אני מנסה לפקוח עיניים אבל האור מסנוור אותי יותר מידי, הראש שלי מתפוצץ מכאבים ואני מחליטה להשאיר אותן סגורות.
"קים בבקשה תקומי" קולו החלש של דניאל נשמע לידי אבל לא ראיתי אותו
"היא תהיה בסדר דניאל" אני שומעת את קולה העדין והמנחם של אבי. על מה הם מדברים? איפה אני בכלל, מה קרה לי? אני מנסה לשמוע עוד אבל העייפות משתלטת עלי, החשכה סוגרת עלי מכל מקום. אני נרדמת.
"התגעגעת אלי מתוקה שלי?" קול כל כך מוכר שאני כל כך שונאת נשמע ברקע
"גייב" שמו יצא מפי כלחישה
"בדיוק מתוקה שלי, חזרתי" יכולתי לשמוע את החיוך בקולו
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול שהיה אמור להישמע חזק ונטול פחד
"חזרתי בשבילך" אמר
"לא ביקשתי שתחזור" אמרתי
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא שינה את הנושא, מתעלם מדבריי
"הפתעה?" שאלתי
"קים" קול אחר נשמע ברקע. קלוד? "קים איפה את?"
"קלוד אני כאן" צעקתי
"הוא לא שומע אותך יקירה" קולו נוטף הרוע של גייב היה קרוב יותר והוא נגלה אלי מתוך הצללים. הוא נראה בדיוק אותו דבר, רק עם הרבה יותר רוע בעיניים.
"קלוד!" צעקתי, מתעלמת מדבריו
"מחפשת את האח היקר שלך?" שאל בחיוך "הנה, בבקשה" הוא נקש באצבעותיו ומולי נדלק אור קטן מתוך החשכה שהאיר נקודה מסוימת בלבד, על מישהו מסוים בלבד. קלוד.
"סיס" קולו היה מלא בכאב, הוא נראה פצוע, מלא בדם ומכות בכל הגוף.
"קלוד" התקדמתי אליו אך ידו של גייב תפסה בי "שלא תחשבי על זה יקירה"
"קלוד!" צרחתי, נאבקת בגייב ומנסה להשתחרר מאחיזתו כדי להגיע אליו
"אני מצטעת סיס" קולו של קלוד נחלש ופניו החווירו "ניסיתי"
"לא! קלוד!" צרחתי חזק יותר, מתפרעת באחיזתו של גייב
"תשתקי" גייב התקדם לכיוונו של קלוד אבל עדין לא הצלחתי לזוז. משהו ריתק אותי למקומי ולא הצלחתי להשתחרר. גייב המשיך להתקדם אל קלוד ונעצר כמה מטרים ממנו, מוציא אקדח ממכנסיו ומכוון אותו אליו
"לא" לחשתי בקול מתחנן "אל תעשה את זה גייב, בבקשה"
"תגידי יפה שלום לאח היקר שלך, יקירה" הוא טען את האקדח ונשמעה ירייה
"לא!" צרחתי והתחלתי להתפרע כמו משוגעת, מנסה להשתחרר ממה שתופס אותי ולא נותן לי לזוז ללא הצלחה. קלוד נפל על הרצפה מדמם וחסר חיים, עיניו שחורות כמו עורב וחור בראשו.
"קלוד!" צרחתי ובכיתי בכל כוחי
"קים!" צעקה נשמעה ברקע
"קלוד!" צעקתי חזרה
"קים בבקשה תתעוררי!" הקול צעק חזק יותר "קים!"
עיניי נפקחו בבת אחת וקפצתי במקומי. ישבתי בתוך מיטה, מזיעה כולי, בפיג'מה מוזרה ובחדר שכולו היה בצבעי לבן. אני חושבת שאני בבית חולים.
"קים" קלוד קרא לי ומיקדתי בו את מבטי
"קלוד" אמרתי חסרת נשימה. הוא עמד מולי, תפס בכתפיי וניער אותן חזק, מבטו מיואש והוא נראה עייף.
"זה רק חלום סיס, תנשמי" הוא התיישב על המיטה ותפס אותי לחיבוק חזק
"קלוד" קולי נסדק והתייפחתי אל תוך חזהו, נותנת לכל הדמעות לצאת ממני ולהיספג בחולצתו.
