לא זכרתי מתי נרדמתי כשקמתי מקול טפטופים משגע. הייתי שכובה על הרצפה הקרה בתנוחת עובר. קיבתי שאגה והייתי זקוקה נואשות למים. הוא רצה להתעלל בי? רצה שאמות כאן מרעב? הוא חשב שהקיבה שלי עמידה כמו הקיבה שלו? לא הבנתי.
רגליי שרפו מתחת למגפיים האפורות שלי, כמעט הייתי בטוחה שהן נפוחות מהעובדה שעיקמתי את רגליי כמה פעמים כשברחתי מנליק ביער וכשברחתי מהחתונה שלי עם מרס. התיישבת בעדינות ונאנחתי בכאב משריריי התפוסים. הרמתי את השמלה מעט והתחלתי להוריד את המגפיים ואת הגרביים. כפות רגליי אכן היו נפוחות טיפה.. ומעט דם יבש היה עליהן. כנראה המגף פצע אותי כשרצתי. עיסתי את כפות רגליי ונאנחתי בכאבים עד שצעדים כבדים נשמעו מגרם המדרגות. קפאתי. הפעם זה לא היה לוּמאר, זה היה נליק. מבטו היה מלא בזעם כשהוא נעצר אל מול הסורגים שלידי. ״את..״ הוא אמר בקול מצמרר והתקדם אליי. כאינסטינקט משכתי את עצמי אל הקיר האחורי, עולה על כל הדם והצחנה של התא. ״את.. סיפרת למלך. על שני הנערים.״ עיניי נפערו כשהוא הוציא מפתחות ופתח במהירות את התא. ליבי פעם כמו משוגע וצרחתי. ״אף אחד לא ישמע את הצרחות שלך ילדה יפה״ הוא אמר, ״ואת תשלמי על מה שעשית.״ דמי רתח תחת עורי ודמעות עלו לעיניי במהירות. נשימתי התגברה וחשבתי על איך לעזאזל אני הולכת לצאת מזה?! ״אני- אני לא התכוונתי״ נליק נכנס אל תוך התא וצחק צחוק קטלני. ״היית צריכה לחשוב על זה לפני״ עיניי נפערו וגופי החל לרעוד בהסטריה. אותם מילים. אלה אותם המילים שדיוֹן אמר לי רגע לפני ש.. לא. לא יכול להיות שזה קורה לי שוב.
הבטתי בנליק באימה ברורה כשהתכופף על ברכיו והתקדם אליי כמו אריה אל איילה. ״לא. לא״ אמרתי ונענעתי את ראשי נצמדתי אל הקיר וצרחתי ״רציתי לעשות את זה מאז שראיתי אותך בורחת ממני ביער.״ הוא אמר ואחז את שוק רגלי. ״תעזוב אותי!! תעזוב אותי״ צרחתי שוב, לא יכול להיות שזה קורה לי. זה סיוט, זה חייב להיות.
בכיתי בהסטריה וצרחתי כמו משוגעת כשהוא משך אותי בחוזקה על הרצפה הגועלית והרים את השמלה שלי. ״לא! לא! לא!״ צרחתי ונלחמתי, בעטתי בו שרטתי אותו. זה אפילו לא הזיז אותו סנטימטר אחד ממני. ״אני מת על זה שהן נלחמות כמו בהמות.״ הוא מלמל ומצץ את שקע צווארי. צרחתי בגועל. לא. לא יכול להיות שזה קורה. התקף עמד לבוא, ידיי רעדו, כל גופי רעד. הרגשתי את הדם נעצר בגופי וסחרחורת השתלטה על ראשי. מיצי קיבה שכבר בקושי היו קיימים יצאו ממני. הקאתי שוב. בשניה אחת כבר לא הרגשתי את נליק. נהמות נשמעו, צעקות וצרחות. ריח של אש עפף את פי אך לא הייתי כאן.. הייתי בקוטג׳ שלי, על הרצפה הקרה של האמבטיה, כשאחי דיוֹן דוחף את עצמו שוב ושוב. ״לא.. תעצור בבקשה״ התחננתי. עיניי היו עצומות ואחזתי חזק בבטני התחתונה, דיוֹן לא הפסיק. ״בבקשה״ התחננתי ובכיתי בנואשות. ניערו אותי. הרגשתי שמנערים את כל כולי. ״לא. לא.