"בוקר טוב יפיפייה נרדמת" דניאל התעורר בקפיצה כשליאם שפך עליו דלי עם מים קפואים
"מה לכל הרוחות.." הוא צעק
"הגיע הזמן שתקום" ליאם זרק את הדלי הצידה וסימן לי עם ידו "כולו שלך"
"קים" דניאל הבחין בי והביט בי בבלבול
"דניאל" הנדתי בראשי וזרקתי עליו מגבת "תייבש את עצמך"
"כאילו שהמגבת הזאת תעזור, אני ספוג במים" אמר
"אתה לא חייב, אתה יכול להחזיר את המגבת אם אתה רוצה" הושטתי את ידי לקחת אותה חזרה ודניאל תפס אותה והחל לנגב את עצמו "כמו שחשבתי" אמרתי
"איפה אני?" שאל
"זה לא משנה איפה אתה" אמרתי, לא מסגירה את מיקום ביתו של ליאם "מה שחשוב זה שאתה עומד ללכת מכאן עכשיו ולא חוזר"
"קים אני רוצה לדבר איתך" אמר
"אין על מה לדבר" נשענתי על ידית הספה ושילבתי את זרועותיי
"יש הרבה על מה לדבר" הוא התעקש
"אני הולך" ליאם אמר לפתע והלך אל דלת הבית
"אתה לא צריך ללכת ליאם, אם דניאל רוצה לדבר הוא יכול לעשות את זה בנוכחותך"
"זה בסדר גם ככה יש לי סידורים" הוא קרא וסגר את הדלת מאחוריו
"נהדר" מלמלתי באנחה
"את עד כדי כך לא יכולה לסבול אותי שאת לא מסוגלת אפילו להישאר איתי לבד באותו החדר?"
"תאמין לי הידיעה שאני נמצאת איתך באותה העיר גרועה מספיק, אז שלא לדבר על להיות איתך באותו החדר"
"את עד כדי כך שונאת אותי?" שאל בשקט
"אני לא מבזבזת את הזמן והאנרגיה שלי על לשנוא אנשים" הבהרתי "יש לי דברים חשובים יותר לעשות"
"כמו להזדיין עם הבן אדם הזה?" הוא התכוון אל ליאם
"לדוגמה" הנהנתי באישור
"אני לא מאמין עליך" קולו של דניאל היה מזועזע "איך יכולת?"
"באותה קלות שאתה הלכת וזיינת את הברבי המהלכת הזאת" אמרתי בפשטות "מה חשבת, שרק לך מותר?"
"אני לא שכבתי איתה קים" אמר דניאל
"כן בטח, מה שתגיד" נפנפתי בידי בחוסר עניין
"קים אני רציני אני לא עשיתי איתה כלום"
"אני לא מטומטמת דניאל, אל תנסה להפוך אותי לכזאת" התעצבנתי "אני יודעת טוב מאוד מה ראיתי"
"קים היא בסך הכל ישנה אצלי" הוא נאנח
"ברור מה, עשיתם מסיבת פיג'מות ולילה לבן זה הכל" אמרתי בסרקסטיות "תעשה טובה, אל תזלזל באינטליגנציה שלי" קולי חזר להיות נוקשה
"היא התארסה לא מזמן" הוא ציין
"אה אז היא גם טיפוס בוגדני בנוסף לכל" חייכתי "הנה דבר נוסף שיש לכם במשותף"
"קים אני מתגעגע אליך" הוא אמר משום מקום
"מה זה קשור עכשיו?" הידקתי את הידיים שהיו משולבות קרוב לחזי
"הכל קשור" אמר "אני לא יכול להיות בלעדייך קים, זה קשה לי"
"מה לעשות החיים קשים" נשארתי אדישה לדבר, לא מוכנה לתת לו לחדור אלי מחדש.
"תפסיקי כבר עם האדישות הזאת" קולו היה עצבני "אני לא מסוגל עם זה יותר, זה משגע אותי תפסיקי כבר!"
"אל תגיד לי מה לעשות דניאל" יריתי לעברו. מי הוא חושב שהוא.
