שבוע עבר מאז ולא דיברנו על המקרה הזה בסמטה. קלוד ידע מן הסתם, אבל הוא לא אמר לי מילה, הוא לא היה צריך להגיד. ידעתי שאכזבתי אותם, הייתי פחדנית ולא הצלחתי להרוג אותו, לא יכולתי.
בשבוע הזה דניאל לא ניסה יותר ליצור איתי קשר. זה היה כאילו הוא פשוט נעלם. לא ראיתי ולא שמעתי ממנו שום דבר, וטוב שכך.
"מוכנה?" קלוד דפק בדלת חדרי ופתח אותה, מציץ פנימה
"כמעט סיימתי" אמרתי "תן לי חמש דקות"
"תמהרי קים מחכים לנו" אמר קלוד
"שיחכו" משכתי בכתפיי והוא חייך וסגר אחריו את הדלת
סיימתי להתאפר ונעמדתי מול המראה הגדולה. לבשתי שמלת מיני אדומה וצמודה עם מחוך בצורת לב שהבליט את החזה שלי אפילו יותר מתמיד ומגפיים שחורים עם עקב. סלסלתי מעט את שיערי עם בייביליס והתאפרתי כרגיל עם איפור מעושן סביב עייני, עיפרון שחור ומסקרה, שמתי אודם אדום ומעט סומק. ענדתי את התכשיטים הקבועים שלי ויצאתי מהחדר.
"אפשר לזוז" אמרתי ויצאתי ביחד עם קלוד מהבית. אנחנו הולכים היום למסיבה שארגן טוני לכבוד יום הולדתו של ליאם למרות שליאם התעקש שהוא לא רוצה שיערכו לו מסיבה אבל טוני פשוט התעלם.
"מי הולך להיות שם?" שאלתי את קלוד בזמן שהתחלנו לנסוע
"כולם" הוא אמר בפשטות
"מי זה כולם?" שאלתי
"כל מי ששווה משהו" הוא ענה "אל תדאגי יהיה בסדר"
"אני לא דואגת" החמצתי פנים
"טוב מאוד" הוא אמר וחזר להתמקד בכביש
***
"מזל טוב" נכנסנו אל תוך בית ענק עם חצר גדולה ופגשנו עשרות אנשים שנעצרו כדי לברך אותנו לשלום, את רובם זכרתי מהעבר אבל היו גם כמה פרצופים חדשים. המשכנו להיכנס לעומק הבית עד שמצאנו את טוני
"שלום לכם" הוא חייך והתקדם לעברנו "הגיע הזמן שתגיעו"
"זה באשמתה" קלוד מיהר להגיד ואני חייכתי בהתנצלות
"ואין ספק שהאיחור מצדיק את זה בהחלט" טוני חייך אלי "את נראית מדהים"
"אני יודעת" חייכתי והוא פרץ בצחוק
"איפה ילד היום הולדת?" שאל קלוד
"משחק בצעצועים שלו" טוני סימן עם ראשו אל עבר שלוש בנות יפהפיות שלא הפסיקו להימרח על ליאם, שלא ממש נראה סובל מזה.
"זה לא יפה לא לחלוק עם שאר הילדים" רטן קלוד וטוני צחק
"היי ליאם, בוא להגיד שלום!" קרא לעברו טוני
ליאם הרים את מבטו אלינו וחיוכו ירד מפניו בשנייה שמבטינו הצטלבו. הוא עזב את הבנות שהיה איתן והתקדם לעברנו.
"מזל טוב גבר" חייך קלוד ולחץ את ידו, טופח על גבו
"תודה" מלמל ליאם ופנה להביט בי, לא יודע כל כך מה לעשות עם עצמו.
"מזל טוב" מלמלתי בחצי חיוך וחיבקתי אותו קלות, בהתחלה הוא קפא אבל לאחר מכן החזיר לי חיבוק ארוך.
"אני הולך לשירותים" מלמל טוני
"אני הולך לשתות משהו" מלמל קלוד ושניהם ברחו מהר והשאירו אותי ואת ליאם לבד.
