"אני לא בטוח אם זה כזה רעיון טוב" אמר קלוד כשסיפרתי לו על החלטתי הסופית לחזור לעסק
"מה לא רעיון טוב?" שאלתי בבלבול
"החזרה שלך לעסק" אמר
"מה?!" צעקתי
"את חלודה קים, לא מיומנת כמו בעבר" אמר "אני לא בטוח שזה כזה רעיון טוב לשלוח אותך למשימות ולתת לך לחזור ככה לעבודה"
"אתה חושב שאני חלשה?" עייני צרו לעומתו
"לא אמרתי את זה" הוא אמר בהתגוננות
"אני לא חלשה." אמרתי בקול מקפיא "אני מסוגלת לכל דבר. זה העסק שלי בדיוק כמו שהוא שלך קלוד ואני חוזרת לזה"
"קים אני לא יודע" הוא התעקש "מה אם יקרה לך משהו?"
"תמיד יש סיכונים" אמרתי "תמיד היו ותמיד יהיו"
"את בטוחה שאת מוכנה לחזור?" שאל, בוחן אותי היטב
"כן" הנהנתי
"אז בסדר" הוא נאנח וקם ממקומו, יודע שאין טעם להתווכח "קדימה, אנחנו צריכים לזוז"
"לאן?" שאלתי, קמה אחריו
"יש לנו עבודה לעשות" אמר
"כבר?" שאלתי
"אין מנוחה בעבודה הזאת קים ואין שעות קבועות, את כבר יודעת את זה" יצאתי איתו החוצה וכל אחד מאתנו עלה על האופנוע שלו
"לאן נוסעים?" שאלתי
"למועדון" אמר ושם קסדה על ראשה בעוד אני שמתי את שלי
"מה יש לנו לעשות שם?" שאלתי
"את תראי כשנגיע לשם" הוא אמר ויצאנו לדרך
***
"תראו, תראו" טוני וליאם חיכו לנו מחוץ למועדון
"שלום גם לך טוני" אמרתי וירדתי מהאופנוע, מתקדמת לעברו
"זאת קים שאני מכיר" טוני חייך אלי, בוחן את המראה הישן-חדש שלי
"תוריד את העיניים שלך מאחותי" קלוד נעמד על ידי
"מה שתגיד" טוני גלגל את עיניו
"אז?" שאלתי "מה העניין?"
"הוא לא מוכן לדבר" ליאם דיווח לקלוד, מתעלם ממני
"אל תדאג, הוא ידבר" קלוד אמר ונכנס אל תוך המועדון ואנחנו אחריו
"אפשר בבקשה לקבל את תקציר הפרקים הקודמים?" פניתי אל טוני
"אנחנו מייבאים מחו"ל סחורה גנובה ולא חוקית, התפקיד של הבן אדם הזה הוא לוודא שכל הבדיקות יעברו כמו שצריך והסחורה תגיע ליעד שלה כמתוכנן בלי שום בעיות. לפני יומיים הסחורה הגיעה והמשטרה פשתה על המקום ותפסה את האנשים שלנו ביחד עם הסחורה"
"ואתם חושבים שהוא שיתף פעולה ונתן להם את המידע" הוספתי
"בדיוק" הנהן טוני
"כמה זמן הוא עובד אתכם?" שאלתי
"מעל שנה" ענה טוני
"אתם באמת חושבים שהוא עשה את זה?" שאלתי
"לא, אנחנו סתם מחזיקים אותו פה בשביל הכיף" ליאם מלמל בארסיות
"תנו לי לטפל בזה" התעלמתי מליאם "אם הוא באמת עשה את זה אני אוציא ממנו את זה תוך כלום זמן"
"לא, אני מטפל בזה" אמר ליאם "אני רק צריך עוד קצת זמן ואני אשבור אותו"
"אני לא שאלתי, אני אמרתי" יריתי לעברו "אני מטפלת בזה"
"מה שתגידי" מלמל ליאם בעצבים וארבעתנו נכנסנו אל החדר בו החזיקו את הבן אדם החשוד. הוא נמצא באמצע חדר קטן וריק, קשור היטב לכיסא עליו ישב ובקושי מסוגל לזוז.
