Hynmar | היינמאר

פרק 30

נשימתי נעצרה בחזי כשראשי עדיין עיכל את המראה מולו. ״מ-מה״ ניסיתי להגיד אך קולי נשמע צרוד וחלש כל כך שנאלצתי לכחכח בגרוני כמה פעמים. אמיראן ישב קפוא על המיטה והביט בי, רק הביט בי. הוא לא היה אמור להיות כאן. ״מה אתה עושה כאן? זה מסוכן!״ הצלחתי להתגבר על ההלם שלי וקמתי במהירות מהמיטה. כמעט מעדתי כשרגליי נגעו ברצפה, עדיין הייתי מסוחררת מהסיוט, אך הצלחתי להתייצב במהירות. אמיראן הביט בי לרגע בדאגה ואז קם מהמיטה גם כן. ״רציתי לראות שהגעת בבטחה.״ הוא אמר בקול חלש ונעים כשהכניס את ידיו לכיסי מכנסיו. העיגולים הלבנים סביב אישוניו האפורים נצצו כמו כוכבים. משהו התחמם בבטני. ״לא עברתי מסע ארוך כדי להגיע לכאן.. הייתי רגע אחד בבית שלך וברגע השני כאן. כמובן שאגיע בבטחה.״ קולי היה חלש אך גם מעט כועס. הוא ידע כמה מסוכן היה להגיע לכאן. לומאר יכל להכנס אל החדר בלי התרעה מוקדמת. אמיראן נשם עמוק ונאנח. ״אני יודע.״ זה כל מה שאמר. הוא בחן את גופי מכף רגל ועד ראש באיטיות. פאק שנאתי שהוא עשה את זה כי הפנים שלי תמיד הופכות לאדומות מהמבט שלו. שילבתי את ידיי על חזי ועצרתי את נשימתי. ״לומאר יכול להכנס..״ מלמלתי בקול צרוד כדי שיבין את הסכנה. עיניו של אמיראן ננעצו בשלי. כל כך הרבה רגשות עברו ביננו, שלא ידעתי איך להכיל אותן. ״הוא ביקר אותך כבר?״ הוא שאל ונע בחוסר נוחות במקומו. לחיי התחממו שוב. הנהנתי. למה הרגשתי משהו לא נעים בבטן כשאני מדברת על לומאר איתו? ״מה הוא אמר?״ הפעם הקול שלו היה צרוד. נאנחתי והבטתי אל התקרה ״לא יותר מדי, הייתי עייפה מכדי לדבר. הוא רק רצה לדעת שאני בסדר.״ החזרתי את עיניי אל עיניו הבוחנות, הוא הנהן ״הוא נישק אותך?״ כמעט מעדתי במקומי ונחנקתי מהרוק של עצמי. מה הוא שאל? ״מ-מה?״ גמגמתי והפעם החום שהיה על לחיי ירד לצווארי. אמיראן צעד צעד אחד לעברי ולפתע החמצן בחדר לא הספיק לי כדי לנשום. ״שאלתי אם הוא נישק אותך.״ הוא אמר באיטיות והביט אל שפתיי. עיניי נפערו וחזי עלה וירד בחוזקה כאילו בדיוק סיימתי ריצת מרצון. ״למה זה עניינך?״ שאלתי בקול נמוך. שפתיי התייבשו כשהוא התקרב עוד צעד. ליקקתי אותן. ידו עלתה אל לחיי ואגודלו עברה ללטף את שפתי התחתונה. הבטן שלי הפכה לאש ולהבות. כל סנטימטר בגוף שלי הרגיש את האגודל שלו. ״אני שואל כי אני יודע שאת נרתעת ממגע, וזה מעניין לדעת האם לומאר יכול לגעת בך מבלי שתתכווצי.