Hynmar | היינמאר

פרק 23

״תענו לי!״ לומאר צעק שוב והתקרב אליי. אמיראן עדיין הביט בי, לא הוריד את עיניו ממני גם כשלומאר אחז במותניי ועזר לי לקום על רגליי. ״תפסיק להסתכל עליה ככה!״ לומאר התפרץ על אחיו התאום ונעמד מולי כך שבקושי הצלחתי לראות את אמיראן. ״את בסדר? מה זה היה?״ לומאר אחז בפניי, עיניו היו בוערות שוב. ״זה היה נשמע כאילו פאקינג הזדיינ-״ ״-אל תעז להמשיך את המשפט הזה!״ לומאר הרים את קולו על גלין.
זה היה נשמע כאילו.. אני ואמיראן.. שכבנו? לפני שהספקתי לחשוב על עוד משהו, האור האדום שוב הופיע ״לא! חכה!״ קראתי שוב ועקפתי את לומאר ״לא את לא עושה את זה שוב!״ לומאר אחז בידי והצמיד אותי אליו. ״הוא לוקח את אחי! פייגון יהרוג אותו!״ צעקתי וניסיתי להסיר את אחיזתו ממני. ״את לא נכנסת לאור הזה שוב! עד לפני כמה שעות לא היה לך בכלל אכפת מאח שלך!״ עיניי נפערו בהלם. הוא לא אמר את זה עכשיו נכון? ״תעזוב אותי לומאר. תעזוב אותי עכשיו.״ חרקתי את שיניי וניסיתי לדחוף אותו ממני. מבטו של לומאר נשאר נחוש והוא לא שחרר את ידי. ״אמרתי לך לעזוב אותי!!״ צרחתי, לשם שינוי הוא נבהל כשדחפתי אותו כל כך חזק שההדף גרם לי ליפול אחורה על גבי. צעקתי בכאב מעוצמת המכה והתפתלתי על הרצפה. ״נייבי!״ לינקס וליף צעקו יחדיו. אני לא ידעתי איך אבל ליף מצא את מקומו לידי וניסה להושיב אותי על הרצפה. לינקס אחי הגיע מהצד השני ואחז בזרועי הימנית בזמן שליף עזר לי בזרועי השניה. ״את בסדר?״ ליף לחש לי ובקושי הצלחתי לראות את עיניו דרך הדמעות ודרך המשקפיים השבורות שלו. הנהנתי והבטתי באמיראן שעמד מולי במבט שלא הצלחתי לפענח. נעזרתי ביד בעלת שלושת האצבעות של ליף כדי להעמד עליי רגליי. מתעלמת מהכיווץ בחזי שנגרם בעקבות המחסור בשתי האצבעות האחרות שלו.
״אל תקח אותו. בבקשה.״ נגבתי את דמעותיי בכפות ידיי והבטתי באמיראן ששילב את ידיו ברפיון וכיווץ את גבותיו. ״אתה יודע שאם פייגון או כל אחד אחר ידע על כך שבן אנוש חי בעולם הזה הוא.. הוא יהרוג אותו.״ נשכתי את שפתי התחתונה ונשמתי עמוק. אישוניו של אמיראן התרחבו וחיוך צדדי עלה על פניו ״מה אני מקבל בתמורה?״ הוא שאל בקולו הגברי. ״בן זונה.״ לומאר מלמל והתקרב אליו במטרה להתנפל עליו. ״די לומאר!״ הרמתי עליו את קולי. לא ידעתי מה לעזאזל עובר עליו בשעות האחרונות אבל הוא פשוט בלתי נסבל. מה אמיראן עשה שגרם לאחיו התאום לשנוא אותו כך? לומאר קפא במקום והביט בי כלא מאמן. ״מה אתה רוצה?״ הבטתי אל תוך עיניו המהפנטות של אמיראן בנחישות. ליף נשאר כאן, לא משנה מה. ״אני עוד לא יודע. אני אשאיר את ליף בתנאי שכשאני ארצה טובה ממך בעתיד, את תעשי אותה.״
״ממש לא!״ ליף ולינקס קראו יחדיו. ״אני בא איתך, ואת שלא תעזי להסכים לזה.״ ליף הצביע עליי והתקרב לאמיראן. הוא אחז בזרועו של אמיראן ואמר ״בוא נלך.״ עיניי נפערו, על גופתי המתה! אמיראן לא זז, הוא רק הביט בי באותו החיוך ״זאת החלטה שלך גולד.״ גולד? נערתי את ראשי והתעלמתי מהכינוי שנתן לי. הבטתי בליף, בגופו הצנום, בשיערו הפרוע, בעצמות לחייו שהיו יותר עמוקות בעקבות הרעב. לא הצלחתי לבחור בשום אופציה אחרת, לא יכלתי לתת לעצמי לבחור בשום אופציה אחרת!
הרמתי את ידי ללחיצת יד ואמרתי ״סגור.״ ״לא!״ לומאר, לינקס וליף צעקו יחדיו, אך זה היה מאוחר מדי כי אמיראן המחוייך סגר את ידו בידי במגע כל כך נעים, שחרר ונעלם באור אדום.
״מה עשית?!״ לומאר סובב אותי אליו באגרסיביות. הבטתי בו בבהלה. ״היי! תזהר!״ לינקס נעמד מולי ודחף לאחור את לומאר. ״לינקס..״ מונלה מלמלה בדאגה והתקדמה קדימה. ״שלא יגע ככה באחותי!״ הוא צעק לעברה אך הביט בלומאר. לומאר נראה כאילו עמד להתפוצץ ״את לא מבינה בכלל לאיזה צרה הכנסת את עצמך!״ הבטתי בלומאר כלא מאמינה. ״הוא היה מת! אחי היה מת אם הייתי נותנת לו ללכת איתו!״ צעקתי בחזרה ואחזתי חזק בשיערי. ״מה לעזאזל עובר עלייך? לא היית עושה את אותו הדבר בשבילם?!״ הצבעתי על מונלה ועל גלין שהביטו בהכל במבט מודאג. הצלחתי להבחין שהם חצויים במחשבותם. ״אל תשווי את הקשר ביני לבין האחים שלי לקשר שלך ושלו!״ מה?
לא הצלחתי להעביר את כל האכזבה שהרגשתי באותו הרגע דרך עניי. ליף השפיל את ראשו בעצב ששבר את ליבי. לומאר.. לומאר נראה לא אותו האחד שאני מכירה. הבטתי בו בהלם, נשרפתי מבפנים. לומאר נשם בכבדות ולא אמר מילה, לינקס עדיין עמד מולו דרוך. הנהנתי בהבנה ונשכתי את שפתי, התקדמתי במהירות אל ליף ואחזתי בידו הנכה. הוא הרים את מבטו העצוב והדומע אליי. ״בוא, נלך״ משכתי אותו אחריי במהירות אל היציאה מהחדר ״לאן לעזאזל תלכו נייבי?!״ גלין צעק מאחורינו.