"תפסיקי לעשות דברים שמעצבנים אותי אז אני אפסיק להגיד לך מה לעשות"
"אתה שוב אומר לי מה לעשות" התעצבנתי יותר
"אז מתי תקשיבי לי כבר ותעשי את מה שאני אומר לך?!"
"זהו, השיחה הזאת הסתיימה" דחפתי את עצמי מהספה והלכתי אל דלת הבית ופתחתי אותה "אתה מוזמן ללכת עכשיו"
"אני לא הולך לשום מקום קים, לא עד שאנחנו מדברים" הוא נשאר במקומו על הספה
"אני לא שאלתי אני אמרתי, תצא מכאן!" סימנתי עם ידי אל מחוץ לבית
"לא" הוא אמר בהחלטיות
"אוף, למה אתה תמיד כזה עקשן!" צעקתי וטרקתי את דלת הבית, מתקדמת אליו בצעדים גדולים
"מאותה הסיבה שאת כזאת עקשנית!"
"תצא כבר!" נעמדתי מולו וצעקתי בפניו
"לא!" הוא צעק חזרה
"שלום" קריאה שמחה נשמעה ודלת ביתו של ליאם נפתחה ונכנסו פנימה כל החבר'ה, רפאל, מאטיו, לוקאס ודמיאן. ברגע שהם קלטו אותי ואת דניאל הם נעצרו בפתח הבית ובהו בנו בבלבול "הכל בסדר כאן?" שאל רפאל
"הכל מעולה, דניאל בדיוק התכוון לעזוב" אמרתי מיד
"לא אני לא" הוא מיהר למחות. איזה בן אדם מעצבן!
"ומי אתה אם יורשה לי לשאול?" שאל לוקאס במבט לא מרוצה
"אף אחד" עניתי במקומו "לא מישהו חשוב בכל מקרה" משכתי בכתפיי ודניאל התעצבן
"אני החבר שלה" הוא אמר ואני שלחתי לעברו מבט יורק אש
"לקים אין חבר" צחק מאט
"עובדה" אמר דניאל
"אתה? החבר של קים?" צחק לוקאס "כן בטח, היה יותר הגיוני אם הייתה אומר שאתה החבר של דמיאן מאשר של קים" הם החלו לצחוק ודמיאן הכה את לוקאס בראשו שישתוק
"קים, הבחור הזה עושה לך בעיות?" דמיאן שאל בקולו העבה והמאיים כרגיל
"לא זה בסדר" אמרתי מיד. אני אמנם כועסת עליו אבל אני לא רוצה שהם יהרגו אותו, והם בהחלט מסוגלים לכך.
"את בטוחה?" שאל רפאל בספק
"בטוחה" אמרתי
"אוקי" משך מאטיו בכתפיו והתקדם לעברנו, מתיישב על הכורסה
"טוני יהרוג אותך אם הוא ידע שישבת עליה" ציין רפאל
"טוני לא כאן" הוא חייך בזימה ואז פנה חזרה לדניאל "אז עכשיו ברצינות, מי אתה?"
"אמרתי לכם, אני החבר שלה" ענה דניאל
"אתה לא החבר שלי!" צעקתי בחוסר סבלנות
"הבנתי, ריב אוהבים" נאנח מאטיו "ואני באתי הנה במחשבה שאנחנו הולכים לשתות בירה ולהירגע קצת"
"זה בדיוק מה שאנחנו עומדים לעשות" מיהרתי לומר
"אם כך נצטרך להביא עוד בירות" אמר מאטיו "לא לקחנו בחשבון שגם החבר שלך יהיה כאן"
"הוא לא החבר שלי!" יריתי לעברו
"כן, כן מה שתגידי" הוא אמר בחוסר עניין "בכל מקרה נצטרך עוד בירות"
"תעשו מה שאתם רוצים." אמרתי
"דרך אגב קים, ליאם התקשר מקודם וביקש שנביא לך בגדים, קחי" רפאל נזכר והושיט לי את השקית שהחזיק
"תודה" חייכתי ולקחתי אותה ממנו "אני כבר חוזרת. תדאגו שהוא לא יזוז לשום מקום, ובבקשה.. אל תקשיבו לאף מילה שהוא אומר לכם" הוריתי
"זה בסדר לא תכננו" חייך לוקאס, רואים שהוא לא מחבב את דניאל.