״ ידו עברה ללטף את צווארי באיטיות מייסרת, עצמתי את עיניי בעקבות התחושה המדהימה שהוא יצר בי. ידו עברה אל כתפיי, אל זרועי, אל כף ידי ונשארה שם לרגע, רק לרגע לפני שהוא עלה את כל הדרך חזרה אל צווארי, אל עורפי, ואז הישר אל תוך שיערי. הוא משך קלות את שיערי לאחור וגרם לעיניי להפקח בהלם, הלם מהתחושה שהרגשתי בבטני התחתונה עקב התנועה הקלה הזאת. הייתי אמורה להרתע, ידעתי את זה. הוא היה קרוב, קרוב מדי. והיה חם, חם מדי. כמעט הצלחתי להרגיש את הגוף שלו צמוד לשלי. פניו היו קרובות אל פניי באופן מסוכן וידעתי שאני חייבת להתנתק ממנו. לא הצלחתי. הוא התקרב אליי יותר ונשם עמוק, הסניף, ״פאק הריח שלך..״ הוא מלמל. עיניו היו רדופות מלאות בתשוקה נוצצות בכוכבים. זה באמת קרה? ״תתרחקי.״ הוא פקד בקול הכי גברי ששמעתי בחיי ואחז בשיערי אפילו חזק יותר. פי נפער, הרגשתי את האחיזה שלו במקומות שאסור היה לי להרגיש. ידיי מיהרו להגיע אל החזה שלו. להתרחק? פתאום המילה הזאת לא הופיעה בלקסיקון המילים במוח שלי. הוא שוב נשם עמוק, הצלחתי לראות במבטו כמה הוא מתאפק. ״תתרחקי גולד. אם לא תעשי את זה עכשיו, אני לא אתן לך להתרחק ממני לעולם.״ הוא התנשם בכבדות. קול שבור בקע מפי כי כל מה שהייתי באותו הרגע התמוסס ממילותיו. רציתי שיגשים אותם, לא רציתי להתרחק. הכל בלבל אותי. לא ידעתי מה לעזאזל עבר עליי או על הגוף שלי. והכי גרוע, לא ידעתי מה עבר על הלב שלי.
דפיקה על הדלת גרמה לשנינו לקפוא במקום. עיניי נפערו וידיי פעלו ללא אישור מהמוח שלי. דחפתי קלות את אמיראן והתרחקתי. אמיראן נותר במקום עם מבט שגרם ללב שלי לרצות לעזוב את הגוף הבוגד שלי.
״נייבי, את ערה-״ מוּנלה נכנסה אל החדר בחיוך שירד בשניה שראתה את אמיראן. היא סגרה את הדלת במהירות שיא ונצמדה אליה. ״אמי״ היא מלמלה בקול יפהיפה והניחה את ידה על פיה. ״מה אתה עושה כאן חתיכת משוגע-״ היא אמרה תוך כדי שרצה אליו וקפצה לזרועותיו בחיבוק מוחץ. אמיראן חייך חיוך רחב ועטף את אחותו בחוזקה. הוא נשק לראשה, לצווארה, לכתפה. ואני הייתי שלולית של רגשות על הרצפה. ידיי עלו אל פי כדי למנוע את הדמעות המרגשות שרצו לצאת מעיניי.
