מצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא בחלום או דמיון שנכנס לי לראש. להתחתן עם גבר שלא בחרתי ואני לא מכירה? מה לעזאזל עובר לאחי בראש?!
״אתה מבין מה אתה אומר נכון? להתחתן עם גבר שאני לא מכירה. לא אוהבת. לא בוחרת.״ הבטתי בהלם והוא המשיך להביט בי בשקט ״אתה יודע מה קורה בליל הכלולות ביום החתונה נכון? אתה מבין מה אני אצטרך לעשות?״ לא יכול להיות שהוא עד כדי כך טיפש שהוא חושב שאני אשקול אפילו דבר כזה. אני אמות קודם.
״נייבי..״ הוא קם והניח שוב את ידיו על זרועותי, הפעם התעלם מההתכווצות שהביאה גופי. ״נמצא דרך לעבור את ליל הכלולות. את חייבת להבין שאני לא אוכל לשמור עלייך כאן, לא כל הזמן. הם ימשיכו להתעלל בך. לא אכפת להם אפילו ממה שקרה. אני שבוע עומד ליד הדלת כמו שומר כדי שלא יכנסו וירימו אותך מכאן בכוח! לא אכפת להם שלא החלמת, לא אכפת להם!״ הוא התפרץ וניער אותי, שלח גלים של בהלה ופחד לכל גופי. יבבתי ועצמתי את עיניי. הוא שחרר ממני מיד, נאנח והתיישב שוב על המיטה. הוא משך את שיערו בחוזקה כשמלמל בכאב ״הבטחתי לאמא שאשמור עלייך. הבטחתי. ונכשלתי.״ דמעות ירדו מעיניי וידי עלתה לחזי בכאב, ״אתה לא היית כאן״ ניסיתי להסיר ממנו את האשמה שאכלה אותו ״בדיוק בגלל זה נייבי..״ הוא הביט בי במבט שמבטיח שאני לא אצליח לשנות את דעתו ״בדיוק בגלל זה. לא אוכל להשאר פה איתך לנצח בחדר, אני צריך להרחיק אותך מהקוטג׳ העלוב הזה.״ נענעתי את ראשי. לא. אני לא מסוגלת, אני לא אוכל! לדמיין את עצמי עם גבר.. לא. ״נמצא דרך אחרת, אני-״ ״- אין דרך אחרת! אין לנו גרוש. אין לי אפילו מספיק כסף כדי להשכיר לך סוס או להביא מישהו שיקח אותך רחוק מכאן. וגם אם אצליח להוציא אותך מהעיירה, איפה תגורי? מה תעשי? חורף, את תמותי מקור! אין דרך אחרת נייב.״ רעדתי ונלחמתי לאוויר, נפלתי על הרצפה בכאב ואחזתי בחזי. ניסיתי לחשוב, למצוא פתרון. ״אני מצטער נייבי.. אני מצטער.״ בכיתי. בכיתי בקול, בפעם הראשונה מול אחי. מעולם לא העזתי לפרוץ בבכי מולם, ברחו לי דמעות מדי פעם אבל לא בכיתי כך. לין הניח את ידו על כתפי כי ידע מה יקרה אם יעז לחבק אותי.. ״הלוואי שזה היה קורה לי.״ הוא אמר בעיניים כנות ורדופות. ליבי נשרף אל אחי האהוב.
לאחר כמה דקות שנרגעתי לין הרים אותי על רגליי חזרה. ״האחים.. כבר יודעים. הם הבטיחו שלא יפגעו בך עד שתתחתני עם מרס.״ יש לו שם של פאקינג כוכב. ״לינקס.. אני לא יכולה..״ המבט בעיניו הראה לי שאין דרך אחרת. שאין לי דרך לשנות את דעתו. ״בואי.. את צריכה לשטוף את עצמך״ הוא אמר באי נוחות והצביע אל עבר הדלת. זה לא יכול לקרות לי.
***
אחרי שהתקלחתי, צחצחתי את שיניי, והורדתי כל שארית דם שנשארה בגופי נשכבתי שוב במיטה של לין. הוא אמר לי שמרס אמור להגיע לבקש את ידי מאוחר יותר היום וכדאי שאשן, מעצם העובדה שלא ישנתי כל הלילה כי עזרתי לגבר מסתורי.
לא הצלחתי לעצום עין. לא הצלחתי להפסיק לחשוב. איך אני אמורה להתחתן עם גבר כשאני אפילו לא מסוגלת להביט באחי ששמר עליי כל חיי? רעידות גופי לא הפסיקו והבכי גם כן. לא ראיתי זכר מאחיי האחרים כשלין ליווה אותי למקלחת והחזיר אותי, הם באמת לא יציקו לי עד שאתחתן? וכשמרס יבוא לבקש את ידי, הוא יבקש אותה מאחי הבכור? אחרי שאנס אותי? נשמתי עמוק ברעד. אחזתי שוב בעיניי והרגשתי שהתקף לא ברור עומד לבוא. אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה לחיות, אין פתרון. בכיתי ולחצתי על עיניי בחוזקה.
