פרק 10

210 29 2
                                    


נשימתי נעצרה תחת מגעו וקרבתו. איך לא התכווצתי? איך לא חששתי? הבחור הזה הכניס אותי לצינוק! ומיותר להזכיר את הזוועות שעברו עליי עם גברים לאחרונה! איך לא פחדתי ממנו כלל? ״ואתה?״ שאלתי בשקט ומבטי נח על שפתיו הבשרניות. הוא שם לב לכך ונהמה שקטה בקעה מגרונו. ״אתה תפגע בי?״ הוא התקרב יותר ויכלתי להשבע ששמעתי והרגשתי את דפיקות ליבו. ״את יודעת שלא אפגע בך. גם אם המוח שלך לא מאמין בכך, הגוף שלך יודע.״ נשמתי עמוק, הגוף שלי בהחלט לא חשש ממנו או מהמגע שלו.. אולי הוא באמת ידע משהו שראש שלי לא ידע.
זה לא משנה. כעסתי עליו, התאכזבתי ממנו. הוא הניח לי לרעוב בתא ההוא ומי יודע כמה זמן הייתי נשארת שם אם נליק לא היה מנסה.. מנסה.. ניערתי את ראשי ועיניי הבזיקו בכעס. הורדתי את ידו ממני וצעדתי לאחור. ״זה לא משנה. כלאת אותי בצינוק! בלי אוכל ומים! נתת לי להרקב שם עד אלוהים יודע מתי!״ התפרצתי והנפתי את ידיי באוויר. גבותיו התכווצו והלסת שלו התהדקה. ״מה?״ הוא שאל בחוסר אמון ובאיפוק מלחיץ. ״מה מה? אתה חירש?״ התגרתי בו והוא צעד צעד אחד לאחור ״שלחתי לך אוכל ומים כמה פעמים בשעות האלה שהיית בצינוק. עוף ואורז, בשר, סלטים, סוגי שתיה שונים! הם אמרו שזללת הכל.״ גבותיי קפצו בהפתעה וגחוך לא מאמין נפלט מפי ״אני נראת לך כמו מישהי שאכלה בזמן האחרון?״ הצבעתי על עצמי. הוא חרק את שיניו והביט בזעם אל הנוף מתחתינו. ״הם ישלמו על זה״ הוא מלמל בשקט לעצמו עד שכמעט לא שמעתי. עיניו נעצמו ופניו התכווצו בכאב. ״אני מצטער..״ הוא לחש ופקח את עיניו כדי להביט בי. הכנות נטפה מהן אך כעסתי כל כך. התאכזבתי כל כך. ״שלחתי לך אוכל. הצבתי שומרים שאסרו לאף אחד להכנס. נליק לא היה אמור להכנס..״ הוא נענע את ראשו והלסת שלו התכווצה. כנפיו נעו בחוסר נוחות על גבו והוא העביר יד בשיערו השחור. הוא הביט בי, בשמלתי הרופפת על גופי ובפניי הרזות. ״אני אדאג שהאוכל יגיע אלייך בעוד דקות בודדות. אל תסמכי על אף אחד חוץ מנירי, טויי ומוּנלה עד שאגיד לך אחרת. גם על לינקס את יכולה לסמוך אם תתקלי בו. אני צריך לעשות סינון רציני בצוות הממלכה שלי.״ הוא חרק את שיניו, חצה את החדר במהירות ויצא מהחדר.
