חוזרת" הוא הודה ואני חייכתי אליו בהוקרה
"מה איתך היידן?" פניתי אליו ומצאתי אותו בוהה בליאם שנראה די אדיש לכל המצב
"אה כן, שכחתי לעשות ביניכם היכרות" אמרתי מיד ופניתי לליאם "תכירו זה ליאם, חבר קרוב שלי" הצגתי והוא הנהן בנימוס "ליאם, אלה הצוות שהיה לי במלון כשעוד עבדתי בו והעובדים היותר מוכשרים שיש לנו, וויליאם, ריימונד והיידן"
"נעים מאוד" ריימונד הושיט לו יד ללחיצה וליאם בחן אותו מכף רגל עד ראש. הוא לבש חליפת טוקסידו שחורה עם עניבה שחורה גם כן.
"ליאם" כחכחתי בגרוני ונתתי לו מבט רציני והוא מיד הושיט את ידו ולחץ במהירות את ידו של ריימונד שנראה די נבוך מכל המצב
"תסלחו לו, הוא לא רגיל לשהות בחברת בני אדם" אמרתי בקול מאשים ושלחתי לעברו מבט מזהיר
"זה בסדר, פשוט יכולת להגיד שהוא מהסוג של היידן" צחק וויליאם והיידן המשיך לבהות בליאם בשקט.
"אז, מה שלום אשתך ריימונד?" העברתי נושא. שנאתי את כל דיבורי הסרק האלה, אבל אם לומר את האמת באמת דאגתי לאשתו של ריימונד. לפי מה שהבנתי מצבה לא היה טוב כל כך בזמן האחרון.
"היא תהיה חזקה" הוא אמר בחיוך מאולץ "עדיין עוברת דיאליזות ואנחנו מחכים לתורם מתאים להשתלת הכליה"
"אני מצטערת לשמוע" אמרתי "אם יש משהו שאני יכולה לעזור בו, רק תגיד"
"תודה קים אני באמת מעריך את זה" הוא חייך אלי ואני הרגשתי דמעות עומדות בקצה ומאיימות לפרוץ החוצה
"תסלחו לי" מיהרתי לומר וברחתי משם כל עוד נפשי בי לשירותי הנשים. מה עובר עלי? מה זאת כל הרגישות הזאת פתאום? ממתי אני מנהלת דיבורי סרק, ממתי אני מחייכת ומביעה רגשות כנים לאנשים וממתי אני בוכה? היריון מזדיין.
אם עד עכשיו לא חשבתי עליו כי ניסיתי להדחיק אותו אז הוא היה חייב לצוץ חזרה ולפוצץ לי את כל המחשבות. זין על זה, אני לא מתכוונת לתת לזה להרוס לי את הערב, אני מתכוונת להמשיך כרגיל ולראות איזה דבר אחר יבוא ויהרוס אותו במקום. כי שלמה מהאירוע הזה אני לא מתכוונת לצאת זה בטוח.
"איפה היית לעזאזל, חיפשתי אותך בכל מקום" ליאם הופיע לצידי
"מצטערת, הייתי צריכה לשירותים" אמרתי והתקדמתי לכיוון הבר
"כמה זמן התאפקת שפשוט לא יכולת לחכות יותר ורצת לשם?" הוא סימן לברמן לבוא והזמין שני צ'ייסרים של ואנגוך נקי
"רד ממני ליאם" אמרתי ונשענתי על הבר, מתצפתת על המתרחש
"מישהי במחזור" הוא מלמל ואני רציתי להרוג את עצמי. המחזור, איך לא חשבתי על זה קודם, כמה טיפשה הייתי. הוא מאחר לי כבר כמה זמן ואני אפילו לא שמתי לב, פשוט שכחתי מזה. אף פעם לא הייתי שמה לב אליו ממש ותמיד הייתי מעופפת בקשר לעניין הזה ולא שמתי לב אפילו שלא קיבלתי בתקופה האחרונה מחזור בכלל. ואו כמה שאני מטומטמת, אם הייתי יכולה הייתי מרביצה לעצמי עכשיו באמת.
