"בוקר טוב יפהפייה" דניאל נישק את לחיי כשהתעוררתי
"בוקר טוב" מלמלתי בישנוניות "מה אתה כל כך שמח על הבוקר?"
"אני תמיד שמח" אמר "כל עוד אין לי סיבה לא להיות"
"אתה מוזר" פיהקתי
"תודה" אמר "את רעבה?"
"לא" אמרתי "אני עייפה"
"אז תחזרי לישון" הוא הסיר קבוצת שיערות מפני
"לא יכולה. מבחני הקבלה חלים היום" אמרתי וקמתי מהמיטה
"טוב אם כך שיהיה בהצלחה" איחל
"תאחל את זה להם לא לי" הלכתי אל חדר המקלחת
"תהיי עדינה איתם" דניאל קרא מאחורי
"נראה" אמרתי והתחלתי לצחצח את שיניי. לאחר מכן התלבשתי והתארגנתי לקראת העבודה שלי. היום מבחני הקבלה מתחילים, אני צריכה את חדר הכושר, חדר האימונים ואת המבחנים הממוחשבים שאחי ואני השתמשנו בהם כשבחרנו את העובדים שלנו.
***
לאחר יום ארוך ומפרך המבחנים סוף סוף הסתיימו. לא היה לי זמן לעצור לנוח קצת הייתי צריכה לרוץ ישר אל הבר כדי לעבוד.
"איך היה היום קימי?" שאל סטיב
"היה בסדר" אמרתי "ישנם 17 מועמדים שיכולים להיות שווים משהו"
"רק 17?" שאל "את צריכה הרבה יותר מ17"
"אני יודעת" אמרתי "תומאס בחר עוד 16 מועמדים אחרים שהוא חשב שגם יכולים להיות בסדר ואני צריכה לשקול את זה. ואני עורכת מבחנים נוספים למועמדים חדשים"
"איך בחרת אותם בדיוק?" שאל
"פשוט מאוד עשיתי להם מבחנים" הסברתי "מבחני אינסטינקטים, לחימה והגנה עצמית, מבחני כושר, עמידה בלחצים ובלוחות זמנים, ומבחנים ממוחשבים שבודקים את דרך החשיבה שלהם, מהירות המחשבה ודרך הפעולה" סיפרתי
"מרשים" אמר "כשאת עושה משהו אז את עושה אותו עד הסוף הא? בכל הכוח"
"אני לא רוצה חובבנים שיסתובבו לי בין הרגליים" אמרתי "אם אני אחראית אבטחה אני רוצה שהמאבטחים שלי יהיו הטובים ביותר עם היכולות הטובות ביותר ויתנו את האבטחה הטובה ביותר בשביל המלון"
"לגיטימי" הסכים איתי סטיב
שאר המשמרת עברה בשקט. שום בעיות, שום הפרעות ובעיקר הרבה טיפים. חזרתי הביתה גמורה מעייפות ומצאתי את דניאל שקוע בשינה עמוקה בחדר שלו. הורדתי בגדים ונכנסתי יחד איתו למיטה, נרדמת בתוך שניות ספורות.
***
"היי" חייך דניאל כשקמנו בבוקר
"היי" חייכתי חזרה והמשכתי להתארגן
"לא הספקנו כמעט לדבר אתמול, איך היה במבחנים?"
"היה בסדר, אני הולכת עכשיו עם תומאס לעשות סינון ולבחור את הטובים ביותר"
"את לא רוצה לאכול משהו לפני שאת הולכת?" הוא שאל בזמן שלקחתי את התיק והלכתי אל המעלית
"לא רעבה" קראתי "ניפגש בערב"
ירדתי במעלית וכשיצאתי מתוכה בירכתי לשלום את דונה והלכתי ישר לתומאס
"בוקר" אמרתי והתיישבתי לידו על הכורסאות בלובי
"בוקר" הוא מלמל ולגם מהקפה שלו
"מצאת מועמדים חדשים?" שאלתי
"עוד 36, הם יתייצבו למבחנים בשבוע הבא" ענה
"מעולה" אמרתי "טוב קדימה בוא נתחיל" פתחתי את התיקייה הראשונה בערימת התיקיות שהיו מסודרות לפי סדר הבחירה שלנו מהכי פוטנציאלי להכי פחות.