"נו?" שאל קלוד כשנשענתי על הקיר ליד הדלת
"מה?" שאלתי
"את לא מתכוונת לדבר איתו?" שאל
"תתחיל אתה" אמרתי "אני רוצה לצפות לפני שאני פועלת בעצמי"
"אוקי" הוא משך בכתפיו והתקדם לעברו "אז זה מה שהולך לקרות עכשיו" קלוד נעמד מולו, מושך את תשומת ליבו וגורם לו להרים את ראשו אליו "אתה תספר לי עם מי דיברת, למה וכמה, ואני בתמורה לא יהרוג אותך" הוא אמר בקול יציב
"לא דיברתי עם אף אחד" הוא נאנח בתסכול
"לא שאלתי עם מי לא דיברת שאלתי עם מי כן דיברת"
"אף אחד" הוא ענה בשנית
"יש לך משאלת מוות או משהו כזה?" קלוד שילב את ידיו זו בזו "כי אני אשמח להגשים לך אותה"
"ומה זה ייתן לך?" שאל הבן אדם
"תענוג" ענה קלוד בפשטות "לראות את הבן אדם שבגד באמון שלי מת לאט, לאט בייסורים בזמן שאני יושב מולו רגל על רגל עם כוס בירה ביד וצופה, תענוג לעיניים" קולו היה קר ומאיים וכל כך משכנע שאפילו אני האמנתי לזה שקלוד ייהנה מלעשות את זה.. או שאולי הוא באמת התכוון לכך?
"אתה חולה" עיניו של החשוד נפערו בפחד והפתעה
"מה אתה אומר" מלמל קלוד ושלף מולו אקדח, מצמיד אותו בין עיניו
"לא" נפלט מפיו של האיש ופאניקה השתלטה עליו
"לספר או למות בחירה שלך" אמר קלוד
"אין מה לספר!" צעק האיש "לא עשיתי כלום אני נשבע!"
"אמא שלך לא לימדה אותך שאסור לשקר" צקצק קלוד
"בבקשה" מלמל האיש "לא עשיתי כלום אתם חייבים להאמין לי!"
"אני נוטה לחשוב שאתה משקר" מלמל קלוד ואז פנה אלי "מה את אומרת סיס?"
"בבקשה" האדם הפנה את מבטו אלי וכשראה אותי הוא פלט נשיפה עמוקה של.. הקלה? מה הוא חשב לעצמו, שבגלל שאישה נמצאת שם אז יוותרו לו? טיפש, הוא לא יודע עם מי יש לו עסק. קלוד לא מוותר לאף אחד. "אני לא עשיתי כלום" הוא אמר לי, מבטו לחוץ, רגלו רעדה
"אתם מבזבזים זמן הוא לא מוכן לדבר" מלמל ליאם
זמן. תודה ליאם, עם כל כמה שאתה בלתי נסבל הרגע הבאת לי רעיון.
"וכולנו יודעים שזמן זה כסף וכסף זה זמן" אמרתי בקול והפניתי את תשומת לבם של כולם אלי
"מה?" מלמל ליאם מאחורי
"אתה מבין" הפסקתי להישען על הקיר והתקדמתי לעבר הבן אדם, נעמדת ליד קלוד "אתה מבזבז לנו זמן יקר שעולה לנו הרבה מאוד כסף. אנחנו יכולים להמשיך לשבת כאן ולדבר במשך שעות ואנחנו יכולים פשוט להרוג אותך ולמצוא דרך אחרת לטפל בכל הבלאגן הזה, אבל שני אלה יעלו לנו הרבה מאוד זמן וגם כסף. אז מה אתה אומר שנעשה עסקה?"
"אנחנו לא עושים עסקאות עם בוגדים" אמר ליאם מאחורי
"לא דיברתי אליך ליאם" אמרתי
"לא, את לא יכולה לבוא ולשנות פה את החוקים, אנחנו לא מתכוונים לתת לבוגד העלוב הזה לצאת מזה, הוא עשה את זה והוא ישלם על כך!"