"זה בסדר סיס, תוציאי את זה החוצה" ידו ליטפה את גבי במעגלים וסנטרו נח על קודקוד ראשי
"אל תעזוב אותי יותר" הפצרתי בו תוך כדי בכי "בחיים"
"אני לא אעזוב אותך קים, אני מבטיח" הוא מלמל וליטף את ראשי "אני כאן איתך "
הבכי שלי הלך ונרגע ונשימותיי נעשו יותר סדירות. התנתקתי מחיבוקו ושפשפתי את עייני "קלוד, איפה אני?" שאלתי
"בבית חולים" ענה
"מה קרה לי?"
"התעלפת" סיפר "הייתי בבר ביחד עם דמיאן והרגשתי חולשה מוזרה כזאת, ידעתי שמשהו לא בסדר איתך, הייתה לי הרגשה" אני יודעת על מה הוא מדבר, גם אני תמיד מרגישה שמשהו לא בסדר קורה לו "אחרי כמה דקות קיבלתי שיחת טלפון מדני שאמר לי שהתעלפת ואת נמצאת כאן"
"דני" חזרתי על שמו "הוא כאן?"
"הוא עם תומאס" אמר קלוד
"תומאס" נזכרתי והזדקפתי מיד במקומי "מה איתו? איך הוא? הוא בסדר?"
"תירגעי סיס, הכל בסדר" קלוד שם יד על כתפי ודחף אותי להישען על המיטה "אני לא יודע ממש מה קרה לו כי זה לא עניין אותי כל כך למען האמת. אבל לפי מה שהבנתי מדניאל הוציאו לו את הקליע מהגוף והוא נמצא עכשיו בהתאוששות"
"אה" נאנחתי בהקלה "כמה זמן הייתי ככה, חסרת הכרה?"
"די הרבה" אמר "בערך 24 שעות"
"מה?" קולי הפך גבוה "איך לעזאזל ישנתי 24 שעות?!"
"התמוטטות נפשית" אמר "הרופאים אומרים שהיה עליך הרבה לחץ ודברים על הראש ובגלל זה התקף החרדה הזה היה חמור יותר והשפיע עליך בכזאת צורה"
"התקף חרדה מזדיין" מלמלתי בכעס וקלוד בחן אותי בשקט "מה?" שאלתי
"למה לעזאזל לא סיפרת לי שיש לך התקפי חרדה?"
"אין לי" משכתי בכתפיי
"קים" הוא אמר בחוסר סבלנות
"היו לי רק אחד או שנים, טוב?" נאנחתי בעצבים "זה כלום, לא צריך להתייחס לזה"
"קים, את עברת התמוטטות" ציין קלוד "הרופא אמר שאת נתונה ליותר מידי לחץ ואת לא רגועה"
"נו ו?" שאלתי
"אני חושב שאת צריכה לעזוב את העסק" אמר ישירות
"שלא תעז להגיד את זה" אמרתי מיד
"קים אני.."
"תחזור בך!" דרשתי
"כל העניין הזה לא עושה לך טוב" הסביר
"זה לא העסק שלא עושה לי טוב" נאנחתי "זה גייב"
"גייב?" שאל
"הוא חזר" אמרתי "הוא פרץ עכשיו למלון של דניאל ותקף את תומאס שכמעט נהרג בגללו, בגללי."
"זה לא בגללך קים" אמר קלוד
"זה כן" התעקשתי "הוא עושה את זה כדי למשוך את תשומת הלב שלי ואני לא יכולה לעשות כלום עד שהוא יבוא ויגיד לי מה הוא רוצה" קולי נחלש ושמטתי את ראשי למטה
"אני יודע מה אני רוצה" קלוד אמר לאחר שקט מעיק שהשתרר בחדר "אני רוצה הביתה. בואי סיס, נוציא אותך מכאן"
"צריך לקבל אישור לשחרר אותי קלוד אני לא יכולה סתם ללכת מכאן זה בית חולים" גלגלתי עיניים כשהוא קם והושיט לי יד לבוא איתו
"ממתי מעניינים אותך כל התפסים והבולשיט הזה?" שאל לא מרוצה אבל לא התווכח והלך לשחרר אותי מבית החולים כמו שצריך
נשכבתי חזרה במיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכה עד לצוואר, יודעת שייקח זמן עד שהוא יוציא מהם תפסי שחרור. לפחות יש לי קצת זמן לנוח כאן לפני שאני חוזרת לעבודה שוב.