"היידן קלארק" הקראתי "מגיע אלינו מניו יורק, בן 27, נשוי במשך שנה, מאבטח לשעבר של מועדוני אופנועים"
"נשמע קצת מפוקפק לא?" אמר תומאס
"הוא לא חבר במאפיה או משהו כזה הוא בסה"כ היה מאבטח במועדון"
"מועדון אופנועים" ציין תומאס
"הוא לא שם יותר נכון? אם הוא בא לכאן סימן שהוא מחפש משהו אחר, שונה"
"אולי" הוא אמר
"ותסתכל על תוצאות המבחנים שלו" אמרתי "בקרב מגע והגנה עצמית הוא יצא עם הכי הרבה נקודות. הוא מהיר וחזק מאוד ונלחם בתבונה, חד הבחנה, יש לו אינסטינקטים מעולים והוא חושב פעמיים לפני שהוא תוקף"
"מרשים" אמר
"אני רוצה שתעשה עליו בדיקת רקע מקיפה, אם נראה שהכל תקין נזמין אותו לראיון אישי ואם גם זה יעבור חלק נוכל לקבל אותו" אמרתי
"אין בעיה, הבא בתור" אמר תומאס
"ריימונד סמית' מויסקונסין, נשוי שנתיים עם תינוק" הקראתי "אינסטינקטים מעולים, דרך מחשבה מעניינת, לא הכי חזק אבל מהיר מאוד, חושב לפני שהוא תוקף. אני רוצה את אותה בדיקה גם עליו"
"הלאה"
"וויליאם בונד" הקראתי
"מה כמו ג'יימס בונד?" גיחך תומאס, כאילו שאם שם כמו שלו יש לו זכות בכלל לצחוק על אחרים.
"לפי הנתונים שלו אכן כן, לבן אדם יש נתונים מעולים. הוא חכם מאוד, יש לו דרך מחשבה טובה, הוא ממוקד, חושב מחוץ לקופסה, עבר את מבחני ההגנה העצמית"
"מה המצב המשפחתי?" שאל
"גרוש פלוס שניים" אמרתי "מגיע אלינו ממינסוטה"
"נחמד" מלמל תומאס
"איך התיקים האישיים שלהם?" שאלתי
"נקיים" ענה
"מעולה, תקבע איתם פגישות אישיות ואם הכל ילך כמו שצריך נקבל אותם"
"אין בעיה" אמר תומאס
"תומאס" קול נשי נשמע מאחורינו ואני ותומאס הסתובבנו לראות במי מדובר.
מאחורינו הופיעה אישה צעירה וגבוהה בעלת עור שזוף ושיער בצבע שתני עם עיניים בצבע זית. היא החזיקה בידיה ילד קטן שאני מניחה שהיה בנה. היה לו צבע עור ושיער כמו שלה ועיניו היו בצבע קרמל.
"מריאן" תומאס קם ממקומו והתקרב אליה, נשק קלות לשפתיה ולקח את הילד הקטן על ידיו "היי קטנצ'יק" תומאס חייך אליו וחיבק אותו חזק
"אבא" הילד צייץ וחיבק אותו חזרה
"קים" תומאס קרא לי ואני קמתי ממקומי וניגשתי אליהם בחיוך
"תכירי, זו מריאן אשתי" הציג
"נעים מאוד" היא חייכה
"וזה הבן שלנו ג'ון, בן שלוש" הוא חייך אל הילד היפהפה שחייך אליו חזרה ורק עכשיו שמתי לב לדמיון המדהים ביניהם, אותן העיניים, אותו החיוך ואותן הגומות החמודות שהופיעו על פניהם כשחייכו.
"נעים להכיר אתכם" חייכתי בנימוס
"אז מריאן" פנה אליה תומאס "במה זכינו שאנחנו רואים כאן את שניכם?"
"ג'ון הקטן רצה לראות איפה אבא עובד אז באנו הנה כדי לראות אותך ולהגיד שלום" הסבירה.
"התגעגעת לאבא קטנצ'יק?" תומאס פנה אל בנו שהנהן אליו בחיוב
"חשבנו שתוכל לפנות קצת זמן בצהריים כדי שנוכל ללכת לאכול ביחד" אמרה לו מריאן
"זה יהיה נפלא" חייך אליה תומאס "קים את חושבת שנוכל לעשות הפסקה לאיזה שעה בצהריים?" הוא פנה אלי עכשיו
"בטח" אמרתי מיד "זו הפסקת הצהריים שלך תעשה בה מה שאתה רוצה"
"מעולה" הוא חייך ונשק למצחו של ג'ון "אז בצהריים נלך לאכול ביחד"
"בסדר" בנו חייך אליו
"טוב אבל עכשיו אבא צריך לחזור לעבוד כדי שיוכל לבוא אתכם בצהריים, בסדר?" אמר לו תומאס ובנו מיהר להניד את ראשו בשלילה "לא!" הוא קרא
"ג'ון חמוד אבא צריך לעבוד עכשיו, ניפגש איתו בצהריים" אמרה מריאן במתיקות
"לא רוצה" הוא משך בכתפו ועשה פרצוף חמוץ
"ג'וני" תומאס הביט בו במבט חסר עונים, הוא פשוט לא יכול לעמוד בפניו.