״ המשכתי להגיד ולרעוד מבכי. לפתע התעופפתי מעלה מרצפת האמבטיה הקרה, מעלה מעלה חזרה אל הצינוק, כששמעתי קול מרגיע ומלטף אומר לי ״הוא לא נוגע בך יותר יפהיפה, הוא לא כאן.״ עיניי נפתחו למחצה. מוּנלה ישבה לידי, שמלתה הצהובה התלכלה מהדם והצחנה שבתא. ההכרה הכתה בי כשהיא ליטפה את שיערי בעדינות. גופי שכב על הרצפה ללא תזוזה בתנוחת עובר. כפות רגליי החשופות התערבבו בזוהמה של רצפת התא, פניי היו קבורות בקיא של עצמי. קיא שהקאתי לפני רגע כשנליק ניסה.. שוב החרדה תקפה אותי. ״לא. אל תכנסי לזה, הוא לא יפגע בך״ הקול שלה שוב הרגיע אותי, שוב העלים את החרדה, נשמתי עמוק אל ראותיי שהתחננו לאוויר. ״אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן״ היא אמרה למישהו מאחוריי ולפתע הרגשתי אותו. את ריחו. את נוכחותו. ללא היסוס לדבריה של אחותו, ידיו נכנסו תחת רגליי ומותניי לפני שהוא הרים אותי אל חזהו החסון ונעמד. לא התכווצתי, למרות הכל שוב לא התכווצתי כשלומאר נגע בי. ראשי נח על כתפו בחוסר כוחות כמו כל גופי. עיניי הביטו בעיניו של לוּמאר, הוא לא הסתיר את הרגשות שלו הפעם. עצב, כעס, חרטה ומוות. האפור בעיניו זהר והלהבות הכסופות רקדו בזעם. לא הצלחתי להביט בו או להשיב מבט מזלזל כי איבדתי את הכרתי.
״תכניס אותה אל חדר האמבטיה, אנחנו חייבים לנקות ממנה את הריח הזה.״ קולה של מוּנלה נכנס לתודעתי והעיר אותי. היינו בחדר עם ריח מדהים של פרחים מרעננים, זה הדבר הראשון שקלטתי. לא הצלחתי לבחון יותר מדי את המקום שהיינו בו כי לוּמאר הכניס אותי אל חדר אמבטיה עצום בעקבות מוּנלה. החדר היה צבוע בלבן וורוד, אמבטיה ענקית הייתה במרכזה וכוונה אל חלון עצום וגבוה שהשקיף לנוף הכי יפה שראיתי. לוּמאר הניח אותי בעדינות יתר בתוך האמבטיה הריקה, לא הצלחתי להוריד את עיניי מהנוף שמולי. חדר האמבטיה היה כנראה ממש גבוה בארמון כי הכל היה נראה קטן מפה. השמש זרחה בשמיים התכולים אל גנים גדולים ונחלים בצבע כחול-ירוק שנפרשו תחת החלון השקוף והנקי. הרים וגבעות הקיפו את הארמון והשטח היה עצום. העננים שבשמיים התכולים נראו לי כמו צמר גפן והיו כל כך קרובים שרציתי לגעת בהם. הכל זהר.. הפרחים הצבעוניים נצצו ומי הנחלים זרמו עם אורות אפורים מדהימים וזוהרים. למרות שאמור להיות חורף, זה לא היה נראה כך, היה קר מאוד כן, אך זה לא היה נראה לעין. ציפורים ופרפרים גדולים יותר מהרגיל עפו ליד החלון והנשימה שלי נעתקה. מה היה המקום הנפלא הזה? לינקס החיה צדק, יש דברים שלא נתפסים בתודעה האנושית.