"לא יכולה?" זקפתי את גבי והסתובבתי אליו "אני חושבת שקצת התבלבלת" התקדמתי אליו ועיניי צרו לעומתו "מהרגע שהגעתי, סליחה, שחזרתי לכאן יש לך בעיה איתי, כל מה שאני עושה או אומרת לא טוב בשבילך. אתה יכול להתנהג אלי מגעיל כמה שתרצה אבל אל תשכח דבר אחד, זה העסק שלי, שלי. אני הקמתי אותו, אני בניתי אותו ואני זו שמחליטה כאן, בנוסף לאחי כמובן, ולא אתה. אז בפעם הבאה שאתה רוצה לשנות משהו או לעשות דברים אחרת, או שאולי יש לך הערות שאתה רוצה להגיד כדאי שתתחיל עם "אני מציע" או "אני מבקש" אבל בחיים אל תתחיל במשפטים כמו "את לא יכולה" או "אנחנו לא" כי אין כאן אנחנו, יש "אני" ויש "אחי". אתה לא חלק מהמשוואה כאן, אתה עובד אצלנו בדיוק כמו כל אחד אחר, ואם זה לא נאה לך אתה מוזמן להסתובב וללכת. אבל אתה בחיים לא תגיד לי מה לעשות ואיך לפעול. זה ברור?" הייתי כל כך קרובה אליו עכשיו שפני כמעט נגעו בפניו, מבטי חודר אליו והוא נראה מופתע לגמרי
"תראו מי חזרה" הוא מלמל לבסוף, נשמע מרוצה מעצמו
"שאלתי אם זה ברור?" יריתי לעברו
"ברור בהחלט" הוא הנהן ואני הסתובבתי חזרה אל החשוד שלנו
"אז כמו שאמרתי, במקום לבזבז הרבה זמן וכסף על החקירה הטיפשית הזאת בוא נעשה דבר כזה" חזרתי לדבר בשלווה ומבטי היה רגוע "אתה תספר לנו בדיוק מה קרה שם ומי היה מעורב בדבר ואת כל הפרטים שנרצה לדעת, ואנחנו בתמורה ניתן לך סכום מכובד מאוד של כסף ונשחרר אותך מכאן"
"אין לי אבל מה לספר" הוא אמר
"לכל אחד יש מחיר" התעלמתי מדבריו "אנחנו מוכנים לשלם לך הרבה"
"היא השתגעה לגמרי" ליאם לחש לטוני
"נדאג גם לכך שתקבל חסינות על שיתוף הפעולה שלך ולא תצטרך את עזרת המשטרה שתגן עליך מאתנו" הוספתי.
"אתם לא תשמרו עלי, אתם תהרגו אותי גם אם אספר לכם שהייתי מעורב בזה" הוא בחן אותי ומיד הוסיף "למרות שאני לא"
"נשלם לך הרבה יותר ממה שהם שילמו" המשכתי
"אתם לא מסוגלים לשלם לי סכום כסף כזה" הוא פלט בגיחוך. ידעתי.
"מה אתה אומר" מלמלתי בשביעות רצון והוא מיד קלט מה אמר באותו רגע "חשבתי שלא עשית כלום" אמרתי לו וקלוד קם ממקומו ונעמד על ידי
"אני לא" הוא מיהר להגיד, מבטו לחוץ והוא נהיה חיוור מעט
"אז למה אתה חושב שאנחנו לא מסוגלים לשלם לך יותר ממה שהם שילמו, אם הם בכלל לא שילמו לך כי אתה הרי לא קשור לזה?" יריתי לעברו
ליאם וטוני השתיקו את הלחשושים מאחורה וליאם פלט קללה בעצבים
"נראה לי שסיבכת קצת את עצמך" אמרתי בחצי חיוך
"אני" הוא החל לומר אך קטעתי אותו
"הייתה לך הזדמנות לבחור, להציל את עצמך, ואתה וויתרת על זה בכזאת קלות" נאנחתי והנדתי את ראשי מצד לצד "כמה חבל"
"יש לך מושג מה גודל הטעות שעשית עכשיו?" קלוד הגביר את קולו ודרך את נשקו
"עצור" אמרתי מיד
"מה?" הוא שאל
"הוא שיתף פעולה עם המשטרה, זה אומר שהם שומרים עליו, מה שאומר שאם תהרוג אותו הם ישר יגיעו אלינו ויאשימו בזה אותנו. עשיתם עליו בדיקה שאין לו מכשירי מעקב או האזנה?"
"נקי" אמר טוני מאחור
"הם ידעו שנחפש עליו" אמרתי מיד
"אז איך הם חשבו להגיע אליו בלי מכשירי מעקב או האזנה?" שאל טוני
"מערב" מלמלתי
"שיט" ריסן קלוד ובלי שהספקתי לומר דבר ירה כדור בראשו של האדם והרג אותו.
