Hynmar | היינמאר

פרק 17

כשנכנסתי אל חדר המשפחה ללא התרעה מוקדמת זיהיתי את לומאר מביט אל הנוף דרך חלון המפל. הנחתי שהוא זיהה את צעדיי כי שאל בקול צרוד ועמוק ״איך אחיך מרגיש?״ צמרמורת נעימה עברה בגופי כששמעתי אותו. נעמדתי לצידו ומשהו בי נרגע כששמעתי את הצליל המדהים שחלון המפל הוציא. לומאר לא הביט בי כשבחנתי את הפרופיל שלו. האף שלו היה ישר וגברי, הריסים הארוכות שלו עטפו את עיניו המודאגות והלסת המשורטטת שלו הייתה מכווצת עד כדי כך שחשבתי שהשיניים שלו נשברות בתוך פיו. ״הוא יהיה בסדר..״ אמרתי והנחתי את ידי על זרועו כשהמשכתי ״אתה בסדר?״ דאגה הבהבה בקולי. מבטו המרוחק עבר להביט בי ומה שהבזיק מעיניו גרם לכיווץ בליבי. הוא זז לאחור מהמגע שלי כך שידי נפלה לצידי. הבטתי בה במבוכה רגע לפני שחזרתי להביט בו בחוסר הבנה. הוא חייך חיוך מתוח ואמר ״אני שמח שהוא בסדר ומצטער על מה שקרה לו. מי שעשה לו את זה שילם, לא רק בגלל מה שאת ואחיך עשיתם לו.״ הוא אמר ולקח צעד אחד לאחור. מה עבר עליו? למה הוא התרחק ממני כך? חשבתי שהעובדה שניחם אותי מוקדם יותר הצליח לסדר את הדברים ביננו, את המבוכה שהייתה ביננו שבוע. ״הכל בסדר?״ שאלתי שוב בטון תוקפני יותר. הוא הביט בי במבט מרוחק לכמה שניות לפני שפנה והתקדם אל היציאה מהחדר העצום. פי נפער וידיי התכווצו לאגרופים ״ברצינות? אתה בורח ממני?״ הוא נעצר לרגע ומלמל ״לא״ לפני שהמשיך ללכת. ״זה בגלל הנשיקה.״ לא הייתה שום שאלה בטון הקול שלי. הוא נעצר. התקדמתי אליו באיטיות אך לא יותר מדי, אם הוא לא רצה את הקרבה שלי אני לא אכפה את זה עליו. ״לא.״ הוא מלמל בלחש, שקר. גחכתי ללא הומור ״זאת הייתה בסך הכל נשיקה! אתה לא רציני שהתעלמת ממני שבוע שלם בגלל זה!״ צעקתי והנפתי את ידיי לאוויר. גם אני שיקרתי, מבחינתי זאת לא הייתה רק נשיקה, זה היה כל כך הרבה מעבר.. הוא הסתובב אליי ועיניו נצצו בזעם שלא היה מכוון אליי ״הנשיקה הזאת גרמה לך לפחד ממני.״ הוא אמר בקול כאוב וחור נפער בחזי, עיניי התרככו. בגלל זה הוא הגיב ככה? הוא חשב שפחדתי ממנו? הוא חשב שהקרבה שלו פוגעת בי בצורה מסויימת? חייכתי חיוך קטן וחם. התקדמתי עוד צעד לעברו ״אתה באמת חושב שאם הייתי מפחדת ממך הייתי נצמדת אלייך ללא היסוס כמו שנצמדתי אלייך לפני כמה שעות?״ התקדמתי עוד צעד, הוא נשם עמוק וגם עיניו התרככו, ״לא פחדתי ממך כשנכנסתי אל היער ההוא שבוע לאחר שאנסו אותי. לא פחדתי ממך לאחר שנליק התכוון לעשות לי את אותו הדבר. למה אתה חושב שהנשיקה הזאת היא מה שתגרום לי לפחד ממך?״ קול עמוק יצא מגרונו כשהוא התקרב אליי עד שלא נותר כמעט מרחק ביננו, מבטו היה שטוף הקלה ומלא בתשוקה, תשוקה שגרמה לרגליי לרעוד. ״אז למה התרחקת? למה אמרת לי לא לעשות את זה שוב אם זה לא היה מפחד?״ גחכתי ללא הומר ״כל בחורה אמורה ליפול לרגליים שלך? אתה לא רגיל לשמוע לא?