"ואני הולכת לחפש איפה לקבור את עצמי" מלמלתי וליאם צחקק בשקט
"ליאם" התחלתי לומר ואז אחת הבנות שהיו איתו מקודם צצה לידו ותפסה בזרועו "התגעגעת חמוד?" היא גרגרה עם חיוך מפתה
"אני צריך ללכת" מלמל אלי ליאם ותפס בזרועה של הבלונדינית, גורר אותה רחוק ממני "נדבר אחר כך" אמר לפני שנעלם בין האנשים
"הוא כועס עלי" אמרתי לקלוד שהופיע לידי ונתן לי כוס שמפניה ביד
"הוא פגוע" אמר קלוד
"ממה יש לו להיות פגוע בדיוק?" לגמתי מהשמפניה
"את זה תצטרכי לשאול אותו בעצמך" הוא אמר
"גם אם הוא פגוע ממני זה לא אומר שהוא צריך להתנהג כמו אידיוט" מלמלתי
"אולי" קלוד משך בכתפיו "עכשיו אם תסלחי לי סיס אני הולך להשיג לי קינוח לערב"
"כבר קינוח?" סובבתי את מבטי אליו והוא חייך בזימה "הבנתי, תהנה אח" חייכתי לעברו והוא הסתובב והלך לחפש לו את ההנאה שלו.
***
עברו שעתיים מאז שהגעתי הנה ואני כבר משועממת. אנשים לא הפסיקו לבוא ולדבר איתי אבל פשוט לא הצלחתי להתרכז במה שהיה להם להגיד ורק חייכתי בנימוס והנהנתי מידי פעם.
"תסלחו לי" אמרתי ויצאתי אל החצר הגדולה של הבית, הולכת לאיזה פינה חשוכה ושקטה שאוכל להיות בה קצת לבד. נשענתי קדימה על מעקה שהיה שם ולקחתי נשימה עמוקה, מתבוננת בשקט בכוכבים. הלילה הזה כל כך יפה, כל כך רגוע. לפתע צלצול הפלאפון שלי נשמע וקטע את שלוותי.
"כן" עניתי מבלי להסתכל על הצג
"היי קים" קול צייצני ומהוסס נשמע בצדו השני של הקו
"אבי?" עזבתי את המעקה והתיישרתי במקומי
"פחדתי שלא תעני לי" קולה נשמע מלא הקלה
"למה שלא אענה לך?" שאלתי
"לא יודעת" היא נאנחה "מה שלומך?"
"בסדר" אמרתי בחשד "אבי קרה משהו?"
"לא, לא" היא מיהרה להגיד "זה פשוט שחשבתי שאולי את יודעת.."
"אולי מה?" זירזתי אותה
"אולי נוכל להיפגש מתישהו, לדבר קצת" אמרה בחשש
"את האמת אבי אני לא חושבת שזה רעיון טוב כל כך" הודיתי
"אני לא מבינה" אמרה "עכשיו בגלל שאת ודניאל נפרדתם זה אומר שאני ואת לא נוכל להיות חברות יותר?"
"תאמיני לי שזה עדיף" אמרתי "זה יהיה יותר טוב לכולם"
"אני לא חושבת ככה" אמרה "בכל מקרה אני ממש חושבת שאנחנו צריכות להיפגש ולדבר, גם אם זה אומר להיפגש עוד פעם אחת אחרונה"
"טוב" נאנחתי לתוך הפלאפון
"באמת?" היא התפלאה
"כן" אמרתי
"ואו, זה היה יותר קל ממה שחשבתי" היא נשפה בהקלה "מתי את רוצה להיפגש?"
"לא יודעת" אמרתי "נדבר כבר"
"אולי מחר" היא התעקשה לסגור את הפגישה כדי שלא אוכל להתחמק, חכמה הילדה הזאת
"בסדר, מחר בבוקר" רטנתי
"מעולה" היא קראה "ניפגש מחר, לילה טוב קים"
"לילה" ניתקתי את השיחה
"זה המקום שלי" קולו של ליאם נשמע מאחוריי ואני הסתובבתי אליו. יופי רק הוא היה חסר לי עכשיו.