עליתי במהירות לקומה השנייה ונכנסתי לאחד מחדרי האורחים כדי להחליף בגדים. בשקית היו מכנסי סקיני ג'ינס שחורים עם קצת קרעים בברך, גופייה בצבע אפור, מעיל עור שחור ומגפיי עור שחורים. החלפתי בגדים, אספתי את שיערי לקוקו גבוה שעכשיו היה מסולסל טיפה בגלל הבייביליס, תיקנתי טיפה את האיפור, הכנסתי את האקדח שלי אל המגף ואת הסכין אל מכנסיי ויצאתי חזרה אל הבנים.
"קחו" זרקתי לרפאל את השקית עם הבגדים שלבשתי קודם "תחזירו את זה לבית שלי" אמרתי ופניתי לדניאל "דניאל בוא איתי" אמרתי והלכתי אל הדלת
"לאן?" שאל
"יוצאים לסיבוב" עניתי והוא מיד קם על רגליו והלך אחרי אל מחוץ לבית
"ניסע למועדון וניקח משם את המכונית שלך" אמרתי
"באתי לשם בלימוזינה שלי" אמר
"ברור" מלמלתי וסימנתי לו לעלות מאחוריי על האופנוע "אז ניסע ישר למלון"
"אני נראה כמו כוסית ככה" הוא התלונן בזמן שהתיישב מאחוריי
"אתה גם נשמע כמו אחת" עקצתי אותו ונתתי לו קסדה
"תודה" הוא מלמל ויצאנו לדרך
***
נעצרנו ליד בית המלון של דניאל. כבר כמה דקות שאנחנו פשוט יושבים כאן על האופנוע ולא אומרים דבר. אני מחכה בסבלנות ויחסית בנימוס עד שהוא יחליט להוריד את התחת שלו מהאופנוע שלי וללכת כבר אבל הוא לא ממש מראה סימני תזוזה. "זה הרגע בו אתה יורד מהאופנוע, חוזר לחיים המושלמים שלך ולא רואה אותי שוב בחיים" אני אומרת לאחר שתיקה ארוכה
"אני צריך עוד דקה" הוא אומר בשקט ואני נאנחת
"זה לא יזוז לשום מקום בקצב הזה" אני טוענת "אתה מוכן לפחות לרדת מהאופנוע שלי?"
"ברגע שאני ארד מהאופנוע הזה קים הכל ישתנה, המשמעות של ללכת מכאן עכשיו גדולה גם ככה ולא ממש קלה לי, אז פשוט תתני לי דקה אוקי?" קולו נשמע הרוס ואני מחליטה פשוט להניח לזה.
"אתה שומע את זה?" אמרתי לאחר דקה נוספת "זה בית המלון קורא לך שתיכנס אליו וזה האופנוע שלי צועק עליך שתרד ממנו כבר"
"מצחיק" הוא מלמל וירד מהאופנוע, נעמד לידי ומסתכל עלי בשקט
"אתה שומע את זה?" שאלתי בשנית, רק שהפעם לא צחקתי
"הבדיחה לא הצחיקה בפעם הראשונה קים, אז בטח שלא בשנייה" הוא אומר ואני סותמת לו את הפה
"תשתוק שניה" אני מנסה להקשיב טוב יותר, רעש מוזר מתקרב אלינו. הזעקה? סירנה? משטרה.
"מה הולך כאן?" דניאל ממלמל ומסתכל מאחוריי בחוסר אמון.
אני מסתובבת אחורה ורואה שלוש ניידות משטרה מופיעות ונעצרות בחריקת בלמים לידנו, מקיפות את בית המלון.
"מה לעזאזל" אני ממלמלתי וממהרת להחנות את האופנוע ויורדת ממנו.