״ התגרתי בו וגבותיו התכווצו, הפעם תורו היה לגחך ללא הומור ״בטח שכן. לא כל הבחורות ביקום רוצות אותי.״ איזה מטומטמת לא תרצה אותו? ״אבל את נייבי.. את כן רוצה אותי.״ עיניי נפערו כשידו אחזה במותניי והצמידה אותי אל גופו החסון. הגוף שלי לא חשב אפילו על להתכווץ. ידיי נחתו על חזהו כדי למצוא איזון וליבי החל לדפוק כמו מטורף עד שפחדתי שהוא יצליח לשמוע אותו. ניסיתי לגחך שוב ללא הומור, להגיד לו שהוא מפרש דברים לא נכון ושהוא חי בחלום אך הוא הקדים אותי ״אני רואה איך את מסתכלת עליי. עוד מהרגע הראשון שראית אותי ביער הלב שלך דפק כמו משוגע, ממש כמו שהוא דופק עכשיו.״ פניו היו כל כך קרובות אל פניי שנאחזתי בכל כוח שיש לי לא לעצום את העיניים ולרכון ללפנים. אם רק היה יודע שהלב שלי דפק כמו מטורף עוד מהרגע שראיתי אותו בסרטון ההוא.. ״לומאר..״ לחשתי אל פיו, ״תעני לי נייבי.. למה את מרחיקה אותי?״ הוא לחש וכל גופי הוצף צמרמורת נעימה כשהתקרב אל צווארי והסניף אותי. כבר לא הצלחתי למנוע מעיניי להעצם בעונג. ידו השניה עלתה אל שיערי והזיזה אותו מעורפי, הוא נשק בעדינות לצווארי, ממש מתחת לאוזן שלי. נאנחתי והטתי את ראשי כדי לתת לו יותר גישה. למה, למה לעזאזל לא פחדתי ממנו כמו שאמר? למה לא התכווצתי מהמגע שלו? למה רציתי עוד?
הוא המשיך לנשק את צווארי כשהנחתי את ידי על עורפו וקירבתי אותו אליי יותר. ״יש לך את הריח הכי נעים שהרחתי בחיי. גם כשהיית מלוכלכת מהצינוק המלוכלך ההוא, גם באותו היום ביער כשהצלת אותי. הריח שלך שיגע אותי.״ נשמתי עמוק וברעד מעוצמת הקול שלו והצמדתי את ירכיי. מה לעזאזל עבר על הגוף שלי? מה הרגשתי? כמעט יבבתי כשלומאר הפסיק לנשק את צווארי והרים את ראשו כדי להביט בי, ״ועכשיו? עכשיו אני מפחיד אותך נייבי?״ הגוף שלי כבר לא היה שייך לי כשאחזתי חזק בשיערו והצמדתי בחוזקה את שפתיי אל שפתיו. לומאר נהם אל תוך פי ומשך בעדינות את שיערי לאחור כשהעמיק את הנשיקה. לא ידעתי מה לעשות כי מעולם לא התנשקתי אבל כשהרגשתי את הלשון שלו נכנסת לתוך פי נאנחתי בהפתעה למה שזה עשה לגוף שלי. לשוני רקדה עם לשונו כשידו השניה שאחזה עדיין במותניי קירבה אותי אליו אפילו יותר. שום דבר לא היה יכול להכנס ביננו באותו הרגע, גם לא נוצה דקה. לומאר נישק אותי בפראות, בחיתיות ובתשוקה שמעולם לא חוויתי. שום דבר בו לא הלחיץ אותי, הגוף שלי בער. פאקינג בער.
רעשי צעדים מהמסדרון גרמו לי לדחוף את לומאר ממני ולהניח את ידי על פי בהלם. לומאר חייך אליי בחיוך יודע ומתנשא עד שרציתי להרביץ לו. הוא סידר את מכנסיו כדי להסתיר את ה.. אלוהים אדירים מה לעזאזל עשיתי?
לפני הצלחתי לחשוב על ההשלכות מונלה נכנסה זוהרת בשמלה צהובה ונקייה ובחיוך אל החדר, ידה אוחזת בזרועו של גלין בנינוחות. הורדתי את ידי מפי והנחתי אותה מאחורי גבי יחד עם ידי השניה. הלב שלי עדיין דפק כמו משוגע והגוף שלי עדיין בער, שלא אתחיל לדבר על הנשימות שלי. איך לעזאזל אני ארגיע את עצמי?