נשארתי לעמוד על המרפסת הדקה והבטתי על ידיי החיוורות, העור הזהוב שלי נראה כאילו איבד את צבעו, כאילו הייתי חולה. קפצתי כשדפיקה בדלת נשמעה ונירי וטויי נכנסו אל החדר בחיוכים חמים. התקדמתי אל אמצע החדר כשהן הכניסו שולחן כסוף וקטן על גלגלים ועליו היו מטעמים שגרמו לריר להתווצר בפי. כמו שהבטיח, עוף, אורז, בשר, סלטים וכמה סוגי שתיה הוצבו על השולחן.. ליבי התכווץ. האם זה רעיל? לא האמנתי שזה יכול להיות לאחר הכנות שראיתי בעניהם של לומאר ומונלה. וגם אם כן אז מה? מה לעזאזל היה לי להפסיד? לפחות אמות שבעה. הבטתי על האוכל בהתפאלות וחשבתי לעצמי.. אני לעולם לא אסיים את כל מה שיש כאן מולי. קיבתי קרקרה כמו משוגעת והבטתי בבנות בבושה. ״מצטערת״ מלמלתי במבוכה והנחתי את ידי על קיבתי. רק עכשיו שמתי לב לכמה יפות הן היו. הן היו דומות, באותו הגובה, אולי קרובות משפחה. מי שזכרתי מחדר האמבטיה שהייתה נירי הייתה בעלת שיער אדמוני חלק וקצר, הוא הגיע לה על סוף הסנטר באופן אלגנטי. עיניה היו חומות בהירות כדבש ופניה היו מפוסלות ועדינות. טויי הייתה בעלת שיער אדמוני גלי וארוך שהגיע לה עד סוף החזה. עיניה גם היו חומות כדבש והיא הייתה טיפה יותר מלאה מנירי. פניה היו עדינות ומפוסלות גם כן. שתיהן לבשו מדי מנקות- שמלה קצרה בעלת שרוולים ארוכים בצבע אפרסק עם סינר קטן ולבן. ״זה מובן לגמרי, אנחנו מצטערות שלא קיבלת אוכל עד כה.״ נירי אמרה וטויי הנהנה לאישור, ״זה פשוט מחדל״ היא המשיכה. הם חייכו חיוך נעים, חיוך שהרבה זמן לא ראיתי מאז שאמי נפטרה.. אף אחד לא העריך אותי או אהב אותי מאז.. חוץ מאחי לינקס. מעניין מה הוא עושה עכשיו.. הוא חיפש אותי? אני מקווה שלא. אני מקווה ששחררתי אותו מהעונש לטפל בי. נאנחתי, מוצפת בזכרונות שאני לא רוצה לזכור. הבטתי בבנות במולי שחייכו חיוך מבין ״אתן.. רוצות לאכול איתי?״ עינהן נפערו כאחת. הן נענו את ראשהן כלא מאמינות ביחד. ״זה לא הולם גברתי.״ טויי אמרה ופני התעוותו בגועל. ״בבקשה אל תקראי לי גברתי.. אני רק בת שמונה עשרה ואני לא משהו בכיר בארמון הזה. אני בסהכ בת אנוש״ אמרתי ומילותי צרבו את בטני. אם חשבתי שבבית בקוטג׳ שלי הייתי אף אחת, אז פה.. פה הייתי כלום. שתיהן נענו את הראש בשלילה. לרגע חשבתי שאני שיכורה ופשוט רואה כפול. ״זה לא מה שהמלך אמר לנו. את חשובה כאן, ותקבלי טיפול הולם״ גבותיי התכווצו. מה המלך אמר בדיוק? הייתי חשובה? למה לעזאזל? האם הרגיש רע בגלל מה שקרה לי? לפי מה שהנחתי הוא נתן להם אישורים לאכול בני אנוש.. אחרת למה שנליק יבוא לשאול אותו דבר כזה בנינוחות כזאת? נאנחתי ולא היה לי את הכוח להתווכח איתן ״בבקשה, אני מוצפת זכרונות ואני אשמח לקצת חברה נשית. תאכלו איתי?״ שאלתי בכנות, חייכתי חיוך מבקש והצבעתי על האוכל. לאחר שניות של מחשבה נירי נאנחה בכניעה וטויי אמרה ״בסדר״. חייכתי בסיפוק חיוך קטן והתיישבתי על קצה מיטתי, נירי הביאה שני כסאות משידת האיפור שלי וטויי יצאה כדי להביא עוד צלחות.