״תקרא לנירי וטויי שיעזרו לי ותצא.״ לוּמאר נהם ומלמל ״אני רוצה לעזור״ לא הבטתי לכיוונם, איך יכלתי עם הנוף המדהים הזה שנגלה לפניי? מוּנלה נאנחה ״אתה לא יכול לעזור עכשיו מאר, במיוחד בזמן אמבטיה. תקרא לנירי וטויי״ לאחר היסוס קצר לומאר יצא מהאמבטיה ורגע לאחר מכן נכנסו שתי נשים שנראות בגיל שלושים פחות או יותר. הנחתי שגילן האמיתי היה זקן הרבה יותר, כמו לינקס החיה. שיערן היה אדמוני וגופיהן רזה ונמוך. מוּנלה הניחה את ידה על סנטרי בניסיון לגרום לי להביט בה, אך מבטי ירד לשמלה שלה ולא לפניה ״אני אוריד לך את השמלה עכשיו״ רעדתי, היא לא שאלה אם זה בסדר כי היא ידעה ששום דבר לא בסדר איתי כרגע. היא כופפה אותי מעט כך שהצליחה להגיע אל הרוכסן האחורי. הרוכסן שלין סגר לפני שהוביל אותי אל מרס. דמעות ירדו ללחיי, התגעגעתי אליו ודאגתי לו כל כך. למרות הכל אהבתי את אחי בכל עצם ושריר בגופי. מוּנלה הורידה את השמלה מכתפיי והבנות עזרו לה להוריד אותה לגמרי. הן הוריד גם את ההלבשה התחתונה שלי רגע לפני שפתחו את זרם המים החם שמילא את האמבטיה. רעדתי, לא מקור. חבקתי את ברכיי אל חזי כשהמשכתי לבכות בשקט. אף אחת מהן לא אמרה דבר. מוּנלה שפכה מעט מים על שיערי וקירצפה אותו לאט, כמעט נרדמתי תחת מגעה. כל דבר בה היה כל כך עדין. המים החמימים מלאו את כל האמבטיה ונאנחתי. פקחתי את עיניי והבטתי בנוף בזמן שהבנות קרצפו אותי והמים הפכו ללכלוך ודם. המשכתי להביט בנוף גם כשהן העמידו אותי בזהירות ועטפו אותי בחלוק לבן וצמרמרי. מעולם לא היה לגופי כל כך נעים. מוּנלה עזרה לי לצאת מהאמבטיה וייצבה אותי, בפעם הראשונה מאז שהוציאו אותי מהתא הבטתי בפניה. היא הביטה בי בעיניים כחולות וצלולות ודרך המבט פיזרה תחושות מרגיעות בגופי. ״אף אחד לא יפגע בך יותר, אני מבטיחה.״ היא אמרה וליטפה את הדמעה שירדה מעיניי.
לאחר שהבנות הלבישו אותי בשמלה ורודה כהה שמגיעה עד הרצפה וסידרו מעט את שיערי, הן השאירו אותי לבד בחדר. הבטתי בהשתקפותי דרך המראה הגדולה שבחדר בעודי יושבת על המיטה הענקית. קראתי הרבה ספרי פנטזיה בחיי, זה הדבר שהכי אהבתי לעשות, לברוח לתוך עולם טוב יותר שלא קיים.. אך מעולם לא חשבתי שאני אראה בדיוק כמו שדמיינתי אותן, את הבחורות בספרים האלו. אם לא הייתי פגועה ומלאה ברצון למות, כנראה הייתי אוחזת בשמלה הורודה והיפה ורצה בתוך מבוכי הגנים, נותנת לשיערי לעוף ברוח וצוחקת צחוק מלבב. אך כל זה לא היה משנה כשהבטתי בפניי. כבויות. הן היו כבויות. עיניי הגדולות היו אדומות עד כדי כך שבקושי ראו את הצבע הירוק הבהיר והיפה שמסתתר בהן. עצמות לחיי היו עמוקות יותר וצלעותיי בלטו מתחת לשמלה מחוסר מזון של מעל לשבוע. האוכל היחידי שזכרתי שאכלתי בזמן האחרון היה הדג שאכלתי לפני יותר משבוע ושיצא ממני בכוח כשדיוֹן.. נענעתי את ראשי בעיניים עצומות, מנסה להעלים את הזכרונות. הסטתי את עיניי מהשתקפותי במראה ובחנתי את החדר. זה היה חדר עצום. גדול יותר מכל הקוטג׳ של אחיי. הוא היה לבן עם נגיעות קטנות של צהוב וורוד. המיטה שישבתי עליה הייתה הדבר הכי נוח שהכרתי ולציפיות ולסדינים הצהובים שעטפו אותה היה ריח של