Hynmar | היינמאר

פרק 6

המשכתי לרוץ, ריאותי שרפו והתחננתי לאוויר.
לפתע לא שמעתי אותו, לא על האדמה לפחות. רעשי הענפים שנשברים לא נשמעו מאחוריי. שקט. השקט הכי מפחיד שחוויתי. הבטתי למעלה אל השמיים, אולי הוא עף כדי להשיג אותי? לא הפסקתי לרוץ. לא אפסיק עד שיתפוס אותי. ״את הבחורה הכי מהירה בשמלה שראיתי מימיי״ קולו המצמרר של נליק נשמע מעליי, לא עצרתי, הדמעות זלגו אך לא עצרתי. ״אני תמיד נדהם איך אתם בני האנוש ממשיכים לרוץ כשאתם יודעים שאין לכם סיכוי. הם תמיד מתייאשים בסוף, האם את מתכננת להתייאש בקרוב ילדה יפה?״ קול בכי נפלט מפי אך לא הפסקתי לרוץ. לא, לא אפסיק לרוץ. אם אמות לפחות אדע שנלחמתי.
נליק הופיע מולי בכנפיים פרוסות לרווחה. צרחתי ונפלתי בחוזקה לאחור על ישבני. נשמתי עמוק וקפאתי כשהבטתי בו נוחת על הקרקע.. עכשיו ראיתי את פניו טוב יותר, עיניים שחורות, שיער אפור כמעט לבן וארוך עד הכתפיים, אפור לא באופן זקן. צלקת ארוכה קישטה את פניו המפוסלות. הוא צמרר אותי, לא במובן הטוב. ״כל כך רציתי להמשיך לראות אותך רצה.. הכלה הכי יפה שראיתי בורחת בין העצים. מישהו צריך לצייר את זה.״ הוא אמר בקול רגוע ומחריד. ״אני לא כלה״ אמרתי בנוקשות וגבותיו קפצו למעלה בהפתעה. אפילו אני הופתעתי מעוצמת קולי ומהמילים שבחרתי להגיד לו. לא גמגמתי. ״ובכן, יש לנו כאן הפתעה מסקרנת.״ הוא אמר ובחן אותי. כנפיו הצטמצמו אל מאחוריי גבו כשהוא צעד אליי, מרייר כאילו הייתי גוש בשר לבחירה בשוק. ״נליִק תפסיק.״ החיה הופיע בפתאומיות ליד גזע העץ שלידי באור זהוב ובוהק. הבטתי בה בעיניים פעורות, היא הייתה קרובה כל כך. עיניה של החיה היו זהובות ונוצצות ויכולתי להשבע שמהקרניים נטפו גיצים זהובים כמו של אש. ״את.. מדהימה״ אמרתי ושוב הפתעתי את עצמי. מה לעזאזל עבר עלי?! נליק הוציא קול הפתעה מפיו ועיניה של החיה התרחבו בהפתעה. ״אני זכר, ותודה״ לחיי התחממו במבוכה, טעות שלי.
איך יכלתי בכלל להיות מובכת במצב הנוכחי שלי? אני עומדת למות!
״אל תדסקס עם הקינוח שלי להערב לינקס״ נליק אמר ועיניי נפערו עוד יותר. נשמתי נעתקה בגרוני. ״לינקס?״ שאלתי בהלם מוחלט. כמעט בטוחה שאני בהחלט חולמת ושלינקס מופיע בחלום שלי בתור פאקינג חיה מדהימה וזוהרת. ״כן יקירתי, למה את כל כך מופתעת?״ הוא מצמץ בסקרנות בריסים מהממות וזהובות. נענעתי את ראשי וצחקקתי, לא זה לא יכול להיות. נליק ולינקס הביטו בי כאילו השתגעתי. אני לא שופטת אותם. ״לאחי קוראים לינקס, וברחתי ממנו ממש היום. לראות אותך פתאום.. זהוב כל כך כמו שיערו של אחי, נוצץ כל כך ועם השם שלו, גורם לי לחשוב שאני בחלום. או סיוט במקרה שלי״ אמרתי והצבעתי על נליק. עיניו של לינקס נצצו לשניה אך מהר מאוד הוא פלט מן גחוך? צחוק אולי? הוא נענע את ראשו. ״את בהחלט בת האנוש הכי משעשעת שהכרתי רגע לפני שמתכוונים לטרוף אותה״ הוא אמר וחייך. ממש חייך. חיה חייכה ממש מולי.