"כנראה שתצטרך לחלוק אותו איתי" אמרתי
"אני לא רוצה לחלוק איתך שום דבר" הוא ירה לעברי
"אוקי מה הבעיה שלך?" אמרתי בכעס, נמאס לי כבר מזה "מהרגע שחזרתי אתה לא מפסיק לרדת עלי ולהתנהג אלי מגעיל, מה כבר עשיתי לך?"
"את באמת שואלת?" קולו היה עצבני
"מה אתה רוצה ליאם?" התחלתי לאבד כבר את סבלנותי "פעם אחת ולתמיד פשוט תגיד לי מה אתה רוצה ממני כי באמת שכבר אין לי מושג"
"מה אני רוצה ממך?" הוא שאל כלא מאמין "את עזבת אותי!" צעק עכשיו "את פשוט קמת וברחת. את היית הדבר הכי קרוב אלי קים, החברה הכי טובה שלי ואת פשוט נעלמת ועזבת אותי אפילו בלי להגיד לי. מאותו יום שאת וקלוד כמעט נהרגתם, מאותו יום שהאידיוט ההוא עזב אותך את פשוט דחפת אותי החוצה, לא דיברת איתי ולא סיפרת לי כלום ורק הרחקת אותי ממך. את גרמת לי להשתגע מרוב דאגה כל הזמן הזה, רציתי למות כשנעלמת פתאום, חשבתי שקרה לך משהו. ואז אח שלך בא אלי ומספר לי שפשוט קמת ועזבת? אפילו לא באת אלי להיפרד, פשוט ברחת והשארת אותי כאן מת מדאגה כמו איזה מטומטם!" הוא ירה עלי את הכל בבת אחת, את כל הכעס והתסכול שלו, משאיר אותי בלי מילים.
"ליאם אני" מלמלתי
"את מה?" הוא ירה לעברי
"אני מצטערת" נאנחתי
"אה אז זהו?" הוא החל לצחוק "את פשוט חושבת שתגידי שאת מצטערת ואז הכל יהיה בסדר?"
"לא" הנדתי את ראשי
"אני חשבתי שאנחנו חברים, שאכפת לך ממני" הוא נאנח בתסכול "כנראה שטעיתי"
"אתה לא! אתה כן חשוב לי ליאם אתה יודע את זה" אמרתי מיד
"זה לא נראה ככה ובטח שגם לא הרגיש ככה" הוא אמר
"טוב אני לא יודעת מה להגיד לך" פרסתי את ידי לצדדים ונתתי להן ליפול במכה לצידי גופי
"מה דעתך על כמה מילות פרידה?" קול מאיים נשמע ופתאום בן אדם ענק יצא מהשיחים, מכוון אקדח לראשו של ליאם
"קים" עיניו של ליאם נפערו לרווחה
"לא שוב" מלמלתי ומיד התכופפתי ושלפתי מהמגף שלי אקדח וכיוונתי אותו אל הבן אדם הגדול הזה שהיה במרחק צעדים ספורים מליאם.
"אם את לא רוצה לראות את המוח של החבר שלך נשפך פה על הרצפה כדאי מאוד שתורידי את האקדח" הבן אדם הזה הוא לא מהסוג המאיים, הוא מהסוג המבצע. אפשר לראות זאת בוודאות.
"קים" קולו של ליאם היה צרוד והוא היה חיוור, מבטו אבוד.
"אני לא אגיד א.." קול חזק של שלוש יריות קטע את דבריו והבחור הגדול נפל ארצה נטול חיים. ידיי רעדו וזרקתי את האקדח על הדשה, בוהה בגופה של הבן אדם שהרגע הרגתי.
"קים" פניו של ליאם היו מלאות הפתעה אך גם הקלה "עשית את זה" הוא מלמל והתקרב אלי בזהירות
הרגשתי מחנק, ריגוש, קושי בנשימה, אדרנלין, עוצמה, אבל בעיקר הרגשתי בחילה. לקחתי צעד אחורנית והסתובבתי ממנו, מקיאה אל תוך אחד השיחים
"זה בסדר" ליאם הופיע מאחוריי ותפס בשיערי בזמן שהקאתי ועיסה את גבי "הצלת אותי" קולו היה רך ועדין
"מה אתה אומר" ניגבתי את פי וירקתי הצידה, נעמדת ומסתובבת אליו
אנשים החלו לרוץ אלינו מרחוק וביניהם גם טוני וקלוד.