"אתה לא יכול לקחת אותה!" שמעתי צעקה מחוץ לחדר והדלת נפתחה במכה וחשפה בפניי את דניאל "קים בבקשה" קולו היה נסער והוא התקדם אלי במהירות "את לא יכולה ללכת מכאן עכשיו, את צריכה לנוח"
"לא זכור לי ששאלו אותך מה היא יכולה או לא יכולה לעשות" קלוד נכנס אחריו ונעמד מאחוריו בשילוב ידיים
"יש לי זכות לומר משהו בדבר קלוד, אני אוהב אותה!" צרח דניאל וליבי החסיר פעימה "אתה לא יכול פשוט לקחת אותה מכאן"
"לא יכול?" נחר קלוד בבוז
"היא צריכה לנוח" התעקש דניאל "היא עדין חלשה"
"חלשה?" אמרתי מאחוריו והוא הסתובב להביט בי
"לא התכוונתי לזה ככה קים" אמר דניאל, מבין מיד את הטעות שלו
"בוא קלוד" התיישבתי במיטתי "הולכים מכאן. לא צריך תפסים ולא כלום, אני פשוט רוצה ללכת הביתה" אמרתי והוא הנהן בשקט
"קים תישארי בבקשה, אני מתחנן" דניאל התקרב אלי ותפס בפניי
"להתראות דניאל" הזזתי את פניי ממגעו וקמתי בזהירות מהמיטה "איפה הבגדים שלי?" שאלתי את קלוד
"תשכחי מהבגדים בואי פשוט נלך מכאן" אמר קלוד לפני שאתחרט ואחליט להישאר, מה שלא יקרה
"בסדר" הנהנתי ועקפתי את המיטה, הולכת לכיוון החלון
"קים זו קומה שלישית" ציין דניאל
"שלוש נקודות" מחה לו קלוד כפיים "יאללה עפנו מכאן?" פנה אלי ואני הנהנתי ויצאתי מהחלון, קופצת אל מדרגות החרום וקלוד מיד אחריי. ירדנו אותם עד שהגענו לרכב שחיכה לנו למטה
"ידעת שאני יבוא איתך בסוף הא?" בחנתי את הרכב בחיוך ונכנסתי פנימה
"אני מכיר אותך" חייך אלי קלוד "את אחותי"
נכנסנו למכונית ונסענו לקדמת הבניין של בית החולים. עברנו מול הכניסה ושתי דמויות מוכרות תפסו את תשומת ליבי "תעצור" צעקתי והמכונית עצרה מיד
"מה קרה?" שאל קלוד בקול מתוח
"ג'ון" פלטתי ויצאתי מהמוכנית בריצה לכיוונם של ג'ון הקטן שהחזיק בידה של אמו
"קים?" מריאן הבחינה בי וג'ון הסיט את מבטו אלי ועיניו התרחבו כשראה אותי וצעק "קים!" הוא התנתק מאמו ורץ לכיווני
"הי איש קטן" התכופפתי אליו ופרעתי את שיערו. הוא צחקק ונתלה על צווארי בחיבוק
"למה את לבושה בתלבושת בית חולים?" מריאן התקרבה אלינו במבט מבולבל "מה קרה?"
"סתם התייבשות" חייכתי אליהם בחיוך מרגיע
"באת לבקר את אבא?" שאל ג'ון
"האמת ש" הבטתי בעיניו הנוצצות ובפרצוף הקטן שלו "בטח" נכנעתי וקמתי על רגלי, תופסת בידו ומובילה אותו ביחד עם מריאן אל תוך הבניין
'לאן הלכת?' קלוד סימס לי
'יש לי פה כמה עניינים לסדר, תלך הביתה אני אסתדר' שלחתי חזרה
'בטוחה?'
'כן' הכנסתי את הפלאפון לכיס מכנס בית החולים
"אבא" ג'ון התנתק ממני ורץ לתומאס ששכב מחובר למכשירים במיטת בית החולים. הוא נראה חיוור ועיגולים שחורים נראו מתחת לעיניו העייפות
"היי ג'ון-ג'ון" הוא חייך באילוץ והושיט את ידו לבנו
"למה אתה שוב פה?" שאל ג'ון בקול עצוב
"אבא קצת לא הרגיש טוב, אז הוא הגיע לכאן כדי שיתנו לו תרופה והוא יוכל לחזור איתכם הביתה" אמר תומאס. עם עבודה כמו שלו אני מניחה שהוא בילה בבית החולים לעיתים קרובות וג'ון כבר רגיל לראות אותו כאן.