הם התנתקו לרגע ומוּנלה נתנה לאמיראן סטירה על זרועו. ״היי! למה זה היה מוּן?״ אמיראן שאל ושפשף את זרועו בזיוף. חייכתי. מונלה נגבה את דמעותיה ״לא באת לבקר הרבה זמן!״ היא התבכיינה כמו ילדה קטנה. צחקקתי שוב וחמלה הציפה את ליבי. ״את תמיד אומרת לי שזה מסוכן ובלה בלה בלה. אם כבר, את לא באה לבקר אותי! את יודעת שאת תמיד מוזמנת, יש לך אפילו חדר בבית שלי.״ חיוך אפילו רחב יותר עלה על פניי ולא האמנתי למראה שראיתי. מונלה משכה בכתפיה כמו ילדה קטנה והניחה את פניה בתוך חזהו החסון של אמיראן. משהו בוגדני בתוכי רצה להחליף אותה. נערתי את ראשי. ״אתה יודע שאני לא יכולה לעזוב את מאר לבד. אני לא רוצה שהוא יאבד שליטה בזמן שאני לא פה. אתה יודע איך הוא..״ היא אמרה אל תוך חזהו, הצלחתי לראות את פניו של אמיראן, שהונחו על ראשה, מתכווצות מעט בכאב. ״אני יודע״ הוא מלמל וליטף את גבה. משהו בליבי התכווץ מהמראה של אמיראן כאוב. מה גרם לו להרגיש כך? אחותו? לומאר? העובדה שהוא לא יכול להיות עם שניהם באותו הזמן? פאק הלוואי שלומאר היה מנסה להקשיב.. להבין. איך הוא היה כל כך חם מזג כשאחיו התאום היה הרוגע בהתגלמותו? 
״איך הכל מסתדר שם?״ מונלה שאלה והתרחקה מאמיראן מעט. הוא חייך חיוך קטן. ״הכל בסדר, לינקס יהיה איתכם רוב הזמן מהיום.. אז אני אהיה אחראי שם.״ גבותיה של מונלה קפצו בהפתעה ״ואתה בסדר עם זה? אני יודעת שאתה לא כל כך אוהב להיות אחראי או שולט.״ היא ליטפה את זרועו החסונה. כף היד שלי עקצצה מהרצון להחליף את כף היד של מונלה. שוב נערתי את ראשי. די עם המחשבות האלה!
אמיראן נאנח. ״האנשים שם סומכים עליי, בשבילם אני אשלוט.״ אם ליבי היה חם מקודם, עכשיו הוא רותח. הוא היה כל כך.. ״-הם יקריבו את החיים שלהם בשבילך אתה יודע.. הם מעריצים אותך.״ מונלה אמרה בחיוך מלא בגאווה. על פניו של אמיראן עלה חיוך קטן והכי כנה שראיתי עד כה. ״אותי ואת החברים שלי את מתכוונת.״ הוא אמר. ניתן היה לראות כמה הוא אהב אותם. הבנתי כבר מהפתיחות שיש בינהם שהם יותר מחברים. כמו אחים.
לפתע אור זהוב הופיע בחדר ולינקס החיה נחשף לפנינו. ״מה אתה עושה כאן אמי?! זה מסוכן!״ לינקס התקדם אל אמיראן בזעף. אמיראן נאנח והביט לתקרה ביאוש. ״רציתי לראות אם היא בסדר. אתה לא היית איתה כאן בחדר! מה אם מישהו היה נכנס?-״ ״-יש לי עיניים בכל מקום. היה לי עניין לסדר לפני שאגיע לכאן לצמיתות.-״ ״-היא עדיין הייתה לבד לינקס.״ -״היי חברים! אני פה!״ קטעתי את שניהם ונפנפתי מולם. ״תפסיקו לדבר עליי כאילו אני לא נמצאת בחדר. אמיראן..״ נשמתי עמוק והבטתי בו ״אני מודה לך על הדאגה, אבל אם לא תלך.. הכל ילך לעזאזל.״ הלסת שלו התכווצה מעט לפני שעיניו חקרו לרגע את שפתיי, רגע אחד שגרם ללב שלי להסתובב כמו גלגל ענק סביב עצמו. הוא הנהן פעם אחת באופן כמעט בלתי ניכר והתקדם אל המרפסת. גבו היה מופנה אליי כשאור אדום עטף אותו. רציתי כל כך לרוץ אל תוך האור הזה ולהרגיש את התחושה הממכרת הזאת שוב. משהו בי לא רצה שהוא יעזוב ככה, כשנותרו מילים בפה שלנו. אבל זה היה מאוחר מדי, הוא נעלם.