"תישארי כאן" הורה לי דניאל והלך אל השוטרים שהספיקו לצאת מהמכוניות ולדבר בלי סוף
"נראה לך" אני אומרת בשקט והולכת אחריו
"דניאל סוואן" ניגש דניאל אל אחד השוטרים ולחץ את ידו
"אדון סוואן" השוטר מיהר ללחוץ את ידו חזרה. הוא היה בעל עור בהיר ועיניים חומות, גובהו לא עבר את 1.70 ואת שיערו לא היה אפשר לראות מכיוון שהיה מוחבא מתחת לכובעו, אך את השפם החום שהיה על פניו בהחלט אי היה אפשר לפספס. "אתה בעל רשת המלונות סוואן?" שאל. לא, הוא סתם אוהב להציג את עצמו בפני שוטרים אקראיים בשם בדוי.
"אני ולא אחר" ענה דניאל "עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק קורה כאן?"
"תקיפה אדוני" דיווח השוטר "קיבלנו קריאה מאחת העובדות במלון שהגיעו אנשים חמושים ותקפו את אחד המאבטחים של בית המלון"
"תקיפה?" אמרנו אני ודניאל יחד ובדיוק אז שמענו קולות מתקרבים ואמבולנס הגיח מהצד וחנה מול בית המלון, פרמדיקים זינקו מתוך הרכב ורצו אל תוך בית המלון ואני ודניאל רצנו מיד אחריהם.
"דונה!" קרא דניאל ומיהר אליה
"דניאל" היא קראה ותפסה אותו לחיבוק, כל גופה רועד ודמעות לא מפסיקות לרדת מעיניה
"את בסדר?" הוא התנתק מהחיבוק ובחן אותה היטב "נפצעת?"
"לא" היא מיהרה לומר "תומ.. תומאס" גמגמה בין ההתייפחויות ואני סובבתי את מבטי מיד לעבר הפרמדיקים שהקיפו את תומאס שהיה שרוע על הרצפה.
"תומאס" מלמלתי ומיהרתי לגשת אליו "זוזו לי מהדרך" דחפתי את הפרמדיקים והתיישבתי על הרצפה לידו "מה קרה, מי עשה לך את זה?" חור של ירייה היה בכתפו המדממת ושריטות וחבלות כיסו את גופו ופניו.
"קים" הוא נאנק בכאב "מה את עושה פה?"
"תומאס מה קרה לך?" התעלמתי משאלתו "תענה לי"
"הוא היה יותר חזק ממה שחשבתי" אמר בכאב "הייתי בטוח שאצליח להתגבר עליו"
"מי זה היה?" שאלתי
"אני לא יודע" אמר "הם היו שלושה. אבל השניים האחרים רק חיפו עליו, הוא זה שתקף"
"מי הם, למה הם באו לכאן?"
"זה לא היה שוד" מיהר תומאס לומר "הם באו במטרה לפגוע"
"אבל למה שיעשו דבר כזה?"
"אדוני" שמעתי את קולו של השוטר שדיבר מקודם עם דניאל. הוא התקרב אלינו ושקית ניילון בידו.
"לא עכשיו, אתה לא רואה שהוא פצוע?" חסמתי את השוטר מלהגיע אל תומס "הוא צריך טיפול, עכשיו"
"אני מבין, אבל אני באמת חושב שזה חשוב שהוא יראה את זה" אמר השוטר
"זה בסדר קים" תומס נאנק מאחוריי "דבר" הוא אמר לשוטר
"תראה אני נורא מצטער על ההפרעה והתזמון הגרוע" השוטר אמר בחוסר נעימות "אבל האם הנוצה הזאת אומרת לך משהו?" בתוך השקית שהראה לנו נחה נוצה גדולה ושחורה. אתם בטח צוחקים עליי.
"שיט" מלמלנו אני ותומאס ביחד. הרגשתי את חזי עולה ויורד במהירות, נשימתי הייתה מהירה והתחלתי לראות מטושטש. לא זה לא קורה לי, לא שוב. תמונות אחדות מהיום בו התעמתי עם גייב הבזיקו במוחי, תמונות מהרגע שניסה להרוג אותי ואת אח שלי. העיניים הנוצצות שלו, החיוך המרושע. החדר התחיל להסתובב סביבי והרגשתי בחילה נוראית. נקודות שחורות הופיעו בעיניי ולבסוף הכל היה שחור. שקט.