״אנחנו מפריעים?״ גלין אמר בחיוך צדדי ועיניה של מונלה נפערו בהפתעה, ראיתי כמה היא ניסתה להסתיר את החיוך שלה. ״האמת שכן״ לומאר אמר ונשען על השולחן של חדר האוכל, הבטתי בו בעיניים פעורות ׳מה לעזאזל?!׳ צעקתי עליו בראשי. הוא צחקק ועיניו הביטו בי בתמימות במבט שאומר ׳מה?׳ כיווצתי את עיניי ווידאתי שהוא יבין את מה שהעברתי לו ׳אתה תשלם על זה׳ הוא המשיך לצחקק כשהתקדם אל האחים שלו. ״למה אף אחד עדיין לא ישן בבית הזה?״ הוא שאל והניח את כף ידו על כתפו של גלין שלא הפסיק לחייך. מונלה עדיין הביטה בי בהפתעה ובחיי הרגשתי שכל הפרצוף שלי הפך להיות אדום. ״רציתי..״ אמרתי בקול צרוד ומובך ומיהרתי לכחכח בגרוני. ״רציתי לדעת מה יקרה עם לינקס.. מאחר שהוא כאן והוא ראה אותכם״ עינהם של כולם השתנו משעשוע לבלבול. לפחות הצלחתי לשנות את הנושא. ״מה הכוונה?״ מונלה אמרה והתקרבה אליי ״הוא ישאר כאן איתך, איתנו.״ ההלם אחז בי. למה? ״אני לא מבינה..״ אמרתי והנדתי בראשי ״למה אתם עושים את זה בשבילנו? למה לא נתתם לכל בני האנוש שראו אתכם להיות חופשיים? למה נתתם לאנשים כמו נליק לאכול אותם ואותנו לא-״ ״-אנחנו לא נתנו להם לאכול אותם! מעולם!״ גלין אמר בתוקפנות עד שחשבתי שיקפוץ אליי והתרחקתי צעד אחד לאחור. לומאר אחז בו ונהם באזהרה. גלין הביט בו ואז בי ומצמץ פעמיים. חרטה נצצה בעיניו ״אני מצטער..״ הוא אמר בכנות והרכין את ראשו. הוא המשיך ״זה פשוט הטריף אותי שאת חושבת ככה.״ הוא אמר בשקט ונאנחתי, פניתי אל לומאר ״אני הנחתי שזה מה שקורה. כשנליק הביא אותי לכאן.. הוא ביקש ממך רשות בכל כך קלילות, הוא היה בטוח שתסכים. למה שיחשוב כך אם מעולם לא נתת לזה לקרות?״ שאלתי ולומאר הביט בי, באחים שלו ונאנח. ״נליק מעולם לא ביקש ממני רשות כך שהוא לא ידע מה קורה כשמבקשים ממני.״ קולו היה נוקשה ״בגלל שהמלכים היו שם נאלצתי לשלוח אותך ל.. לצינוק. כל מה שקרה שם הייתה הצגה. כבר סיפרתי לך למה..״ בלעתי את רוקי. ״מה קורה לאלה שמבקשים ממך רשות?״ שאלתי ברעד. גלין צחק בסוג של זעם ומונלה הניחה את ידה על כתפי. ״המוּרים האחרים, שלעולם לא ביקשו רשות- כמו נליק, חושבים שאלה שכן ביקשו נשלחו למשימות רחוקות לאחר שהמלך נתן להם להנות מארוחת בני אנוש אבל..״ היא נעצרה והביטה בלומאר בחיוך קטן ומעריץ ״הוא שולח את בני האנוש לעיר קטנה ומוסתרת שיש לנו על היבשת, עיר ששייכת רק לבני אנוש שנפלו קורבן בידהם..״ עיניי נפערו בהלם!