"ליאם" נהמתי בעצבים
"זה מסביר גם למה באת בשמלה שחורה, אבל אתן לא אמורות לשנוא ללכת עם דברים צמודים כשאתן בתקופה הזאת?" הוא המשיך
"תקשיב לי טוב, אם תדבר על זה עוד פעם אחת אני נשבעת לך שאני אדחוף יד לתוך הגרון שלך, אתפוס את הכליה שלך, אתלוש לך אותה ואשלח אותה להשתלה לאשתו של סמית'" יריתי לעברו והוא בהה בי בהפתעה
"תירגעי אישה, סתם צחקתי" הוא מלמל ולקח את הצ'ייסר שלו
"נראה לי אתה צריך לפרמט את עצמך ולעדכן מחדש את המושג הומור בלקסיקון שלך"
"מה שתגידי" הוא גלגל את עיניו וסימן לי עם ראשו לעבר הצ'ייסר שלי "לחיים"
"לא תודה, לא באלי" אמרתי
"קדימה קים, רק אחד" התעקש "את יודעת שאת צריכה את זה עכשיו, תראי אותך את לחוצה כמו טמפון"
"ליאם" נאנחתי בעצבים
"יודעת מה, אם את רוצה שאפסיק את צריכה לקחת את הצ'ייסר הזה. עכשיו" הוא התנא ואני העברתי מבטים בינו לבין האלכוהול. אני בהיריון לעזאזל, אם אני אשתה את זה עכשיו אני יכולה להזיק לי ולייצור הזה שהתנחל לי בתוך הרחם. מצד שני, מי אמר שאני רוצה בכלל להשאיר אותו? אולי זה דווקא טוב, זה יהיה כמו הפלה טבעית כזאת, אם אשתה מספיק.
"אני מחכה" הוא שילב את ידיו ואני נאנחתי בכניעה
"בסדר, בסדר" מלמלתי "אבל אם תאמר עוד מילה אחת בנושא אני לא יודעת מה אני אעשה לך"
"כן, כן תשתי כבר" הוא זירז אותי
הנה זה בא. תתכונן יצור קטן זה לא הולך להיות נעים במיוחד, תקווה בשבילך שאתה עוד לא בשלב שתרגיש משהו.
"קים" צרחה הקפיצה אותי והעפתי את המשקה הנוזלי על הבר
"לעזאזל!" קפצתי במקומי והסתובבתי לראות את אבי מתקדמת אלי בצעדי ענק, לבושה בשמלת סטרפלס עם מחוך בצבע שמנת ותכשיטי פנינים עדינים מעטרים את גופה הזעיר. פניה היו מאופרים בעדינות ושיערה המתולתל אסוף בסיכה, חצי אסוף חצי פזור.
"מי זאת הפצצה הזאת" מלמל לידי ליאם ובחן את גופה בלי בושה
"רק תעז לעשות צעד אחד לכיוונה ותצטרך להכין כבר מעכשיו רשימה של דברים שהייתה רוצה להיות בגלגול הבא" מלמלתי אליו ושלחתי חיוך אל אבי שהגיעה אלי ותפסה אותי לחיבוק
"אני רוצה להרוג אותך ולנשק אותך בו זמנית" היא קראה ואני התפללתי שזו תהיה האפשרות הראשונה.
"טוב לראות אותך אבי" מלמלתי והחזרתי לה חיבוק עדין
"באמת? כי לפי ההתנהגות שלך בזמן האחרון זה נראה כאילו את מנסה להתחמק ממני" היא אמרה בעצבים "אז עכשיו את שמחה לראות אותי?"
"אבי אני מצטערת, את יודעת איך זה" נאנחתי "אני פשוט לא במצב של להיפגש עם אנשים, ואיתך זה יותר קשה מכולם"
"מה הבעיה בדיוק?" אמרה בחוסר הבנה
"נראה אותך פוגשת את האנשים הקרובים ביותר לבן אדם ששבר לך את הלב" אמרתי בחוסר רגישות "לראות כל הזמן את הסביבה בה ביליתם, את האנשים הקשורים אליו והיוו חלק מהחיים שלכם בזמן שהייתם ביחד" ידעתי שזה יכאיב לה לחשוב על זה, רציתי שזה יכאיב לה. אולי אז היא תסכים לעזוב אותי בשקט.