"הבאתי לך שוקולד" נזכר ג'ון והוריד את התיק הקטן מגבו, פותח אותו ומוציא ממנו חפיסה של שוקולד חלב
"יאמי" חייך תומאס והרים את מבטו אלינו, פוגש במבטי "קים?" הוא אמר בפליאה
"הי" אמרתי בשקט
"מה את עושה כאן?" שאל "ולמה את לבושה ככה?"
"באתי עם ג'ון הקטן לראות מה שלומך" חייכתי חיוך מאולץ
"ג'וני, מה דעתך ללכת עם אמא למטה ולקנות לאבא משהו לשתות, אולי איזה מיץ?" הציע תומאס ורמז במבטו למריאן
"זה נשמע לי כמו רעיון נהדר" אמרה מריאן והושיטה את ידה לג'ון
"ענבים?" חייך ג'ון לאביו שהנהן באישור וג'ון הקטן רץ אל מחוץ לחדר כשמריאן בעקבותיו, סוגרת את הדלת אחרינו
"ועכשיו באמת מה את עושה כאן?" שאל תומאס
"זה הוא עשה לך את זה, נכון?" שאלתי
"אני חושב שהנוצה הזאת מספיקה כדי להבין שכן" הוא ענה
"אני מצטערת" נאנחתי
"אין לך על מה, זו לא אשמתך" הוא אמר באדישות
"זהו, עכשיו שגילית שאני עבריינית אז אתה מדבר אלי בכזה זלזול ואדישות?"
"תמיד ידעתי את זה קים" נאנח תומאס
"מה?" שאלתי מבולבלת
"תמיד ידעתי מי את וידעתי למי את קשורה. וגם ידעתי שגייב חזר, ושאת קשורה אליו בדרך כלשהי. לכן הגעתי לבית המלון והתחלתי לעבוד איתך. לא הפסקתי לעבוד ברשויות, זו פשוט הייתה המשימה שלי"
"חתיכת" ניסיתי לרסן את קולי והעצבים שלי "דניאל ידע?" המחשבה קפצה במוחי מיד
"לא" אמר "לא היה לא מושג. ברגע ששמעתי שהוא מתחיל להעסיק אותך הצעתי לעבוד איתכם והוא הסכים"
"בגלל זה הראית לו את התיק עלי?" שאלתי
"ברגע ששמעתי על הנוצה הזאת המחשבה הראשונה שלי הייתה שאת עובדת איתו, הייתי חייב להזהיר אותו" הוא הסביר
"אז יצאת טיפש" התיישבתי על הכיסא ליד מיטתו "הדבר האחרון שאני אעשה בחיים האלה זה לשתף פעולה עם המטורף הזה"
"עכשיו אני יודע את זה" הוא הנהן "אבל אז לא ידעתי"
"אז מה הצעד הבא?" שאלתי
"סליחה?" הוא הרים גבה בשאלה
"מה אתה מתכוון לעשות כדי לעצור את המטורף הזה?" שאלתי
"לחכות" הוא אמר "לראות מה הצעד הבא שלו"
"כי הצעד האחרון שהוא עשה לא הספיק לך?" סימנתי בראשי על כתפו הפצועה
"מה עוד אני יכול לעשות?" שאל "אני אפילו לא יודע למה הוא פגע בי ככה"
"בגללי" עניתי בלי לחשוב
"מה?" שאל בבלבול
"הוא ניסה למשוך את תשומת הלב שלי" נאנחתי והשפלתי את מבטי "הוא פוגע בכולם כדי להגיע אלי. זה מה שהוא עשה לאחי בזמנו, זה מה שהוא עשה למלון של דניאל וזה מה שהוא עשה לך עכשיו"
"למה שהוא ירצה לעשות זאת?" שאל
"לא יודעת" הודיתי "אני והוא היינו פעם ביחד, היינו זוג. הוא בגד בי ובאחי כשרצה להשתלט על העסק שלנו והוא לא הצליח. הוא ברח ומאז לא ראינו אותו" התחלתי לספר בקצרה את כל הפרטים "לאחרונה גיליתי שמי שפרץ למלון של דניאל היה הוא, וזה קרה זמן קצר אחרי שאני ודניאל הכרנו והתחלנו להיות בקשר, הוא גם זה שהשאיר את הנוצה על החוף כשביליתי עם דניאל והשאר בים והוא גם זה שפגע בך היום"
"אבל למה הוא עושה את זה, מה הוא מנסה להשיג פה בדיוק?"