מ ה לעזאזל? יש בעולם הזה עיר לבני אנוש? ״כן.״ לומאר אמר כאילו קרא את מחשבותיי. לפתע תמונה עלתה בראשי, של נערה בלונדינית ויפה שנעלמה והוגדרה כשאחת מהנרצחות לפני יותר משלושה חודשים.. המקרה הראשון שקרה בעיר שלנו. האם היא שם? בעיר הזאת? הבטתי בלומאר בהרבה יותר חיבה והערצה ממה שהרגשתי. עיניו התרככו ולפני שהצליח להגיד משהו קול נשמע מהמסדרון ״ומה באמת קורה למנוולים שבאים לבקש ממך רשות לאחר שאתה שולח את בני האנוש ההם?״ זה היה הקול של אחי. הוא צלע אל תוך החדר יחף ונשען על קיר המסדרון. ״מה לעזאזל אתה עושה?!״ צעקתי בקול מבוהל ומפוחד ורצתי אליו כדי לאחוז בו. ״איך לעזאזל ירדת בכל המדרגות?! למה את לא יכול לשבת על התחת שלך פעם אחת בחיים?!״ המשכתי לצעוק בזעם, למה הוא בחיים לא מקשיב למה שאומרים לו לעשות?! ״אני שונא לשבת ללא מעש נייב את יודעת את זה.״ הוא אמר בקול רגוע והניח את זרועו על כתפי בחיוך, כאילו לא הזיז לו שכל הפאקינג גוף שלו היה חבוש. ״אתה בלתי נסבל!״ ציינתי וגרמתי לצחוק להתגלגל מפיו ״ואת יפה יותר מכל בחורה שראיתי אי פעם.״ רציתי לגלגל את עיניי אליו כמו שעשיתי תמיד כשאמר לי את זה, אך סומק עלה ללחיי כי ידעתי שהוא מעולם לא ראה אותי כל כך חיה. ״עם זה אני חייב להסכים איתך.״ גלין אמר. גלין! לחיי התחממו אפילו יותר ועיניי נפערו. לומאר הביט באחיו במבט שאומר ׳אני עומד לקפוץ עלייך׳ אך קולו של לינקס עצר אותו ״תזהר.״ הוא אמר אל עבר גלין בעיניים מאיימות ומכווצות, נתתי מרפק לצלעותיו והוא התכווץ בכאב ״אל תאיים עליו אדיוט.״ אמרתי וליטפתי במהירות את המקום שהכאבתי לו בחרטה. גלין צחקק ושילב את ידיו ״זה בסדר גמור, גם אני לא יכול להתמודד עם זה שמדברים ככה על אחותי.״ הוא אמר והניח את ידו על כתפה של מונלה שלא הפסיקה להביט באחי בדאגה. ״אז אני מניח שלא כדאי שאני אגיד את מה שאני חושב עליה לידך.״ לחייה של מונלה הפכו לאדום בוהק ועיניה נפערו כשנשמה נשימה עמוקה. לומאר הרים את גבותיו בהפתעה ושעשוע. העפתי את מבטי אל לינקס ופקחתי את עיניי באיום. הוא הביט בי וחייך חיוך שחצני, ״מה? אני בטוח שהיא מודעת לאיך שהיא נראת.״ הוא אמר ומשך בכפתיו, עיניי נפערו יותר, הוא דיבר עליה כאילו היא לא כאן! מונלה הפכה לאדומה יותר ״אני מצטערת.. צריך לשים לו מחסום על הפה..״ חייכתי בהתנצלות ולומאר צחקק והרים את ידיו ״רק אל תגרום לי לצוד אותך בסוף״ הוא אמר בקולו העמוק ותורו של לינקס היה לצחקק, הוא השתחרר מהמגע שלי והתקרב כמה צעדים ״אני צריך להגיד לך את אותו הדבר. למה לעזאזל השפתיים של אחותי נפוחות ככה?״ הוא שאל והצביע עליי. ליבי הפסיק לפעום ופי נפער בהלם ״אם לא תסתום אני נשבעת שאני אשלים את העבודה של המעופף ההוא ואהרוג אותך בעצמי!״ הרמתי את קולי באיום על אחי מה שגרם לו לצחקק אפילו יותר, הוא התקרב אליי ונעמד מאחוריי כשחיבק אותי בזרוע אחת ופיזר מלא נשיקות על לחיי. ״תעזוב אותי אדיוט״ צחקקתי מהדגדוג של הנשיקות שלו ושלושת האחים הביטו בנו בעיניים פעורות מלאות בשעשוע. ״איך הייתה הנשיקה הראשונה שלך?״ לינקס לחש לאוזני והרגשתי את הצוואר שלי נשרף במבוכה. ״אתה בן אדם מת!״ צעקתי ואחזתי את הכד הקטן שהיה קרוב אליי בידי והרמתי לכיוונו, לינקס התחיל לרוץ בצחקוקים והתחבא מאחוריי מונלה שלא הפסיקה לצחוק, הוא לא העז לגעת בה. נעצרתי עם הכד בידי ״אם תזרקי עליי את זה את תפגעי ביצור היפה הזה, לא חבל?״ לינקס אמר והצביע אל עבר מונלה ששוב הפכה לאדומה אך הפעם חיוך קטן הופיע על פניה.

__________________
_______________________

היי אהובות! הנה פרק לפני השבת, מקווה שתאהבו אותו❤️