"מה עשית?" צעקתי עליו
"אני לא מוכן לקחת את הסיכון שהם יצליחו להוציא אותו מכאן והוא יספר להם הכל"
"אז הרגת אותו?" שאלתי
"יש לך רעיון יותר טוב?" הוא ירה לעברי
"טוב הוא מת עכשיו אין לנו כבר מה לעשות" אמר טוני
"אז מה עכשיו?" שאל ליאם
"יש לך תכנית גאון?" שאלתי את קלוד
"תשאירי לי את הטיפול בזה" הוא אמר ואז פנה לליאם וטוני "אתם יודעים מה לעשות עכשיו"
"כן" הם ענו ביחד
"אני אדאג להעלים מפה את המשטרה, אתם את הגופה" הוא אמר בקצרה ולקח אותי בידו
"לאן הולכים?" נגררתי אחריו אל מחוץ לחדר ישר אל הבר
"הכל תחת שליטה קים, פשוט תישארי פה ותתני לי לטפל בזה" הוא אמר
"אבל אני רוצה לעזור" מחיתי
"את עזרת לנו בשנייה שהוצאת ממנו את האמת" אמר קלוד "עכשיו תשאירי לנו לטפל בשאר"
"בסדר" נאנחתי
"ניפגש אחר כך" הוא אמר ויצא מהמקום
"להית'" מלמלתי והזמנתי לי בירה לשתות
***
לאחר כמה דקות שישבתי משועממת בבר הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס וגיליתי 24 שיחות שלא נענו מדניאל ובנוסף לזה 17 הודעות ממנו, כמובן שמחקתי את כולן מבלי לקרוא אותן אפילו. החלטתי להתקשר לסטיב ולדבר איתו. אני חייבת לו את זה, אני לא יכולה פשוט להעלם לו..
"מה קורה ילדה" קולו מלא החיים של סטיב נשמע ברקע
"הי סטיב" אמרתי
"מה קרה כבר התגעגעת אלי?" הוא שאל
"סטיב אני צריכה לדבר איתך על משהו" קולי היה רציני
"דברי" אמר
"אני צריכה להתפטר"
"מה?" צעקה נשמע מהצד השני ואני הרחקתי את הפלאפון מאזני
"העיקר שלא הגזמת בתגובה שלך" אמרתי בגלגול עיניים
"מה זאת אומרת את צריכה להתפטר?" הוא התעלם ממני ושאל
"אני לא יכולה להישאר יותר בעולם הזה סטיב" הסברתי "אני עוזבת לתמיד"
"על מה את מדברת?" שמעתי שהוא כיבה את הטלוויזיה ברקע "למה?"
"אני לא יכולה לחזור יותר לעבודה " אמרתי "יש לי עבודה אחרת עכשיו"
"איזה עבודה, על מה את מדברת?" שאל
"חזרתי לעבודה הקודמת שלי" הסברתי
"לעבודה הקוד.." הוא תהה לעצמו ואז פתאום השתתק "קים את לא.." הוא מלמל לאחר חצי דקה של שקט
"אני כן" אמרתי
"בבקשה תגידי לי שזו לא העבודה שאני חושב שהיא, בבקשה תגידי לי שלא חזרת לשם" קולו היה מתחנן
"מצטערת סטיב" אמרתי
"אבל למה?" שאל "למה עזבת וחזרת לשם?"
"הייתי חייבת"
"אבל למה?" הוא חזר על אותה השאלה שוב ושוב
"לא יכולתי להישאר יותר בעולם הזה" נאנחתי "לא יכולתי להמשיך להיות באמצע, לא לכאן ולא לכאן. לא עם הצפונים המזויינים האלה אבל גם לא בעולם שלי. הייתי צריכה לבחור, ובחרתי"
"מה דניאל עשה לך?" הוא ירה מיד לתוך הפלאפון
"זה לא משנה" אמרתי "אני קיבלתי החלטה ואני מבקשת שתכבד אותה. אני נשארת כאן"
"אני אהרוג אותו" ריסן סטיב מבין שיניו "אני נשבע לך שאם הוא פגע בך אני אהרוג אותו!"