"אני לא יודעת" שילבתי את ידי ונאנחתי בכבדות "אם אתה שואל אותי הוא מתכנן משהו, משהו גדול"
"אבל אם הוא היה רוצה הוא יכל פשוט לבוא ולדבר איתך" אמר "למה הוא שולח רמזים באוויר ולא פשוט בא אליך וזהו?"
"אולי הוא רוצה שאני אגיע אליו"
"אבל איך בדיוק?" שאל "אף אחד לא יודע איפה הוא"
"אולי אני לא יודעת איפה אפגוש אותו, אבל יש לי השערה למתי"
"מתי?" שאל
"1405" אמרתי
"מה?" הוא שאל בבלבול
"מספר החדר שהוא פרץ אליו ושם גם מצאנו את הנוצה השחורה" הסברתי "או במילים אחרות, תאריך - 14.05"
"מה קורה בתאריך הזה?" שאל
"היום הולדת של אחי" אמרתי
"קלוד" הוא אמר ואני הנהנתי באישור
"וגם היום בו אני והוא הפכנו לזוג" הוספתי "התאריך הזה הוא עוד חודש בערך"
"את חושבת שהוא מתכנן להופיע בתאריך הזה?"
"אני יכולה רק לשער" אמרתי
"אז צריך להיות מוכנים לכל מצב"
"אין לך מה לדאוג, אנחנו מטפלים בזה" אמרתי
"את ואח שלך?" שאל
"כן" אמרתי בפשטות "הכל תחת שליטה אין לך מה לדאוג"
"אני רוצה לקחת חלק בזה" הוא אמר מיד "אני צריך לדאוג שהחרא הזה ייתפס ולא יפגע בך או באף אחד אחר"
"אוו אתה דואג לי?" גיחכתי בהתגרות
"תיזהרי" הוא אמר ואני צחקתי
"אני אחת מהעבריינים הכי גדולים שיש" הזכרתי לו "אתה באמת חושב שאני צריכה את ההגנה או העזרה שלך?"
"אני עדיין מעדיף להיות מעורב" אמר
"לא יהיה בכך צורך, אני בסדר באמת"
"למה את כזאת עקשנית?" הוא רטן
"היא תמיד הייתה ותמיד תהיה ככה" קולו של דניאל נשמע ברקע ואני הסתובבתי אחורה אל דמותו שניצבה בפתח החדר "אז כאן את מתחבאת. חשבתי שהלכת כבר"
"חזרתי בשביל תומאס" הבהרתי
"כן, לא חשבתי אחרת" הוא התקדם אל תוך החדר ונעמד על ידי
"תגיד" נזכרתי "הפתיחה של המלון לא הייתה צריכה להיות היום?"
"כן, בערב" אישר
"אז מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור לארגן את הכל לקראת הערב?"
"האנשים שלי מטפלים בזה" אמר
"ברור" מלמלתי לעצמי ולפי המבט שלו אני מניחה שהוא שמע אותי
"סידרתי חלק מהדברים בבוקר בזמן ששניכם ישנתם" הסביר "ועוד שעה וחצי בערך אני צריך להיות שם שוב כדי לדאוג לכמה עניינים"
"אה" אמרתי "שיהיה לכם בהצלחה"
"לכם? את לא באה?" הוא הרים גבה לעומתי
"ברור שלא" אמרתי "למה שאבוא?"