״אמרתי לך לא להתידד עם הקינוח שלי.״ נליק אמר בקול זועם ומצמרר ומיהר לאחוז בזרועותיי. צווחה נפלטה מפי כשהוא קירב אותי אליו ושיניו יצאו, שיניים כמו של אריה. הפחד שיתק אותי והדם הפסיק לזרום בעורקיי, ראיתי את החיים האומללים שלי עוברים מול עיניי וידעתי שגם ככה אין לי מה להפסיד אם אמות. לפחות אני יודעת שנלחמתי עד הרגע האחרון. ״נליק רגע״ אמר לינקס בקול רגוע להפליא. עדיין לא האמנתי שקוראים לו פאקינג לינקס. ״אם לא תאכל אותה, תציל את עצמך.״ שיניו של נליק נכנסו בהדרגה לפיו. ״למה אתה מתכוון? אנחנו לא יכולים להשאיר אותה חיה בכל מקרה, היא לא יכולה לחיות עם הידיעה על קיומנו.״ הוא לחש באופן מצמרר. זיעה כיסתה את צווארי ובלעתי את רוקי. הגבר הזר מאתמול בלילה לא חשב כך כשהמריא עם הכנפיים שלו ממש מולי.. אולי הוא הגן עליי. ״תחשוב על זה. אם תביא את הכלה היפה אל הארמון למלך הוא יראה בכך מאמץ רב מצדך לתקן את מעשיך, ואולי אפילו יתן לך להנות ממנה לאחר מכן. אכלת היום שני נערים אנושיים. תסתיר את העקבות שלך.״ רעדתי מפחד. העדפתי למות כאן ועכשיו מאשר ללכת למקום הזה שלהם ולמלך שלהם! אם נליק הרשע שקרע לגזרים שני נערים צריך לתת דין וחשבון למישהו, אני לא בטוחה שאני רוצה להיות תחת ידיו של המישהו הזה. לוּמאר, כך קראו לו.
נליק חשב על כך שניות ארוכות, כמעט והתחננתי שיאכל אותי כאן ויגאל אותי מהסבל הזה.. אך הוא רק אמר, ״בוא נלך.״
נליק אחז בגופי ותלה אותי על כתיפו כאילו הייתי שק תפוחי אדמה. צרחתי ״תעזוב אותי!״ ובעטתי ברגליי. לא, לא יכלתי לתת לו לקחת אותי! ״תשתקי״ הוא אמר ומחץ את רגליי בחוזקה עד שנאנקתי בכאב. נשמתי במהירות, ליבי פעם בקצב מטורף, מה הולך לקרות לי? לפתע, בלי התרעה מוקדמת, נליק פרס את כנפיו ועף אל השמיים במהירות שלא הצלחתי להכיל. צרחתי, כמו שלא צרחתי בחיים. אפילו לא כשדיוֹן עשה לי.. את מה שעשה. צרחתי וצרחתי כשהתרחקנו מכדור הארץ. לא האמנתי שאני עושה את זה אבל אחזתי בנליק כמו מטורפת. לפתע אור בהיר ומסנוור בלע אותנו ועצמתי את עיניי בחוזקה. כשפקחתי אותן הבטתי שוב אל כדור הארץ. רק שזה לא היה כדור הארץ, זה היה מקום אחר. זוהר. לא הספקתי להביט בו יותר מדי כי נליק שינה כיוון וחזר אל כדור הארץ שכבר לא היה כדור הארץ. שמלתי עפה ברוח והשיער שלי הסתיר לי את הכל. הפסקתי לצרוח והתחלתי להתפלל.