"לא חשבתי שיש בך את זה יותר" הוא הודה במבוכה
"אתה באמת חשבת שהייתי נותנת לו להרוג אותך?" שאלתי
"אני מצטער" הוא נאנח וחיבק אותי בחוזקה "על הכל"
"גם אני" חיבקתי אותו חזרה וטמנתי את פניי בחזה שלו.
"קים, ליאם!" טוני וקלוד היו הראשונים שהגיעו אלינו בעוד ששאר האנשים נעצרו רחוקים יותר ובהו בגופה שהייתה על הדשא. השתחררתי מחיבוקו של ליאם ופניתי להביט בהם.
"מה לעזאזל קרה פה?" שאל טוני
"הבן אדם הזה ניסה להרוג אותי" מלמל ליאם "וקים הרגה אותו"
"הרגת אותו?" טוני העביר מבטים ביני לבין הגופה
"בלי למצמץ אפילו" חייך ליאם ודחף אותי בכתפי, גאה בי על מה שעשיתי.
"מה אתם אומרים" מלמל טוני בפרצוף מרוצה
חייכתי אליו והעברתי את מבטי לקלוד שרק בהה בי לכמה רגעים ואז מלמל בחצי חיוך "ברוכה השבה סיס"
***
"בוקר טוב סיס" בירך אותי קלוד בזמן שירדתי בזריזות את מדרגות הבית
"כן, כן מה שתגיד" מיהרתי לקחת את מפתחות האופנוע והפלאפון שלי ולשים את האקדח בתוך המגף ככה שאיש לא יוכל לראות אותו.
"לאן זה?" הוא הביט בי מתזזת הלוך ושוב, מתארגנת ליציאה
"יש לי פגישה" אמרתי בלי לפרט יותר מידי
"פגישה?" שאל "עם מי?"
"חברה" לקחתי תפוח ונתתי בו ביס, אין סיכוי שיהיה לי זמן לאכול עכשיו ארוחת בוקר.
"איזה חברה?" הוא המשיך לתחקר
"סתם חברה" זרקתי את חצי התפוח שלא אכלתי ומיהרתי לדלת "להת'"
***
"קים" אבי נופפה בידה מאחד משולחנות המסעדה שהיה מוצב מתחת לאחת השמשיות. ירדתי מהאופנוע והתקדמתי לעברה "ואו, את נראית.. שונה" היא בחרה את מילותיה בקפידה בזמן שבחנה את המראה הישן-חדש שלי "אופנוע חדש?" שאלה
"כן" הנחתי את הקסדה על הרצפה והתיישבתי מולה
"תתחדשי" חייכה "אז מה קורה?"
"הכל טוב" סימנתי למלצר אחד להתקרב
"מה תרצו להזמין?" הוא חייך ובחן אותי קצרות
"יש לכם שוקו?" שאלתי
"שוקו?" הוא חזר על מה שאמרתי
"כן זה מן משקה כזה ששותים" אמרתי בסרקסטיות
"אה, בטח" הוא מלמל במבוכה
"מעולה אז תביא לי שוקו עם עוגיות שוקולד צ'יפס בצד" אמרתי
"אוקי" הוא מלמל ופנה לאבי "ומה את תרצי?"
"אני רוצה קפה הפוך, חלש ועם הרבה חלב" היא חייכה במתיקות
"תרצו משהו לשתות עד שההזמנה תגיע?"