"אני מבינה" מבטה הושפל לרצפה "אם כך כדאי שאלך עכשיו"
"תרגעי ילדה, עד שאני רואה אותך את ממש לא עומדת ללכת מכאן" תפסתי בידה וחייכתי באילוץ
"את מוזרה" היא מלמלה "ומצבי הרוח שלך מוזרים אפילו יותר"
"מחזור" מלמל ליאם לידי ואני דפקתי לו מרפק בצלעות
"לעזאזל, למה זה היה טוב?" הוא נאנק בכאב
"הזהרתי אותך" אמרתי בפשטות
"שלום לך" אמרה אבי באיטיות מגרה ובחנה את ליאם במבטה "קים למה לא סיפרת לי שיש לך חבר חדש? ועוד כזה חתיך"
"הוא לא החבר שלי" עיקמתי את פי "זה ליאם, ידיד קרוב מאוד שלי"
"ידיד עם הטבות?" היא שאלה בחיוך זומם
"הייתה מתה" אמר ליאם ואני גלגלתי את עיניי
"טוב, אם כך אז למה לא אמרת קודם" אבי נעמדה בינינו ופנתה לליאם "נעים מאוד, אבי"
"ליאם" הוא חייך אליה חיוך כובש שהמיס אותה במקום
"אתם מגעילים אותי" אמרתי ועזבתי את שניהם לדבר, עוברת בין האנשים ואומרת מידי פעם שלום למי שאני מכירה
"קימברלי" קול עמוק קרא בשמי, קול שאני מכירה כבר יותר מידי טוב.
"אם עוד פעם אחת תקרא לי ככה אני אשבור לך את המפרקת" אמרתי לדניאל שנראה די משועשע מהאיום שלי
"לבבית כהרגלך" הוא חייך והתקרב אלי "טוב לראות אותך" הוא התכוון לחבק אותי אך אני נסגתי לאחור והוא נאנח
"חבל שאני לא יכולה להגיד את אותו הדבר עליך" אמרתי בקרירות ודניאל העביר את ידו בשיערו בחוסר נוחות
"אני שמח שבאת" אמר
"מה שתגיד" גלגלתי את עייני
"את באמת חייבת להפסיק עם זה קים, אני רציני" הוא אמר ואני גלגלתי את עיניי בשנית
"ברגע שתפסיק עם הרמת הגבות הזאת שלך" אמרתי והוא חייך
"את נראית מדהים" אמר לאחר שתיקה ממושכת בה בחן אותי ואני אותו. הוא לבש חליפת שלושה חלקים בצבע שחור עם עניבה כחולה בהירה.
"אני יודעת" אמרתי ושילבתי את ידיי זו בזו
"קים" ליאם צץ משום מקום והתקרב אלי, שם את ידו על מתניי ומצמיד אותי אליו בצורה מגוננת ורכושנית.
"דניאל" אבי הגיעה גם היא ונתנה חיבוק לאחיה
"טוב לראות אותך קטנה" דניאל חייך אליה והחזיר לה חיבוק, לא מוריד את מבטו ממני ומליאם.
"אני רואה שהבאת את החבר שלך" דניאל עיקם את פיו ולא הפסיק לבחון אותנו
"אתה רואה טוב מאוד" אמרתי ונשענתי מעט על ליאם
"החבר שלך?" אבי העבירה בינינו מבטים
"דניאל" קול צייצני קרא לפני שמישהו הספיק להגיד משהו נוסף וראינו מרחוק את הברבי המהלכת מתקרבת אלינו בחיוך, לבושה בשמלה ורודה ארוכה ועליונית שקופה-ורודה מעל.