דפיקה נשמעה בדלת שגרמה לי להתסובב במהירות ולהפנות את גבי אל הדלת. כיסיתי את עצמי עד אמצע ראשי כשלין נכנס בשקט. ״מרס אמור להיות כאן עוד חצי שעה.. הבאתי לך שמלה.״ גופי הפסיק לרעוד באחת ונשמתי נעצרה. הפכתי לחפץ דומם.
״אני אחכה לך בחוץ.״ לינקס אמר בשקט ויצא מהחדר בטריקה קלה שהקפיצה את ליבי. נשמתי עמוק ולא הייתי מסוגלת להוריד את השמיכה ממני, עצמתי את עיניי בחוזקה.
כמה דקות עברו וידעתי שהייתי חייבת לקום להתארגן, זזתי מעט וניסיתי להציץ אל השמלה שהייתה מונחת על מיטתי. היא הייתה ארוכה, לבנה וחלקה, בעלת שרוולים ארוכים ואלגנטיים. היא נראתה טהורה.
ההפך הגמור ממני.
ראיתי את המוות בשמלה הזאת, ראיתי את הסוף שלי.
דפיקה קלה נשמעה מהדלת, ידעתי שזה לין מסמן לי שאני צריכה להזדרז. הוא באמת עמד שם וחיכה? איך ידע שעדיין לא קמתי?
ברגליים רועדות ובלית ברירה, קמתי. נשמתי נשימות קצרות כשפשטתי מעליי את השמלה הורודה שלבשתי והתחלתי ללבוש את השמלה האלגנטית והלבנה. רעדתי כשניסיתי לרכסן את הרוכסן שמאחוריי הגב שלי. דמעות יצאו מעניי ואצבעותיי רעדו ללא הפסקה. בכיתי בשקט כששוב נשמעה דפיקה מזרזת והפעם לין נכנס אל החדר. כשהוא הבחין במצב שלי הוא נגש לעמוד מאחוריי והביט בי דרך המראה הארוכה שמולי. ״אני יכול?״ הוא שאל בעדינות, כאילו אשבר. הנהנתי בדמעות וידיי נפלו לצידי גופי. הוא ריכסן את שמלתי ונאלצתי לכבוש את הקולות שאיימו לצאת מפי כשהרגשתי את אצבעותיו נוגעות בי.
ניגבתי את דמעותיי למרות הרעד בשפתיי וסידרתי את שיערי הגלי והארוך על כתפיי בזהירות. לין הביט בי דרך המראה בעיניים מלאות דמעות. ״אפילו ככה, את הבחורה הכי יפה שיצא לי לראות בחיי.״ הנחתי את ידי על פי ברעד וניסיתי לעצור שוב את הדמעות מלצאת. אסור למרס לראות אותי ככה נכון?
התכופפתי ונעלתי את המגפיים האפורים והדלויים שלי תחת השמלה האלגנטית, גם ככה לא יראו אותם.
״כרגע, אני הדבר הכי מכוער שראיתי מימיי.״ אמרתי.
כשלין ליווה אותי אל הסלון ואל אחיי שחיכו הבחנתי במשהו מוזר. אף אחד לא ישב על הספה. כולם עמדו סביב הספה כמו שומרי ראש. האם זה היה סוג של משחק? האם ניסו להראות למרס כמה אני בטוחה ושמורה בבית הזה? רציתי לירוק עליהם. על כולם. לא העזתי להביט אל דיון, רק ריחו גרם לי לרצות להקיא על רצפת העץ. ״שבי נייבי״ קיט אמר בעדינות שמעולם לא שמעתי מפיו. הבטתי בו במבט שונא. מבחיל. שנאתי אותו. שנאתי את כולם פה. חוץ מלינקס. קיט כנראה הרגיש את זה כי הוא הוריד את עיניו ממני בשניה.
לין הניח את כף ידו על גבי התחתונה והוביל אותי אל ספת העור החומה והישנה.
חיכינו כמה דקות, ארבע ליתר דיוק כי ספרתי כל שניה, עד שדפיקה נשמעה בדלת. קפצתי מעוצמת הרעש וכל גופי רעד כשעיניי נעו בזהירות אל הדלת, אל דיון פותח אותה ומציג את מרס.