נליק נחת על אדמה יציבה והניח אותי על הרצפה בחוזקה. נחתתי על ישבנתי והבטתי אליו בהלם. לפני שהספקתי לפלוט לעברו קללות מפי הבטתי אל השמיים שמעליו. נשימתי נעצרה ופי נפער בהתפאלות. וואו. כוכבים שנראו כמו כדורי אש לבנים קישטו את השמיים השחורים. הם נראו קרובים כל כך ונגישים כל כך.. זה היה המראה הכי יפה שראיתי מימיי, יכלתי למות ממש כאן מתחתיהם ולא הייתי מתלוננת על כך. לפני שהספקתי להכיל את כל הכוכבים לתוכי נליק אחז בי והרים אותי, ״מוכנה לפגוש את המלך?״ הוא חייך חיוך רחב וחשף את שיניו הלבנות והרגילות, לא שיניים של אריה שניסו לטרוף אותי כמה דקות לפני כן. כמעט ואמרתי לו שלא, שיאכל אותי ולא ישלח אותי אל המלך הזה שלו. אך הוא סובב אותי ודחף אותי אל גרם מדרגות. גרם מדרגות שהוביל אל ארמון עצום בגודלו, צבוע בצבעים שחור, כחול ולבן. הוא היה כל כך עצום שלא הצלחתי לראות אפילו רבע ממנו. הבטתי סביב, גנים ענקיים של צבעים שונים של צמחים. לא הצלחתי להגדיר את הצבעים בגלל הלילה אך יכלתי לראות את הפרחים והצמחים מנצנצים בכל עבר. מה זה המקום הזה?
״אדון נליק, מה אתה עושה פה בשעה כזאת?״ קול מלטף ומרגיע עד כדי שרציתי להרדם תחתיו נשמע מרחבי המסדרון העצום שנכנסנו אליו. מסדרון שקירותיו קושטו אך ורק בחלונות עצומים שחשפו את כל הגנים המהממים ביופיים. נליק דחף אותי ללפנים כשבחורה צעירה הופיעה משום מקום מולי. מה לעזאזל?
היא הייתה בחורה רזה וגבוה, כמוני. עיניה היו כחולות וצלולות כמו הים. שיערה היה שחור, מתולתל וארוך, מנוגד לחלוטין מעורה הבהיר. כתר כסוף נוצץ, בולט ואלגנטי היה מונח לראשה. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה וארוכה, מלאה בניצוצות לבנים. פשוט מדהימה. ידיה העדינות והבהירות נחו זה על זה כשבחנה אותי ואת שמלתי. ״מי הבחורה המסכנה והיפה הזאת?״ ברצינות, אני אתן הכל כדי שתקרא לי סיפור לפני השינה. הקול שלה היה הקול הכי מרגיע ששמעתי למרות שקראה לי מסכנה. ״ארוחת הערב שלי, אך לפני זה אני צריך אישור מאחיך. הנסיכה מוּנלה״ אמר נליק. שמעתי המון שמות מוזרים, אבל זה היה שם מוזר בהחלט. טפחתי לעצמי על השכם על כך שהמחשבה המוזרה של השם שלה עלתה בראשי במקום המחשבה של להלחץ ממה שנליק אמר ומהעובדה שהבחורה היפהיפה שעומדת מולי היא הנסיכה של המקום הזה ושאחיה הוא המלך.
מוּנלה הביטה בי ומבט מרחם הופיע על פניה היפות. ״הוא מסיים ישיבה, אני מניחה שהוא יצליח לראות אותך לכמה דקות״ היא אמרה בקול רגוע ומרגיע, עדיין מביטה בי. הבחורה הזאת יכלה להגיד לי ׳אני באה לרצוח אותך׳ ואני לא אפחד, רק ארצה שתמשיך לדבר אליי. מוּנלה הסתובבה והניפה בידה כסימן שנמשיך אחריה. נליק דחף אותי כאילו לא יכלתי ללכת לבד על שני רגליי. רציתי לירוק עליו.
מסדרון הכניסה היה ארוך באופן מוגזם. פנינו כמה פניות, עברנו בכמה מסדרונות מרשימים עד שהגענו לדלת שחורה וענקית. מוּנלה נכנסה ראשונה, ״נליק רוצה לבקש ממך רשות״ היא אמרה בלי להוסיף יותר. המלך נאנח ואמר, ״תכניסי אותו.״
הלב שלי הפסיק לפעום וקיא עלה במעלה גרוני. הקול הגברי והצרוד, זה שמילה את ראשי במילים כל היום. זה שציווה עליי להעריך את עצמי, לא ליפול. זה הוא.