"הרגע הזמנו לשתות" גלגלתי את עייני וחזרתי להביט באבי ששלחה אלי מבט שאומר 'תהיי נחמדה' ואני גיחכתי בשקט והחזרתי לה מבט של 'לא יקרה'
"אה בטח" הוא גירד בעורפו במבוכה ומיהר ללכת מאתנו
"את תמיד כזאת נחמדה על הבוקר?" צחקקה אבי
"רק כשאני במצב רוח ממש טוב" חייכתי
שתינו צחקנו ונהיה שקט מוזר למשך זמן ואבי לא הפסיקה לבחון את פניי שמיד הפכו לאדישות ולא הסגירו דבר "אז?" שאלה
"אז?" שאלתי חזרה
"מה קורה איתך ועם דניאל?" שאלה
"לא קורה כלום" משכתי בכתפיי "היה בינינו משהו במשך תקופה וזה נגמר, זה הכל"
"היה ביניכם משהו? הייתם מאוהבים קים" טענה אבי "אתם עדיין מאוהבים"
"לפעמים אהבה לא מספיקה" אמרתי
"אהבה זה כל מה שחשוב" אמרה אבי "אם יש אהבה אפשר להתגבר על הכל"
"את היית מסוגלת לחזור אל הבן אדם ששבר לך את הלב רק בגלל שאת אוהבת אותו?" שאלתי
"הי זה לא פייר אל תשתמשי בקלף הזה עלי" התלוננה אבי "זה סיפור שונה לגמרי"
"באמת?" הרמתי גבה
"דניאל לא עזב אותך" אמרה אבי
"נכון. הוא לא עזב אותי" הסכמתי איתה "הוא שבר לי את הלב בדרך אחרת ויצירתית ביותר יש לציין"
"הוא שבר לך את הלב?" קולה של אבי נחלש ומבטה נפל
"אפשר לומר" אמרתי
"אפשר לומר?" היא מצמצה "זו שאלה פשוטה קים או שהוא שבר לך את הלב או לא"
"הוא בגד באמון שלי, בגד בכל מה ומי שהאמנתי שהוא, הוא שיקר לי והוא שבר לי את הלב" יריתי את הכל
"אה" היה כל מה שהצליחה לומר "אם כך אל תחזרי אליו"
"מה?" שאלתי בבלבול. ציפיתי שתגן עליו ותדרוש ממני לחזור אליו, אבל בהחלט לא ציפיתי לתשובה כזאת.
"אם זה מה שהוא עשה אז באמת לא מגיע לו שתחזרי אליו" אמרה בפשטות "הוא אח שלי, אני אוהבת אותו מאוד. אבל הוא לא יכול לצפות לעשות מה שהוא רוצה בלי שיהיו השלכות למעשים שלו"
"אה" היה עכשיו תורי לומר
"אבל את יודעת, זה שאת ודניאל נפרדתם זה לא אומר שאת צריכה להתרחק מכולם ולא לדבר איתי יותר קים"
"אני לא יכולה להישאר בקשר עם אף אחד מכם" אמרתי "אני צריכה להתרחק מהעולם הזה, אני חייבת"
"העולם הזה?" היא כיווצה את גבותיה
"הוא לא טוב לי" אמרתי "אני לא שייכת אליו"
"קים על מה את מדברת איזה עולם?" היא לא הבינה
"העולם שלכם" הסברתי לה "אני לא שייכת לכאן, אף פעם לא הייתי שייכת"
"אני לא מבינה" הודתה
"כל המסיבות והאירועים המפוארים, המסעדות, המלונות, הקניונים, כל הצפונים האלה, כל החלק של העיר זאת - אני לא שייכת לכל זה"
"על מה את מדברת קים, את חלק מזה" אמרה אבי
"לא אני לא" הנדתי את ראשי בשלילה "אני אף פעם לא הייתי וגם לא אהיה שייכת לכאן. אני שייכת לחלק האחר של העיר, לחלק בו או שאתה נלחם כדי לשרוד או שאתה פשוט לא שורד"
"לא ידעתי" לחשה אבי במבוכה "אני חשבתי ש.."