כשהתיישבנו לאכול הן התביישו לגעת באוכל אך מהר מאוד כשראו אותי זוללת הן החלו לאכול גם כן. חייכתי. הרבה זמן לא חוויתי זמן עם חברה נשית. ״אז.. אתן אחיות?״ שאלתי ושתיהן הפסיקו לאכול לרגע כדי להנהן. ״אני רוצה לשאול בנות כמה אתן אבל אני חוששת מהתשובה״ מלמלתי בחשש והן צחקקו יחדיו, נירי אמרה ״אני בת מאה שמונים ושלוש וטויי בת מאה שמונים.״ עיניי נפערו, האם אי פעם אתרגל לגיליים העצומים האלה? ״אתן..״ כחכחתי בגרוני ״איך..״ נענעתי בראשי ״איך זה עובד?״ הן הביטו בי בשאלה כלא מבינות, ״איך זה עובד? אני מצטערת אם אני גורמת לכן להרגיש לא בנוח אבל לפי החיצוניות שלכן אתן נראות יותר מבוגרות ממוּנלה.. ואני בטוחה שגם היא מבוגרת כמוכן בגילה האמיתי.. היא נראת כמעט בגילי ואתן..״ הן צחקקו וקטעו אותי, טווי הניחה את המזלג שלה והסבירה ״לכל מוּר שנולד על היינמאר יש גורל כתוב משלו. כל אחד נועד להעצר במראהו החיצוני בגיל מסויים. אנחנו לא ממש יודעות איך זה עובד או מי אחראי לזה.. החיצוניות שלי נעצרה בגיל שלושים ושל אחותי נירי בגיל שלושים ואחת. מאז אנחנו נראות אותו הדבר אך חיות חיי נצח.״ כמעט קינאתי בהן. רק כמעט. כי ידעתי שאני לא רציתי לחיות חיי נצח בעולם כל כך מכוער ומזוויע כמו שלי. אך כן הייתי רוצה להראות צעירה גם כשאזדקן.. למרות שלא חשבתי אם אשרוד עד אז.. אם בכלל אשרוד את היום ולא אמות מכאבים בנשמה שלי. כחכחתי בגרוני כדי להעלים את הדכאון שנפל עליי ״ו.. יש לכן בעל או אישה? וילדים?״ קיוויתי שהסקרנות שלי לא תהרוס הזה אך זה היה חזק ממני. הן חייכו ביחד ונאנחתי בהקלה. ״לשתינו יש בעלים, לי יש ילד אחד בן שבע ולטויי שתי בנות תאומות בנות חמש״ חייכתי והבטתי בהן, ״אז הבאתן אותן בגיל מאה שבעים ו..״ ניסיתי לחשב אך ללא הצלחה, הן פרצו מצחוק, צחקקתי גם אני. ״כשאנחנו נראות כך לנצח ושהגוף שלנו מתנהג כמו גוף צעיר לנצח.. אני לא חושבת שזה משנה נכון?״ נירי שאלה והביטה בטווי בחיוך. חייכתי גם אני והנחתי את מזלגי אחרי שזללתי שני רגלי עוף, אורז, שתי חתיכות בשר ומעט סלט. הייתי מפוצצת כשהרמתי את כוס מיץ התפוזים שלי ושתיתי בשקיקה. ״ואיפה אתן גרות? האם אוכל לראות את הילדים שלכן?״ עיניהן החומות הוצפו בחום וחיבה. הלב שלי התרחב.. הרבה זמן לא הרגשתי כך. ״כמובן שתוכלי יקירתי, אנחנו גרות במרחק חמש דקות הליכה מהארמון בשתי בתים נפרדים ונחמדים שהמלך בנה לכבודנו לאחר שרכשנו את אמונתו כאן.״ חייכתי חייך אמיתי וכנה. ״הוא אמר לי לסמוך רק עליכן ועל מוּנלה.. באמת רכשתן את אמונתו.״ הן חייכו והרימו את ראשן בגאווה. לפני שהספקתי לשאול עוד משהו דפיקה זעירה נשמעה בדלת ונפתחה ללא קבלת אישור. מוּנלה הופיעה בשמלת שיפון ארוכה ואדומה, שיערה היה אסוף למחצה על ראשה והכתב נצנץ דרך תלתליה. היא כל כך יפה. הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. חיוך מופתע הופיע על פניה היפות והעדינות ״אני מפריעה?״ קולה היה כשיר ערש שליטף את שיערי. נירי וטווי קמו ביחד ואמרו ״אנחנו מתנצלות נסיכה״ הן כופפו את ראשן. הבטתי בהן ומיד קמתי גם אני, ״אין לכן על מה להתנצל אני גרמתי לכן לשבת לאכול איתי. לא ידעתי שזה לא בסדר.. רק רציתי קצת חברה נשית.״ אמרתי בבטחון לעבר הנסיכה ועינהן של האחיות נפערו בהלם. מוּנלה חייכה אליי ״כמובן. זה בסדר גמור. אתן יודעות שאני לא אכעס עליכן על כך שעזרתן לאורחת שלנו.״ אז הייתי אורחת עכשיו? לפני כמה שעות הייתי אסירה בצינוק. האחיות חייכו חיוך אמיתי אל הנסיכה, ידעתי שהן לא רק כיבדו אותה אלה גם חיבבו אותה, אולי אפילו אהבו אותה. ״את רוצה להמשיך לאכול גברתי?״ נירי שאלה אותי והצביעה לעבר השולחן, הנדתי את ראשי בשלילה ״לא. ובבקשה תקראי לי נייבי.״ היא חייכה אליי והנהנה, כך גם אחותה. הן סידרו את השולחן ויצאו איתו מהחדר, לא לפני שקדו קידה קטנה לפני הנסיכה. מוּנלה סגרה מאחוריהן את הדלת ואמרה בקול מלטף ״אז קוראים לך נייבי.״ עצמתי את עיניי. שיט. פלטתי את שמי! היא צחקקה צחוק שגרם לי לקנא. נאנחתי כהתיישבתי על קצה המיטה, ״אני מניחה שהייתם אמורים לדעת במוקדם או במאוחר..״ היא חייכה ושילבה את ידיה על החזה היפה שלה. בדיוק בגודל המושלם.