"הי אשלי" אמר דניאל בחוסר רצון וניסה לשגר אליה חיוך מאולץ
"את" היא השתנקה ונעצרה במקומה כאשר הבחינה בי. הפעם האחרונה שראתה אותי הייתה כשהרבצתי לדניאל במלון שלו, ואני יכולה לראות שהיא עדיין לא התאוששה מהמחזה הזה. טוב, במקומה גם אני הייתי מפחדת אם הייתי נתקלת בי עכשיו.
"שלום לך" חייכתי ושלחתי לה מבט עוין שהרתיע אותה
"מה את עושה כאן?" שאלה בקול מפוחד
"מה זאת אומרת? באתי לראות את זיו פניך" שמתי יד על מתני והעברתי משקל מרגל לרגל
"מי הזמין אותך?" שאלה
"זה עניינך?" שאלתי בהרמת גבה
"דניאל, אפשר שניה" היא תפסה בזרועו ומשכה בעדינות, מנסה לברוח מכאן כמה שיותר מהר
"בטח" הוא חייך ועזב את המקום בחוסר רצון
"יש לי אח טיפש" נאנחה אבי
"מאוד" אני וליאם הסכמנו ביחד
"אבל בכל מקרה, נהניתי לראות את מה שהלך כאן" היא צחקה פתאום "אני לא יודעת מה עשית שגרם לכך, אבל הילדה מפוחדת ממך עד מוות"
"טוב מאוד" הנהנתי בראשי "היא צריכה לפחד"
"הנה גברת קשוחה חזרה" אמרה אבי בקול עבה ומצחיק
צחקקתי בשקט והעברתי את מבטי בין האנשים עד שנתקלתי במבטו של היידן. הוא לא הפסיק לבחון את ליאם מתחילת הערב.
"תגיד, מה הסיפור שלו?" סימנתי עם ראשי לליאם אל עבר היידן
"הוא מנסה להיזכר מאיפה אני מוכר לו" אמר ליאם בפשטות
"ומאיפה בדיוק?" שאלתי
"זוכרת את התקופה שבה השתלטנו על מועדוני אופנועים עוינים שאיימו על העסק שלנו וניסו לפגוע בו?" הזכיר לי
"בטח" אמרתי "אהבתי את המבצעים האלה"
"הוא היה אחד המאבטחים של מועדון אחד באותה תקופה" סיפר ליאם "הייתי כל כך קרוב לירות בו ולהרוג אותו, אבל משום מה פשוט וויתרתי לו ונתתי לו לברוח משם"
"למה עשית את זה?" לא הבנתי
"כישרון כמו שלו היה חבל לבזבז" אמר בפשטות "בתקופה שתצפתי על המועדון ואספתי עליו מידע יצא לי לראות אותו בפעולה, ואני חייב להגיד לך שאני לא מתפלא שבחרת אותו להיות אחד מצוות המאבטחים הצמוד שלך. לבן אדם באמת יש כישרון טבעי"
"אתה חושב שהוא מזהה אותך?" שאלתי
"אני לא בטוח" אמר "יכול להיות. בכל מקרה הוא לא יעז להגיד מילה בנושא הזה"
"רבותיי" קולו של דניאל הדהד ברקע וכל הנוכחים פנו להביט בבמה המרכזית עליה עמד. הוא נראה מדהים, מלא עוצמה וכל כך בטוח בעצמו. פניו היו מזמינות אך מרתיעות בו זמנית. אני לא חושבת שהיה בן אדם אחד באולם הזה שלא הופנט מהמבט שלו.
דניאל החל לדבר על המלון החדש ואני לא באמת הקשבתי לו. פשוט בהיתי קדימה וחיכיתי שהכל ייגמר ואני יוכל ללכת כבר הביתה. ליאם עמד כמה צעדים ממני ופטפט בשקט עם אבי שלא הפסיקה לצחקק ולהסמיק. נו באמת ליאם.
"אני לא מאמין שאת מסתובבת עם הבן אדם הזה" קול שקט ומתוח נשמע לידי וסובבתי את מבטי כדי לפגוש במבטו הלא מרוצה של היידן. עכשיו יצא לי להקדיש זמן למראה שלו הערב, בניגוד לשאר האנשים כאן ובדומה לליאם הוא היה לבוש די בפשטות אך עם זאת מסוגנן. מכנסיו היו מכנסי ג'ינס כהים וצמודים, חולצתו מכופתרת בצבע ירוק זית ונעליו שחורות. שיערו היה מסודר אבל עדיין נראה קצת פרוע. כל כך מתאים להיידן וכל כך לא מתאים למקום הזה, לא מתאים לאנשים האלה. נו טוב, לפחות אני לא הכבשה השחורה היחידה כאן.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי במבט אדיש, לא מסגירה דבר.
"איך את מסוגלת להיות בחברתו של בן אדם כזה?" הוא אמר בקול מאיים "את יודעת בכלל מי הוא?"
"היידן, אני וליאם חברים במשך שנים" אמרתי "תאמין לי שאני יודעת טוב מאוד מי הוא, יותר מכולם"
"אז מה לעזאזל את עושה עם אחד כמוהו?" שאל בעצבים
"אחד כמוהו?" הרמתי גבה לעומתו
"את יודעת למה אני מתכוון" אמר
"בטח שאני יודעת" כיווצתי גבות בכעס "אני גם יודעת טוב מאוד איזה בן אדם אתה. אחרי הכל אתה בעצמך מכיר אותו. אתה גם זה שעבד כמאבטח במועדון אופנועים הזה"
"זה שעבדתי במועדון הזה לא הופך אותי לאיש כזה" התגונן
"וזה שהוא עובד בעבודה כמו שלו גם לא הופך אותו לאיש כזה" אמרתי חזרה והוא השתתק.
"אתה יודע" הסתובבתי עם כל גופי אליו "כשעשינו את הבחינות לצוות המאבטחים שלנו תומאס לא רצה אותך. הוא ראה את הרקע שלך וחשב שאתה לא מתאים לתפקיד, אבל אני ידעתי שזה לא נכון. ידעתי שיש בך מעבר למה שחושבים ושאתה מסוגל לעשות דברים גדולים. למרות כל ההסתייגויות התעקשתי עליך ובסוף קיבלנו אותך לעבודה ותראה איפה אתה היום" פרסתי את ידי לצדדים "תעשה לי טובה" אמרתי עכשיו בשקט "אל תהיה אותם האנשים שפסלו אותך בגלל הרקע והסיפור חיים שלך. אל תהיה האויב שלך" סיימתי את דבריי והסתובבתי ללכת ממנו, מחפשת אחר ליאם שנעלם ביחד עם אבי בקהל. דניאל כבר לא היה על הבמה, בזמן השיחה שלי עם היידן הוא כבר סיים לדבר ונעלם בין כולם.
"איפה אתה חמור?" ליאם ענה לפלאפון שלו אחרי הצלצול הראשון
"אני יצאתי להסיע את אבי הביתה, היא לא הרגישה כל כך טוב" ענה
"וקשה לך להגיד לי לפני שאתה נעלם ככה?" אמרתי בכעס
"לא מצאתי אותך" אמר בפשטות
"יש כזה דבר שנקרא טלפון שמעת עליו?!" צעקתי וניתקתי לו בפרצוף. ההורמונים האלה שמשתוללים לי בגוף לא עושים לי טוב בכלל.
טוב זהו נמאס לי, אין לי יותר מה לעשות כאן אני הולכת הביתה. הסתובבתי במקומי כדי ללכת אל היציאה מהאולם ועיניי נפלו על דניאל והברבי המהלכת. הוא צחק אליה וחיבק את מתניה והיא נצמדת אליו ככל האפשר.
אני שונאת אותו. כל כך שונאת אותו. יישרתי את גבי והלכתי זקופה אל עבר היציאה, עוברת לידם בלי להניד עפעף ושולחת אליו מבט אדיש לחלוטין בזמן שהחיוך שלו ירד מפניו והוא צפה בי עוזבת את המקום.
"קים, חכי שנייה" הספקתי לשמוע לפני שיצאתי מהבניין ותפסתי את המונית הראשונה שראיתי.