"חשבת שאני אחת מכם" אמרתי "טוב אז אני לא. אני שייכת לעולם אפל, לעולם של כאב, של הישרדות, של פשע ובקיצור עולם שאף אחד מכם לא יכול להתחיל לדמיין אפילו"
"איך את יכולה להגיד את זה אחרי מה שסיפרתי לך" אמרה אבי בקול פגוע
"בלי לזלזל או להעליב אבי" אמרתי "אבל מה שאת עברת לא מתחיל אפילו להתקרב למה שאני עברתי. את גנבת כמה דברים ושדדת כמה מקומות ונכנסת לבית מחסה לעבריינים צעירים למשך שנה. אני חייתי כך כל החיים שלי ועשיתי דברים נוראיים ופי אלף יותר גרועים, בלי משפחה, בלי כלום חוץ מאח שלי"
"מה שאמרת לי אז במסעדה.." מלמלה אבי והבנה נגלתה בעיניה "אני חשבתי שאת צוחקת"
"אפילו לא קרוב לזה" אמרתי בקול חסר רגש
"אני מצטערת" היא מלמלה בעצב
"ההזמנה שלכן" המלצר הופיע והניח את הכל על השולחן ונעלם במהירות חזרה לתוך המסעדה. שתינו את המשקאות שלנו בדממה וניקרתי קצת בעוגייה שלקחתי מהצלחת.
"תגידי" אבי הייתה הראשונה שהפרה את השתיקה המעיקה הזאת "באמת הפרידו אותך מאח שלך?"
"כן" הנהנתי בפה מלא
"למה?" שאלה
"תשאלי את אח שלך" אמרתי בעצבים ומיד התחרטתי על זה. אבי המסכנה, היא לא עשתה לי כלום, לא מגיע לה שאני אוציא עליה את העצבים שיש לי על אח שלה "מצטערת" נאנחתי והתנצלתי מיד "לא התכוונתי שזה יצא כל כך תקיף"
"מה אח שלי עשה לך?" היא התעלמה מדבריי והתיישרה בכיסא שלה, נשענת על השולחן ובוחנת את מבטי "איך הוא קשור לזה בדיוק?"
"תעזבי אבי זה לא משנה בכלל" אמרתי "זה היה מזמן"
"קים תספרי לי" היא דחקה בי "ועכשיו"
"בשביל מה זה טוב אבי?" נאנחתי שוב "שום תועלת לא תצא מזה"
"קים" קולה היה תקיף ומבטה רציני, בחיים לא ראיתי את אבי רצינית כל כך.
"בסדר" לקחתי נשימה עמוקה וסיימתי את כוס השוקו שלי. התחלתי לספר לה את כל הסיפור בקצרה, מנסה לרכך הכל. אני לא יודעת למה אפילו, אבל פשוט לא רציתי להוציא את דניאל כל כך רע בפני אחותו וממש לא רציתי שהיא תכעס עליו בגללי.
"אני לא מאמינה" עיניה של אבי היו פעורות לרווחה וידה שהחזיקה את כוס הקפה שלה לא הפסיקה לרעוד
"תירגעי לפני שתשפכי על עצמך משהו" נשענתי קדימה ולקחתי את כוס הקפה מידה
"איך הוא יכל לעשות לך דבר כזה?" היא אמרה בעצבים "אני פשוט לא מאמינה עליו!"
"זה היה מזמן אבי" נאנחתי "פשוט תעזבי את זה"
"אידיוט" היא רטנה ואני צחקקתי בשקט "אני שמחה שהתגובה שלי משעשעת אותך" היא התלוננה
"מאוד משעשעת" חייכתי והוצאתי כסף מהכיס, מניחה אותו על השולחן
"רק תבטיחי לי דבר אחד אבי" נעמדתי במקומי "אל תדברי על זה עם דניאל. אני לא רוצה לערב אותך בזה ובטח שלא רוצה שתריבו בגללי או משהו כזה"
"אבל קים" היא החלה למחות
"תבטיחי" עצרתי אותה ונתתי בה מבט תקיף
"בסדר" היא מלמלה בעצבים ונשענה על הכיסא בשילוב ידיים כמו ילדה נזופה, מה שהצחיק אותי אפילו יותר
"יופי" חייכתי והרמתי את הקסדה מהרצפה "אני צריכה ללכת"
"אנחנו ניפגש שוב?" שאלה
"אני לא בטוחה" אמרתי
"קים" מבטה היה מפציר
"בסדר, נראה כבר" נאנחתי. היא כל כך דומה לדניאל למרות שהם אפילו לא באמת אחים, אבל שניהם פשוט שני עקשנים ואי אפשר להגיד להם לא.
"מעולה" היא חייכה שוב "נתראה קים"
"להית'" אמרתי ועזבתי את המקום