הוא היה גבר נאה, נראה באזור השלושים שנות לחייו, מה שעושה אותו גדול ממני ביותר מעשור. שיערו היה אדמוני ועיניו היו ירוקות אך הרבה יותר כהות משלי, כמו דשא ירוק בשיא האביב. פניו היו מנומשות והאמת? הוא באמת נראה כמו גבר טוב. אך זה לא מנע מכל גופי להזיע כשהתקרב אל הספה לאחר שדיון הזמין אותו פנימה. מרס הביט בי ובחן את שמלתי ופניי. כיסיתי את פניי בקצת איפור כדי שלא יוכלו לראות את הלסת הכחולה שלי והפצעים בשפתיי. שמתי גם סומק כדי לגרום לי להראות חיה ולא מתה כמו מה שהייתי מבפנים. מרס היה לבוש בחולצה מכופתרת לבנה ומכנס אדמדמם שמזכיר את שיערו. הוא היה גבוה אבל לא בהרבה ממני. אך לא הייתי נמוכה. רגליי היו ארוכות וגופי היה צנום ורזה כתוצאה ממעט האוכל שהייתי מכניסה לפי. ״נעים להכיר אותך נייבי, רציתי להכיר אותך כבר זמן מה״ הוא קד עם ראשו קדימה, כאילו הייתי סוג של נסיכה. לא הצלחתי להגיד לו את אותו הדבר או להחזיר נימוסים. פחדתי שבמקום המילים יצאו יבבות בכי. ״שב מרס, התענוג הוא לנו״ מייל אמר והוביל את מרס אל הכיסא שמול הספה. שחלילה לא ישב בספה לידי ולא יחלל את הטהירות שלי, רציתי לגחך להם בפצוף. כמעט הובכתי כשראיתי אותו מתיישב על כיסא העץ העלוב שלנו. לין הזכיר שהוא הגיע ממשפחה עשירה ושיש לו כמה עסקים בעיירה, הוא כנראה לא רגיל לתנאים האלה. אבל כרגע הנוחות שלו זה הדבר האחרון שעניין אותי.
״הבחנתי בך לפני שבועיים כשחיפשת מישהו שיביא לך.. כסף.״ לחיי התחממו בבושה. ״ברגע שראיתי אותך רציתי לעזור לך בכל דרך שיכלתי, מעבר לכך שהתהפנטתי מיופייך״ ליבי פעם כמו משוגע וידיי התכווצו לאגרופים. תשוקה מלאה באש הופיעה בעיניו. ״כשמצאתי את אחיך וסוף סוף שאלתי אם את מיועדת למישהו וגיליתי שלא.. לא יכלתי שלא לבוא לבקש את ידך.״ הוא הביט בדיוֹן שעמד מאחוריי. ידיו מונחות על משענת הספה מצדדי ראשי. רציתי להקיא את מיצי קיבתי. ״אני רוצה להתחתן עם אחותך הקטנה, האם תתן לי את התענוג לעשות אותה מאושרת?״ מרס אמר לדיוֹן. עצמתי את עיניי במטרה להדחיק את ההתקף שחשתי מגיע. באותו הרגע, התחרטתי על כל שניה שלא אמרתי לזר היפהיפה את שמו של דיוֹן. רציתי שימות. כל כך רציתי שישלם על זה. ״אנחנו שומרים על אחותנו הקטנה כמו על זהב טהור.״ הרמתי את עיניי אל האחים שלי ורציתי לאגרף את כולם. חוץ מלינקס. רציתי לצרוח, לפזר את האש שבוערת בי לתוך הפנים היפות שלהם. ״האם תתן לנו להיות קרובים אליה אחרי שתתחתנו?״ ליבי נעצר. למה הוא מתכוון? ״אני אשיג לכל אחד מכם דירה בנפרד קרוב לבית שלנו. אני מבטיח שלא תתרחקו ממנה״ פי נפער מעט, עיניי נפערו, וליבי זעק משנאה. הוא.. הם.. הם ניצלו אותי. גם אחרי כל מה שקרה, הם לא עשו את זה לטובתי האישית. הם עשו את זה אך ורק לטובתם! בחילה עלתה לי, זיעה קרה עטפה את צווארי והרגשתי את זה. את ההתקף. אצבעותיי החלו לאבד את צבעם הזהוב, הרגשתי את הדם אוזל מגופי, נשימתי הפסיקה להיות יציבה וניסיתי לחפש אחר אוויר. מיצי הקיבה שלי עלו בגרוני וקמתי מיד על רגליי. מבלי להביט אל אף אחד רצתי את החדר של לין. ״היא מתרגשת״ ליף אמר בנינוחות לפני שטרקתי את הדלת מאחוריי. הפעם נעלתי אותה לפני שנפלתי על הרצפה והקאתי את נשמתי. הקאתי עד שלא נותר בי כלום. נלחמתי על הנשימה שלי, נלחמתי ההכרה שלי. לא הצלחתי להפסיק לרעוד ונשכבתי על הרצפה בכאב. החזה שלי כאב עד כדי כך שרציתי לצרוח אך לא היה לי אוויר. לא היה לי.
לאחר כמה שניות, דפיקות נשמעו בדלת. ״נייב מה קורה?״ קולו הלחוץ של לין העיר אותי מההתקף. הייתי חייבת להתאפס, הייתי חייבת לברוח.