גלגלתי את עיניי, על מה לעזאזל אני חושבת?! עורה היה חיוור יחסית לטבעות עם האבנים האדומים שקישטו את אצבעותיה. ״איך את מרגישה?״ היא שאלה ברוך ועיניה הכחולות חיממו אותי. שתקתי כמה שניות ובחנתי את פניה הרפויות והרכות. ניסיתי להבין.. ״איך את עושה את זה?״ שאלתי בסקרנות ויאוש לדעת. גבותיה התכווצו ״את מה?״ היא שאלה בבלבול והתקרבה אל מיטתי. נאנחתי וניסיתי למצוא את המילים שיתארו את השאלה שלי ״אם תגידי לי שאת מתכוונת לרצוח אותי בשנתי - אני אלך לישון בשמחה. הקול שלך.. המגע שלך.. איך?״ היא השפילה את עיניה בחיוך מבין. כשהרימה אותן היא הביטה אל הנוף דרך החלונות העצומים שהפך לזהוב בעקבות השמש השוקעת. היא חשבה בשקט יפהיפה עד שהחלה להסביר ״כל מוּר נולד עם הכוח של חיי נצח. יש מוּרים מסויימים שנולדים עם כוחות מיוחדים יותר. כמו אחי שהסוג שלו נקרא ׳מלאקי׳ מה שהביא לו את הכנפיים והכוח הפיזי.״ הפנמתי את מילותיה וניסיתי להתעלם מליבי שהתחיל לפעום במהירות בעקבות האזכור של לומאר. ״אז גם נ-נליק מלאקי?״ אמרתי בסוג של שאלה, היא הנהנה ועיוותה את פניה בגועל. לא האמנתי שהוא מת.. שלומאר.. הרג אותו. ״אני, קיבלתי כוח אחר״ חזרתי להקשיב לה במלוא הפוקוס לאחר שהזכרונות של נליק איימו לפרוץ למוחי. היא בלעה את רוקה ״אני קיבלתי את כוח הלבנה.״ גבותיי התכווצו, ״הירח?״ שאלתי והצבעתי אל החלון, השמש כבר שקעה והעננים נצבעו בסגול וורוד נדירים וזוהרים. היא הנהנה. ״כוח הלבנה מביא רוגע, שלווה. יש לי את הכוח לרפא ולהרגיע באמצעות הידיים האלה והקול שלי.״ היא הרימה את ידיה העדינות כדי שאביט בכפותיהן. הבטתי אליה והצלחתי להבין ״ככה הצלחת להוציא אותי מהחרדה שהייתי בה בתא, מהזכרונות״ אמרתי בשקט והיא הנהנה בעצב. ״אני יכולה לרפא פצועים.. לגרום להם להחלים מהר מאוד״ גחוך לא מאמין נפלט מפי ועיניי התרחבו בהפתעה ״זה.. מדהים.״ אמרתי והיא חייכה חיוך יפהיפה. ״נכון״ היא התקרבה והתיישבה לידי. היא הביטה לתקרה המעוצבת בגוונים לבנים וצהובים כשאמרה ״אנחנו מחפשים את החצי השני שלי״ עיניה נעצמו בדאגה. גבותיי התכווצו והפנתי את גופי אליה. ״החצי השני שלך?״ היא הביטה בי ומיהרה לנער את ראשה, כאילו אמרה משהו שלא הייתה אמורה להגיד. ״אני מצטערת.. לא הייתי אמורה להגיד את זה.״ היא זזה באי נוחות. למרות הסקרנות שבעבעה בי, הנהנתי בהבנה כדי לא לגרום לה להרגיש לא בנוח לידי.