"למה שלא תבואי?" החזיר
"אני כבר לא עובדת במלון דניאל, אין לי מה לעשות שם"
"את השקעת את הנשמה שלך במלון הזה ובצוות האבטחה שלו, אני לא רואה סיבה שלא תבואי"
"אתה לא רואה הרבה דברים כמו שצריך לראות אותם" ציינתי
"את חייבת לבוא קים" הוא התעקש
"הוא צודק" התערב תומאס
"מה?" שאלנו אני ודניאל ביחד
"חשבתי שאתה לא מסתובב עם פושעים" אמרתי
"אני לא" הוא משך בכתפיו "אבל את לא כזאת גרועה, את שונה"
"אתה אמור לדעת מי אני" הסתכלתי עליו כאילו נחת עכשיו מהריח "אתה אמור לדעת איזה דברים עשיתי, איזה דברים אני עדין עושה"
"נסיבות חיים" אמר "את בן אדם טוב ומוכשר מאוד, הסביבה שבה גדלת והתנאים שבהם חיית וכל מה שעבר עליך הביאו אותך למצב הזה, אבל את לא בן אדם רע"
"אין לך מושג על מה אתה מדבר" צחקתי
"העובדה שבאת לכן היום מראה על כך שאת לא יצור חסר רגשות"
"אל תתלהב יותר מידי, לא באתי בשבילך"
"בטח" הוא אמר בחצי חיוך "בכל מקרה כדאי לך לבוא, יהיה נחמד"
"אתם מודעים לזה שאחי בחיים לא יתן לי ללכת לשם ובטח שלא לבד"
"אז תקחי ליווי איתך" אמר תומאס
"את יכולה להביא את החבר הזה שלך" אמר דניאל בפרצוף חמוץ
"כן, אני בטוחה שהוא ישמח לפגוש את הברבי הזאת שלך" אמרתי
"כבר אמרתי לך שאין ביני לבינה כלום!"
"וכבר אמרתי לך שלא מעניין אותי מה יש לך להגיד!"
"את לא מבינה שאני לא רוצה אף אחת אחרת חוץ ממך?" הוא צעק
"אתה לא מבין שזה כבר מאוחר מידי?" צעקתי חזרה
"אל תגידי את זה" קולו נחלש והוא נראה לחוץ
"תשכח מזה" נאנחתי וקמתי ממקומי "אני עפה מכאן. בי תומאס, תרגיש טוב" יצאתי מהחדר בטריקת דלת והלכתי משם
"סליחה" רופאה אחת עצרה אותי כשעברתי ליד הדלפק
"כן?" שאלתי בעצבים
"את קימברלי?" שאלה קצת בחשש
"קים" נאנחתי ושפשפתי את עייני בניסיון להירגע
"חיפשנו אותך בכל בית החולים" ציינה "הגיעו תוצאות הבדיקות שלך"
"חשבתי שכבר הבאתם את תוצאות הבדיקות שלי וראיתם שהכל בסדר" אמרתי
"רק חלק מהן" הסבירה "היו עוד כמה בדיקות שביצענו והתוצאות התעכבו קצת"
"טוב, יש משהו מיוחד שאני צריכה לדעת עליו?" שאלתי בחוסר סבלנות
"לא ממש" אמרה "יש משהו אחד אבל אני מניחה שאת כבר יודעת עליו, אז רק רציתי לאחל לך מזל טוב"
"מזל טוב?" כיווצתי גבות בשאלה "על מה בדיוק?"
"מה זאת אומרת על מה?" אמרה כמובן מאיליו "על ההיריון"
"סליחה?" ניערתי את ראשי בחוסר אמון, בוודאי לא שמעתי טוב
"ההיריון שלך" אמרה שנית "זה מופיע בבדיקת הדם שביצענו לך. עוד אי אפשר לדעת אם זה בן או בת וזה עוד ממש רק בתחילת ההיריון, אבל בהחלט ניתן לדעת שיש לך תינוק קטן בבטן"
"תינוק" כמעט נחנקתי מהמילה "שיט" מלמלתי והרגשתי איך כל תחולת הקיבה שלי עולה למעלה והקאתי ישר על הרופאה שעמדה מולי
"אה" היא צייצה והרימה את ידיה באוויר בזמן שפלטתי עליה את כל מה שהיה בבטני
"מצטערת" מלמלתי ומחיתי את פי עם ידי, בורחת משם כל עוד נפשי בי.
אני בהיריון. עם ילד. מה אני עושה עכשיו? איך לעזאזל אני נפטרת מהדבר הזה? אני חייבת למצוא פתרון ומהר לפני שמישהו ידע על זה.
אז.. למרות משבר הכתיבה שלי אני עדיין מצליחה לכתוב פרקים פה ושם. מקווה שתאהבו אותם ולא תתאכזבו למה אני בתקופה עמוסה עכשיו ובקושי יוצא לי לכתוב משהו או אפילו לחשוב, או לישון חחחח. בכל מקרה מקווה שתהנו מהפרק, מצפה לראות תגובות, הצבעות וביקורת בונה. תהנו (: