Hynmar | היינמאר

פרק 15

״נייבי..-״ ״-עכשיו!! אתה תקח אותי לשם עכשיו.״ איימתי עליו כשהדמעות טשטשו לגמרי את המראה המפוחד והמודאג שלו. הוא הביט בעיניים מובסות אל מישהו מאחוריי, ״אני אבוא איתכם.״ מונלה אמרה בקול שבור, האם בכתה? לא היה לי אכפת. רק רציתי לחזור לכדור הארץ שאני מכירה אל אחי. הוא לא יכל למות. בבקשה שהוא לא מת, בבקשה. הבכי שלי התחזק כשלומאר אחז בי ופרס את כנפיו. בידיים רועדות אחזתי בצווארו כשהוא הרים את גופי אל גופו החסון ועף אל מחוץ לארמון דרך החלונות הגדולים של החדר.
כשנחתנו בכדור הארץ עיניי נפערו. זה אותו המקום, אותו המקום ביער שנליק מצא אותי. אותו המקום שברחתי אליו. הבטתי סביבי כאשר ליבי דהר ודפק בחזי כמו מטורף. תיק שחור שהיה מונח על האדמה ליד המבצר הקטן משך את תשומת ליבי. המבצר שהסתתרתי בו, התיק שברחתי איתו.. מיהרתי אל התיק ונפלתי על ברכיי כשאחזתי בו, הוא היה פתוח. להב סכין חדה משכה את מבטי, סכין שאני לא לקחתי איתי כשברחתי. הכרתי את הסכין הזאת, את הידית האדומה - זה היה הסכין של לינקס. הוא מצא את התיק.. הוא מצא את המקום שהסתתרתי. הוא חיפש אותי.. קול בכי עמוק וחזק יצא מפי כשהנחתי את מצחי על האדמה הקרה ורעדתי בבכי. ״לא.. לא בבקשה לא.״ מלמלתי. ידיים עדינות ודקות ליטפו את גבי, מונלה. היא לא הצליחה.. אפילו הכוח שלה לא הצליח להרגיע אותי. ״אני לא יכולה.. אני לא אוכל״ מלמלתי אל הקרקע ואחזתי בבטני כשלומאר הצטרף וכרע ברך מולי. אור זהוב הופיע מימיני והבטתי לעברו. לינקס החיה. קמתי על רגליי ורצתי אליו ״איפה-איפה מצאת את השרשרת?״ שאלתי בהסטריה ובלעתי את רוקי בכבדות, עיניו היו עצובות והניצוץ שלהן כבר לא זהר כל כך. הוא הצביע עם רגלו אל עבר היער מאחוריי ואמר ״כמה מטרים מכאן.״ נשמתי עמוק ״מצאת גם את.. את הגופ..?״ לא הצלחתי להוציא את המילה הזאת מפי. הוא הניד בראשו בשלילה. אם אין גופה, במחינתי הוא עדיין לא מת. ״וה.. נבל שעשה את זה?״ שאלתי עם כל השנאה והזעם שהיו בדמי. אני אהרוג אותו. לא משנה מי הוא או מה הוא, אני אהרוג אותו. הוא הניד את ראשו שוב ״לא יודע.״

לא הקשבתי לאף קול כשרצתי אל עבר המקום שלינקס החיה הצביע אליו ומעבר לו. נעמדתי במקום והסתכלתי, הבטתי, ניסיתי לשמוע ולהקשיב. נשימתי הכבדה הפריעה לי לשמוע אך לא לעיניי לראות.. לראות את כתם הדם הקטן שהסתתר על אחד העצים. התקרבתי אל הכתם במהירות והבטתי אל העץ שמאחוריו. עוד כתם ועקבות דהויות על הרצפה.. הן היו רחוקות אחת מהשניה, כאילו הוא עף בין כל צעד שעשה. האם הבן זונה ניסה לקחת אותו אך לינקס נלחם להשאר על הקרקע? הייתי בטוחה שזה מה שקרה. לינקס היה האדם הכי חזק שהכרתי וידעתי שהוא נלחם בכל כוח שהיה בשריריו ועצמותיו. רצתי על כל העקבות, רצתי הכי מהר שיכלתי בזמן ששמעתי את האחרים צועקים מאחוריי. נשימתי נעצרה ורגליי גם כן כשהבחנתי שם ליד הנהר, בדמות עם כנפיים גדולות בצבע אפור שוכב על האדמה כשענף עץ גדול נעוץ בתוך החזה שלו. הצלחתי לשמוע את דפיקות הלב החזקות שלי בתוך ראשי. לינקס עשה את זה? עיניי נפערו. הוא חייב להיות קרוב! התקרבתי בריצה והצלחתי לזהות לא רחוק מהנהר גוף חשוך שוכב על הרצפה, גבו כלפי מעלה. ״לינקס!! לינקס!״ צרחתי שוב ושוב את שמו כשרצתי כמו מטורפת אל עבר הגוף. נחתתי בחוזקה על ברכיי לידו ופרצתי בבכי צורם כשזיהיתי את שיערו הזהוב. סובבתי אותו כלפיי בנשימות קצרות מלאות בפאניקה. ״לינקס, לינקס בבקשה תגיד שאתה בסדר״ השכבתי את ראשו על ירכיי. עיניו היפות היו עצומות ופניו היו רפיות, צבעו הזהוב דעך מפניו והרגשתי את הלב שלי מפסיק לפעום. לא. לא. בבקשה לא. ״לינקס! לינקס תתעורר.״ ניערתי אותו כשהאחרים נחתו לצידי. כל גופו היה פצוע, דם נזל מכל מקום ונאחזתי בפאניקה כשהבנתי שזה יותר מדי דם. יותר מדי. ״לינקס!!!״ קולי הצורח נשבר. לינקס החיה נדרך לידי. הרמתי את עיניי אל מונלה הדומעת ״את.. יש לך כוח. בבקשה תנסי להציל אותו. אני אתן הכל, בבקשה.״ התחננתי בבכי מחבקת את לינקס הכי קרוב שאני יכולה אליי. מונלה התקרבה והביטה אל אחי, רק אל אחי. היא הרימה את ידה והניחה אותה על חזהו. אור כסוף זהר מהמגע ועיניה של מונלה זהרו גם כן. היה לה את כוח הלבנה, כוח הריפוי. אם היה לו סיכוי.. זאת היא.
היא הרימה את ידה השניה והניחה אותה על מצחו הנוטף דם. לאט לאט, הדימום של גופו הפסיק. הפצעים לא נסגרו אבל הפסיקו לדמם. כל גופה של מונלה הפך להיות זוהר כשהיא החלה למלמל מילים שלא הבנתי כלל. לומאר הביט בה ואז באחי, ואז בי. ראיתי את הכאב בעיניו כשהחזרתי לו מבט מלא דמעות. שפתיי רעדו ללא הפסקה כשהוא התקרב אליי והתיישב מאחוריי. הוא הניח את שתי כפות ידיו על כתפיי בניחום וחיכה. כולנו חיכינו. מונלה המשיכה למלמל את התפילה שלה או את הקסם שלה, מה שזה לא יהיה. היא נענעה בראשה ברמז שזה לא מצליח לה, שזה היה אמור כבר לקרות. היא נאנחה בייאוש וחור נפער בליבי. בבקשה לא, בבקשה. לא ידעתי למי התפללתי, האם לאותה הישות שהתפללתי אליה כשאנסו אותי? חיבקתי את לינקס קרוב לליבי. אם הוא מת אלך יחד איתו, הבטחתי לעצמי. לא הייתי מסוגלת לחיות בידיעה שהוא לא נמצא. המלאך השומר שלי.
רגע לפני שהיא התייאשה הרגשתי תחת ידיי את החזה של לינקס עולה בנשימה עמוקה כשאור זהוב ועוצמתי יוצא ממנו. נפלתי לאחור, אל חזהו של לומאר ואיבדתי את האחיזה שלי בלינקס. ראשו נפל על האדמה הרכה ועיניי נפערו בהלם. ״לינקס? לינקס!״ חזרתי על שמו ואחזתי בחולצתו המלוכלכת. ניערתי אותו בעדינות ואז אחזתי בפניו. עיניו הירוקות שזהות לשלי נפקחו באיטיות והביטו בי. ידיי עלו אל פי כשקול בכי חנוק מלא באושר והקלה יצא ממני. עיניו של אחי עברו להביט במונלה והתעכבו עליה לכמה שניות.. מונלה נשמה עמוק והחזירה לו מבט עוצמתי. ״מה..״ הוא התחיל והחל להשתעל בחוזקה. הוא אחז בקיבתו והסתובב, הוא החל להקיא ומיהרתי ללטף את גבו ולאחוז במצחו בחוזקה. הוא רעד כשסיים וירק אל האדמה. הוא הסתובב וחזר להביט סביב, עיניו ננעצו בי והתמלאו בדמעות תוך שניות בודדות. ידו המגואלת בדם עלתה לפניי, לעורפי ואחזה בי חזק. חזק עד שזה היה אמור לכאוב לי אך כל מה שרציתי זה להצמיד אותו אליי אפילו חזק יותר. אחזתי גם אני בפניו וליטפתי אותו ״את חיה. את חיה.״ הוא מלמל בקולו העמוק ואחז בפניי גם בידו השניה, הוא לא הצליח להאמין.. הוא חיפש אותי כל הזמן הזה. ״מה קרה? איפה.. איפה היית-״ הוא ניסה להגיד אך עיניו נעצמו וראשו הפך כבד תחת ידיי. הוא איבד את ההכרה והבהלה תקפה אותי שוב ״לינקס?״ קראתי לו וניערתי אותו ״אנחנו חייבים לקחת אותו כדי שיקבל טיפול מתאים!״ מונלה צעקה אל לומאר שעדיין ישב מאחוריי. לומאר אחז במותניי וניסה להרים אותי ״לא! אני לא עוזבת אותו!״ צעקתי ואחזתי בלינקס בחוזקה. ״אנחנו לוקחים אותו איתנו, את לא תעזבי אותו יותר.. אני מבטיח.״ לומאר הרגיע אותי וליטף את כתפיי. הבטתי למטה אל אחי ברעד. ״איך.. איך נקח אותו?״ הבטתי בעיניו של לומאר שחשפו כל כך הרבה רגשות. ״אני אקח אותו״ מונלה אמרה והניחה את ידיה סביב לינקס אחי. לינקס החיה שעדיין היה בהלם נעלם באור זהוב ומונלה הפכה לאור כסוף ונוצץ כשנעלמה יחד עם אחי. ליבי דפק בחוזקה בתוך חזי. ״הם במקום בטוח, כנראה מובילים אותו לחדר הטיפולים שלנו.״ הבטתי בו ומשהו בי רצה לשאול איך מונלה יכולה להעלם ככה והוא היה צריך לעוף כדי שזה יקרה.. אך זה היה הדבר האחרון שעניין אותי כרגע. לפני שנגשתי אל לומאר הייתי חייבת.. לעשות משהו. קמתי על רגליי. אחזתי בתיק שגררתי לכאן כשרצתי והוצאתי את הסכין החדה והארוכה של לינקס. צעדתי כמה צעדים אל עבר המעופף ששכב על הקרקע, המעופף שהעז לפגוע באחי. ״נייבי״ לומאר הזהיר אך הוא לא באמת הזיז לי באותו הרגע. ירדתי על ברכיי לפני המעופף והבטתי בעיניו הפקוחות והמיוסרות. הוא לא היה מת ואני הייתי מאושרת מכך. עיניו שהיו זהות לעיניים של נליק הביטו בי והעבירו בי בחילה. הרמתי את הסכין ונעצתי אותה בעין ימין שלו ללא היסוס. צרחה איומה יצאה מפיו, צרחה שהזכירה לי מאוד את הצעקות של לומאר כשהצלתי אותו ביום ההוא. הוצאתי את הסכין יחד עם עינו ונעצתי אותה שוב בעיני האחרת. ״אף אחד לא יפגע באחי.״ אמרתי בקול שלא הכרתי וקמתי על רגליי, השארתי את הסכין נעוצה בעינו השמאלית וירקתי עליו. הסתובבתי אל לומאר שהביט בי בעיניים פעורות מלאות בדאגה ופחד. ״אמרתי לך בצינוק שאם תפגע באחי אהרוג אותך בעצמי. התכוונתי לזה.״ אמרתי שוב באותו הקול המרוחק. הוא התקדם אליי וליטף את לחיי בדאגה. ״אני אתאכזב אם לא תעשי את זה.״ דמעות נקוו בעיניי והרגשתי שאני חוזרת אל עצמי כשהוא המשיך ללטף את לחיי. התקרבתי אליו ואחזתי חזק בצווארו כשהוא הרים אותי במבט דואג ועף במהירות אל השמיים. מחזיר אותנו אל היינמאר. לא שאלתי איך הם יעלימו את המעופף מכאן.

הלכתי הלוך ושוב מחוץ לחדר הטיפולים, מחכה שהרופא הקוסם ומונלה יצאו לאחר שיסיימו לטפל בלינקס. ״אני לא רק חולק שם עם אחיך אלא גם את צבע השיער״ לינקס אמר מהמשך המסדרון והתקרב אליי. הטון בקולו היה מוזר אך הנהנתי כי זה היה נכון, צבע שיערו של אחי היה זהה לצבע פרוותו של החיה. הבטתי בו לרגע ארוך לפני שאמרתי ״הוא חיפש אותי.. בגללי..-״ ״-תפסיקי. לא כל דבר שקורה הוא באשמתך.״ בכל הימים הבודדים שהכרתי אותו לא שמעתי את קולו של לינקס תוקפני כל כך כלפיי. הבטתי בעיניו הזוהרות וגלשתי צמודה לקיר אל הרצפה הקרה. הצמדתי את ברכיי אל חזי ״אני ברחתי לינקס.. בלי להגיד לו מילה. ידעתי שהוא יחפש אותי.. קיוויתי שלא אבל ידעתי בתוך תוכי שהוא יעשה הכל כדי למצוא אותי. ידעתי כמה מסוכן היער היה ובכל זאת ברחתי. אם לא הייתי בורחת..״ לינקס התקרב אליי והניח את רגלו על ברכי ״אם לא היית בורחת היית שבויה בתוך גורל אומלל.״ הבטתי בו והשענתי את ראשי הכואב על הקיר ״אני מעדיפה שהגורל שלי יהיה אומלל מאשר הגורל שלו.״
עצמתי את עיניי לאחר שראיתי את הניצוץ הזהוב נדלק בעיניו. ״איפה הוא היה כש.. אחיך הבכור עשה את מה שעשה?״ לינקס נזהר במילותיו אך זה לא מנע מהזכרונות לעלות אל ראשי. ״הוא הלך לחפש עצים למדורה במקומי, דרש שאני אשב לאכול את הדג שדגתי. הדג שהביא עליי את כל החורבן הזה.״ נשימותיי הפכו קצרות וניסיתי למנוע מההתקף להגיע. לינקס התקרב אליי יותר והניח את ראשו על כתפי, חימם אותי בסוג של חיבוק שרק חיה יכולה לתת.
רגע לפני שפרצתי בעוד בכי מונלה יצאה מחדר הטיפולים במבט מוזר.

______________
_________________

היי אהובות! מקווה שאתן נהנות מהסיפור!❤️