״אני מרגישה טוב יותר.. מבחינה פיזית. הבנות עזרו לי בנוכחות שלהן. אבל בכל פעם שאני לבד.. הזכרונות פשוט משתלטים עליי.״ הפעם תורי להביט אל התקרה ולעצום את עיניי. מוּנלה נאנחה וידה נחה בזהירות על זרועי, זרמים מרגיעים ושלווים עברו דרך המגע וכבר הרגשתי יותר טוב. ״אם אי פעם תרגישי את החרדה הזאת שוב.. תחפשי אותי. אם לא תצליחי לישון, תחפשי אותי. אני יכולה לעזור לך להרגיש טוב יותר. הלוואי שהייתי יכולה למחוק את הזכרונות שלך..״ הכנות שלה כמעט גרמה לי לבכות. מצמצתי כדי להעלים את הדמעות מעיניי ונרגעתי תחת ליטופיה. ״באיזה גיל נעצרת?״ שיניתי את הנושא במהירות והסקרנות שוב הדליקה אותי. היא חייכה בהפתעה ״בגיל תשע עשרה״ היא ללא ספק נראתה כמעט בגילי. היא הייתה מרהיבה ביופיה. פניה היו משורטטות, אפה היה סולד והשפתיים שלה היו נפוחות ובשרניות, כמו של אחיה.. לחיי התחממו מהמחשבה. השפתיים שלי לעומתה היו פחות עבות, היה להן נפח נחמד וביום רגיל הן היו ורודות ויפות, אך לא כמו שלה. ״על מה את חושבת?״ היא שאלה אותי ובחנה את פניי, תהיתי למה שלא אגיד לה את האמת? ״על כמה שאת יפה״ עיניה נפערו בהפתעה וצחוק מתגלגל יצא מפיה. ״אני? התחלתי לקנא מאז שאת הגעת!״ הפעם עיני נפערו בהפתעה והנדתי את ראשי. ״את מהממת נייבי, ברצינות.״ היא נאנחה והמשיכה, הטון שלה השתנה.. ״תזהרי מהגברים שתראי פה.. היופי שלך ימשוך אותם וחלק מהם..הם כמו נליק״ היא אמרה והשפילה את ראשה אל ידיה. משהו כאוב עבר בעיניה רגע לפני שעצמה אותן. ידיה התכווצו לאגרופים והתיישרתי כשליבי החל לפעום במהירות ״הם.. מישהו.. פגע בך?״ שאלתי והנחתי את ידי על כתפיה הרועדות, משום מה רציתי להרוג מישהו עכשיו. היא הביטה בי, דמעות נקוו בעיניה, ״לאט לאט, הזכרונות ידעכו. יהיה לך קשה בקרבת גברים אחרים או במגע שלהם אבל הכאב יעבור. לא לחלוטין, אף פעם לא לחלוטין, אבל יעבור.״ עיניי הוצפו בדמעות כי הבנתי את התשובה שלה. מישהו פגע בה כמו שפגעו בי. ״אני.. מצטערת״ אמרתי והתקרבתי אליה, עטפתי אותה בחיבוק עדין ונתתי לה להניח את ראשה על כתפי. הרגשתי דמעות שקטות זולגות על כתפי וליבי התכווץ מהכאב שלה, מהכאב שלי.
הדלת נפתחה בהפתעה בלי דפיקת אזהרה ולומאר הופיע בפתחה, בהתחלה נראה נינוח אך כשקלט את אחותו הוא עבר למצב מלחמה.

____________
________________

היי אהובות! אשמח לדעת מה אתן חושבות עד כה על הסיפור! אני התחברתי אליו ברמות ואני חושבת ששמתן לב לפי מהירות הכתיבה שלי. יש לי כבר פרקים מוכנים בדרך אך אני צריכה קודם לדעת את דעתכן❤️
אוהבת המון❤️

Hynmar | היינמארWhere stories live. Discover now