סיימתי לפרוק את המזוודה הקטנה שהבאתי איתי שהכילה שמלה שחורה אחת, ג'קט עור חום, שני ג'יסים ושתי חולצות קצרות, וזרקתי את המזוודה עצמה מתחת למיטה. התחלתי לסדר את הבגדים המעטים בתוך הארון והובכתי כשמילאו בקוזי מדף אחד מתוך שישה.
"זה הכל?" שאלה ג'סיקה ששכבה על מיטתה והביטה בי בזמן שהוצאתי את השלל שאין לי.
"יש לך בעיה?" הרמתי גבה. אין לי הרבה חפצים. אני לא עשירה במיוחד, הבגדים שאני לובשת גנובים ואת הכסף שאני משיגה אני מבזבזת על אוכל ודברים לישון עליהם.
"אמ... כלי רחצה? אם את לא מצחצחת שיניים בבוקר אני לא מדברת איתך יותר ועוברת חדר, אחותי."
"יש לי מברשת שיניים, אין לי משחה." מלמלתי, מוציאה מברשת שיניים קטנה וירוקה שאחד מחברי הכנופייה הואיל בטובו לגנוב בשבילי כשפשט על סופר מרקט בברוקלין.
"ומה עם דברים לשיער? אל תגידי לי שככה הוא נראה בטבעי!"
"טבעי לגמריי." הנפתי את שיערי השחור והחלק אל מאחורי גבי בחיוך שחצני.
"בבקשה תמותי." היא נאנחה וסידרה בהיסח את הדעת את רעמת התלתלים הסבוכה והכהה שלה.
"ולבזבז שיער כזה?!" שאלתי בדרמטיות וקרצתי לה, מתיישבת על המיטה.
"היי! אל תשבי!" ג'סיקה קראה, גורמת לי להיבהל ולקפוץ מיד לעמידה.
"למה? מה קרה?" שאלתי בחשש, בודקת מסביבי בחרדה אם התיישבתי על משהו רטוב או מכתים או מסוכן. לא היה שם כלום, כך שהחזרתי את מבטי אל ג'סיקה המחייכת.
"יש ארוחת צהריים עוד כמה דקות ואני צריכה להכיר לך כמה אנשים." היא חייכה חיוך זומם ולקחה את ידי. שוב. לעזאזל. גוררת אותי אל מחוץ לחדר לכיוון המסדרון מבלי לתת לי להגיב או להביע דעה.
"אני אפול במדרגות!" צווחתי, אבל היא התעלמה, מצחקקת ומובילה אותי במדרגות ללא זהירות בכלל. צרחתי כשכמעט התגלגלנו וקיוויתי שאם אפול השטיח יהיה מספיק עבה כדי שלא אשבור את הראש. כשהמדרגות נגמרו והגענו אל הקומה הראשונה התנשפתי וג'סיקה צחקקה.
"אני שונאת אותך." רטנתי, נאחזת בה כדי להתייצב ומנסה להעביר את הסחרחורת.
"שתינו יודעות שאת לא." היא חייכה, עוזבת את זרועי ומתקדמת לכיוון היציאה. רצתי אחריה, מגרדת קלות באפי והולכת לצידה. מזג האוויר בחוץ רק התקרר והעננים כיסו את כל השמיים. הייתה רוח קרירה והתעטפתי במעיל העור שלבשתי.
"קר לך?" שאלה ג'סיקה בדאגה כנה. היא לבשה מעיל פרוותי וג'ינס עבה, ואני לבשתי מכנסיי בד צמודים וחולצה קצרה שכיסיתי בג'קט.
"קצת," מלמלתי. קפאתי מקור, באמת. נראה היה שהמעלות עוד ימשיכו לצנוח ושאולי אפילו יתחיל לרדת שלג עוד הלילה.
"אנחנו צריכות לצאת לקניות מתישהו לחדש את המלתחה העלובה שלך." היא ציינה.
"היי! אל תעליבי את הבגדים שלי!"
"בקושי יש לך בגדים להעליב!" היא עקצה, גורמת לי לצחוק. היא הזכירה לי את ג'וליה - בת הזוג של אחד מחברי הכנופייה. מצחיקה, לא ביישנית, ובעיקר כיפית. אולי יהיה לי כיף איתה בחדר, חשבתי לעצמי, אך כמובן שהכחשתי את התחושה החיובית הזאת מיד. זהו מוסד לעבריינים צעירים - לא בית מלון. נכון?
"אפשר לצאת בכלל מהמקום הזה? זה לא מוסד סגור?" בעטתי באבן משוחררת מהמדרכה והיא עפה קדימה, מקפצצת לקראת הסוף.
"בכל שבוע כולם יוצאים למרכז הקניות הקרוב. יש שם כמה חנויות בגדים טובות ובית קפה נחמד. את יודעת - זה לא בדיוק כלא."
"רגע... לא מפחדים שתברחו פשוט או תגנבו מהחנויות? או תרצחו אנשים?"
"למה שנברח? מאכילים אותנו, נותנים לנו מקום לישון... לרוב הנערים פה אין את זה במקום אחר. לרוב הנערים אין לאן לחזור." היא השפילה את מבטה והצלחתי לזהות ניצוץ קל של עצב שנעלם מהר.
ידעתי למה היא מתכוונת. גם לי לא היה לאן לברוח. לא היה לי בית או משפחה, והחברים שלי נכנסו לכלא אחרי המקרה האחרון. אני בעצמי ניצלתי בנס כי אני עוד לא בת שמונה עשרה.
"ומה אם מישהו יגנוב מאחת החנויות? הרי כולם פה גנבו לפחות פעם אחת, לא?" שאלתי, שוברת את השתיקה המדכאת.
"יש במרכז הקניות ההוא אבטחה כבדה, ומי שנתפס גונב מאבד את הזכויות שלו לצאת שוב למרכז הקניות או בכלל לקבל אספקה של דברים מבחוץ." היא ענתה. על מבטה הצלחתי לראות שהיא כנראה עשתה את זה פעם, ומדברת מתוך ניסיון אישי.
"בשביל מה נותנים לצאת בכלל? סתם כדי להסתובב?"
"צריכים להשיג מצרכים מאיפשהו!" היא אמרה כאילו זה מובן מאליו. "בגדים, תכשיטים, ממתקים, מוצרי טיפוח... אנחנו לא פנימייה שמקבלת משלוח מההורים ואין לנו בגדי תלבושת אחידה."
"ומאיפה הכסף לקניית כל הדברים האלו?"
"כפי שבוודאי שמת לב המקום הזה מפוצץ בכסף. כל אחד מקבל אלפיים דולר בחודש שאותם הוא יכול לבזבז או לחסוך כרצונו.
"זה בהחלט לא מוסד רגיל." אמרתי, מנענעת בראשי ומתקשה להאמין. עד לפני כמה שעות ישבתי בתחנת המשטרה בתוך תא עם סורגים, וניסיתי להימלט פעמיים אחרי שאמרו לי ששולחים אותי ל'מוסד סגור לעבריינים צעירים'. כשדימיינתי את המקום חשבתי על כלא, רק לטנשים צעירים יותר. אבל עכשיו? המקום הזה נראה כמו גן עדן!
ג'סיקה המשיכה ללכת ואני לצידה, עד שהגענו אל בית קרקע שנראה בדיוק כמו הבניינים האחרים, ונכנסנו. החלונות היו מאורכים ומעוטרים בקישוטים עתיקים שנחצבו באבן - בניין עתיק.
"מה יש כאן?" שאלתי אותה אחרי כשפתחה לי את הדלת.
"זה האולם הגדול. כאן מתקיימים הטקסים והנשפים."
"נשפים?! יש פה נשפים?!" עיניי נפערו. זה כבר ממש סרט דיסני.
"פעמיים בשנה בערך. צריך להרשים את התורמים שמגיעים לממן אותנו, את יודעת." היא צחקה קצת, אך השתתקה אחרי מבט חטוף לצד. הסתכלתי מיד למקום שאליו הסתכלה וראיתי שם, ליד אחד החלונות, נער גבוה שנשען על הקיר. הוא היה רחוק, כך שמה שהצלחתי לקלוט ממנו היה ששיערו שחור. הוא הביט בי ובג'סיקה ולא זז אפילו מילימטר.
"מי זה הבחור הזה?" לחשתי לה. האולם היה ריק ומהדהד ולא רציתי שישמע את דבריי.
"סבסטיאן." היא לחשה חזרה, בבירור מנסה לא להסתכל עליו ישירות.
"הוא גם גר כאן?" המשכתי להביט בו תוך כדי, שמה לב שמבטו מתרכז עכשיו רק בי, ולא בכיוון הכללי של שתינו. העיניים שלו היו מקובעות ופניו חתומות.
"כן." היא לחשה, מאיצה את צעדיה לכיוון דלת אחרת בסוף האולם. סבסטיאן לא הסיט ממני את מבטו והטה את ראשו לצד, מגרד את צווארו. הוא נראה מאיים ככה. פריק.
לא שמתי לב שנעצרתי עד שג'סיקה תפסה במפרק ידי וגררה אותי לתוך החדר הבא.