"אני בסדר סטיב אל תדאג" חייכתי לעצמי וריככתי את קולי "העולם הזה פשוט לא מתאים לי יותר. זכיתי לחוות הכל, לטעום משני העולמות ופשוט גיליתי שהעולם שאני נמצאת בו עכשיו מתאים לי יותר"
"שיהיה" נאנח "אני גם ככה יודע שאני לא יכול להתווכח איתך"
"אתה מכיר אותי כל כך טוב" חיוכי התרחב
"אבל תזכרי קים" הוא הרצין "אם את אי פעם תצטרכי אותי או אפילו סתם תתגעגעי את תמיד מוזמנת לבוא לפה. ואני לא מוכן שתנתקי את הקשר, חסר לך שלא תמשיכי לדבר איתי ופשוט תיעלמי! ברור?"
"ברור סטיב" גיחכתי "אני ידבר איתך בהמשך, מבטיחה"
"קים" ליאם וטוני הופיעו מאחוריי
"אני צריכה ללכת" חיוכי נמחק ומבטי התקשח "נדבר"
"קים הכל בסדר?" שאל
"מעולה" עניתי בקצרה "נדבר בהמשך בסדר?"
"אוקי, בי" הוא אמר ואני ניתקתי את השיחה
"קדימה צריך לזוז" ליאם זרק לעברי אקדח ואני תפסתי ושמתי אותו באחוריי מכנסי
"לאן זה?" שאלתי והלכתי אחריהם אל מחוץ למועדון
"קלוד שלח אותנו לגבות כסף ממישהו שחייב לנו" אמר טוני
"ולמה אני צריכה לבוא אתכם בדיוק?" שאלתי
"ריענון" חייך טוני "עבר הרבה זמן מאז שעשית את זה בפעם האחרונה"
"סע, אני אחריכם" אמרתי ועליתי על האופנוע שלי, נוסעת אחרי המכונית שלהם אל תוך רחוב אפלולי. ירדנו מהרכבים והלכנו לדפוק בדלת של בית ישן. אין תגובה.
"כדאי לו מאוד לפתוח" מלמל ליאם ודפק יותר חזק
"החרא הקטן" מלמל טוני ובעט בחוזקה בדלת ופרץ אותה
"הוא בורח!" ליאם צעק. הספקתי לראות את גופו קופץ מהחלון ובורח מהבית.
"לא הוא לא!" צעקתי ורצתי אחריו, קופצת מהחלון הישר אל תוך סמטה חשוכה. הבן אדם המשיך לרוץ לכיוון היציאה מהסמטה ואני רצתי אחריו. הוא פנה ימינה לכיוון סמטה אחרת ונעלם מזווית עיני, בשנייה שפניתי אחריו נעצרתי במקומי. טוני עמד שם בלי לזוז בעוד שהאדם הזה עומד במרחק שני צעדים ממנו ומכוון אקדח לראשו.
"טוני" שלפתי מיד את אקדחי וכיוונתי אותו אל האיש "תתרחק" הזהרתי
"אם את לא הולכת מפה ואומרת לכל החברים שלך לעזוב אותי בשקט אני אהרוג אותו, אני נשבע!" איים האיש.
"אל תחשבי עלי קים תהרגי אותו!" צעק טוני. אני לא זזתי, קפאתי, ממשיכה לכוון אליו את האקדח שלי בלי לעשות כלום. אני לא יכולה לירות בו סתם כך, אני לא יכולה פשוט להרוג אותו.
"למה את מחכה? תירי בו כבר!" צעק טוני
"אני יהרוג אותו אני נשבע!" איים האיש בקול מפוחד, הוא לא באמת מתכוון להרוג את טוני הוא פחדן מידי, ואני לא מסוגלת להרוג אותו.
"תוריד את הנשק!" צעקתי "עכשיו!"
"לא!" קרא האיש
"תירי בו כבר!" צרח טוני
לפתע נשמעה ירייה. עיני ישר זינקו אל פניו של טוני שהיו המומות וחיוורות. בהיתי בו לשנייה שנראתה כמו נצח עד שתזוזה לידו לכדה את תשומת ליבי. האקדח נפל מידו של הבן אדם והוא נפל חסר חיים לאדמה, חור בגבו והוא לא מפסיק לדמם.
"ככה עושים את זה" ליאם הופיע מאחורי טוני והאקדח בידו עדין מכוון אלינו
"טוני" מלמלתי
"זה בסדר ילדה" הוא הסתכל על הגופה לידו ואז עלי "בואו ניפטר מזה ונלך מכאן"