יסמין מדהים. בחדר היה ארון גדול ולבן עם פסים ורודים שנפרסים עליו באופן מבולגן אך יפה. כשהבנות הלבישו אותי ופתחו את הארון הצלחתי לראות בתוכו המון שמלות בכל מיני צבעים, נעליים וכותנות לילה. בקיר שמולי, ממש ליד דלת חדר האמבטיה הייתה שידת איפור וארגון גדולה בצבע לבן, המגרות שלה היו בצבע צהוב בהיר ויפה. שטיח צמרירי עטף את כל רצפת החדר ודגדג את כפות רגליי הכאובות. משמאלי, מאחוריי המראה הגדולה, ניצב חלון עצום וארוך כמו באמבטיה. הוא היה באורך קיר שלם כך שהנוף היפהיפה נפרס לרגליי וגרם לי לעצור את נשימתי בכל פעם שהבטתי בו. החלון יכל להפתח ולהוביל למרפסת קטנטנה שניתן רק לעמוד בה, אך היא הייתה רחבה ונפרסה לאורך כל הקיר. החלונות היו פתוחים למחצה כשפרפר בצבע כתום לבן ושחור התיישב על מעקה המרפסת. הפרפר היה בגודל כל כף היד שלי! עיניי נפערו בהלם וחיוך עלה אל פניי, משהו שלא חשבתי שיקרה הרבה מאוד זמן. קמתי על רגליי היחפות והתקדמתי אל המפרסת לעבר הפרפר. הפרפר התעופף והסתובב סביב ראשי בסקרנות, צחקקתי. פאקינג צחקקתי. הרמתי את ידי ופתחתי את כף ידי, מסמנת לפרפר שהוא יכול לנוח עליה. הפרפר היסס אך התעופף ודגדג את כף ידי כשנחת עליה. צחקקתי שוב. ממש צחקקתי. זה חימם את ליבי. ״וואו״ אמרתי כשהוא נופף בכנפיו וניצוצות כתומים רחפו מהן. הייתי המומה מהיופי של המקום הזה.
קול דפיקה בדלת נשמע והפרפר פרפר בכנפיו ועף מיד אל השמיים. עקבתי אחריי הניצוצות שלו בהתפאלות ובפה פעור ומחייך. חייכתי. ממש חייכתי. ״אז פגשת את הוֹני״ קולו של לומאר הקפיץ אותי כשנעמד לצידי, הבטתי בו בהלם והחיוך שהיה על פניי ירד בבת אחת. ״היא בת גילך, כמעט בת עשרים שנה.״ נשמתי עמוק בהלם, אבל פרפר אמור לחיות יום אחד לא? נענעתי את ראשי. תפסיקי! תגדילי את התודעה שלך. אמרתי לעצמי. ״אני בת שמונה עשרה. לא עשרים.״ חשפתי מידע ראשון מולו ועיניו הבזיקו בסיפוק. ״ואם אני אשאל מתי יש לך יום הולדת, לא תעני לי נכון?״ הוא חייך חיוך מתוח ובחנתי אותו ואת הזהירות בקולו. כמעט חייכתי כששמתי לב שהוא לבש חליפה שחורה עם עניבה בצבע כחול נייבי. אם אצביע על העניבה שלו, האם יבין ששמי נייבי? ״נכון״ אמרתי לו. הוא נאנח אך נראה מרוצה. ״ממה אתה מרוצה כל כך?״ שאלתי ללא שום רגש בקולי. ״ראיתי אותך מחייכת.. ואת נראת טוב יותר.״ הוא אמר בכנות וגרם לליבי להתכווץ מעט. עיניו האפורות זהרו והזעם שטף אותי, ״בגללך נראתי כמו שנראתי. בגללך נליק כמעט..״ נשמתי עמוק וסילקתי את המחזות הנוראיים מראשי. אשמה הציפה את עיניו ״נליק לא יפגע בך יותר.״ קולו היפה היה נוקשה וגחכתי. ״הוא יוכל להשיג אותי אם ירצה כמו ש-״ ״-הוא לא, הוא מת.״ עיניי נפערו וצעדתי צעד אחד לאחור.. נעצתי את עיניי בעיניו האפורות והזועמות, יכלתי להשבע שאש אפורה ניצטה בהן. ״מ-מה? הרגת אותו?״ גמגמתי בהלם. הוא התקדם צעד אחד כלפיי והניח את אצבעו מתחת לסנטרי, גרם לי להטות את ראשי למעלה כדי להביט אל תוך עיניו הרציניות ״אף אחד. אף לא אחד, יפגע בך יותר.״
______________
___________________
היי אהובות, מקווה שלכולן הייתה שבת נהדרת מלאה בבשורות טובות. שבוע טוב❤️