"יש לי רעיון" אמרתי לפני שקלטתי בכלל מה אני עושה "גם ככה עד שלא יהיו לנו מאבטחים ועד שהמלון לא יתחיל לפעול אז אין לנו באמת מה לעשות כאן כל כך, אז מה דעתך שאבא יבלה אתכם את כל שאר היום?" פניתי לג'ון הקטן בחיוך והלהבתי אותו "תחשוב על זה, ללכת עם אבא ואמא לאכול צהריים ואז לבלות אתם במשך יום שלם!"
"כן!" צרח ג'ון הקטן ועיניו נצצו כשהוא חייך אלי
"אבל כדי שאבא יוכל לעשות זאת" המשכתי לומר "הוא צריך לחזור לעבוד עכשיו"
"בסדר" הנהן ג'ון ותומאס הסתכל עלי במבט מופתע. הוא כיווץ את גבותיו בשאלה ואני הנהנתי אליו
"בצהריים אבא ואמא ייקחו אותך לאכול במקדונלדס, ואז נעלה ונשחק במשחקייה טוב?" הוא פנה אל בנו בחיוך
"כן" ג'ון קרא בהתרגשות
"טוב, אבל עכשיו אבא חייב לחזור לעבודה חמוד" אמר תומאס
"בסדר אבא" ג'ון הקטן נתן לו חיבוק אחרון לפני שעבר חזרה אל אמו
"ניפגש ב13:00?" היא שאלה ונתנה נשיקה לשפתיו
"ב13:100" הוא חיבק אותה והם עזבו את הלובי
"תודה" פנה אלי תומאס כשנשארנו לבד ואני הנהנתי בחיוך "הם מקסימים" מלמלתי אליו
"אני יודע" חייך תומאס. הוא נראה כל כך שונה כשהוא עם אשתו והבן שלו, מלא בשמחה וחייכני כל כך.
"אתה בר מזל" אמרתי "תזכור את זה ותעריך את זה"
"עד סוף ימי" הוא אמר
***
שבוע נוסף עבר ובזמן הזה תומאס ואני הספקנו למצוא מאבטחים נוספים, להעביר אותם רעיונות עבודה ולגייס אותם לצוות האבטחה שלנו. הזמן טס השבוע ובלי ששמתי לב בכלל כבר הגיע מועד המסיבה שארגנה דודתו של דניאל.
"את מסתדרת?" דניאל נכנס לחדר ונעצר בפתח, מתבונן בי בעיניים פעורות לרווחה "ואו" הוא התנשם
לבשתי שמלה פשוטה ארוכה בצבע תכלת בעלת מחשוף די מרשים מקדימה. נעלתי סנדלי כסף עם עקב קטן שהבליטו את טבעת האצבע שעל רגלי. שיערי היה אסוף לצמה אלגנטית אשר הייתה מונחת על כתפי וקבוצות שיער בודדות נפלו על צדי פני ומסגרו אותן בצורה מושלמת ממש. לא השקעתי הרבה באיפור, רק עיפרון שחור לעיניים ומסקרה שידגישו את הצבע הירוק שלהן ושפתון מבריק שקוף.
"ואו אתה בעצמך" חייכתי ובחנתי אותו. הוא לבש חליפה שחורה עם חולצה לבנה מתחת ועניבה בצבע תכלת שהתאימה במקרה לשמלה שלי
"את מדהימה" הוא חייך והתקרב אלי, בוחן מלמטה למעלה
"אהבת?" חייכתי אליו
"מאוד" הוא אמר "אבל חסר כאן משהו קטנטן"
"באמת?" שאלתי "מה?"
"זה" דניאל הוציא מכיסו קופסה שחורה עטופה בסרט כסוף
"מה זה?" הרמתי גבה בשאלה
"תפתחי ותראי" הוא הגיש לי את הקופסה ואני מיד פתחתי אותה
"דניאל" אמרתי בקול חנוק למראה השרשרת שנגלתה לעיניי
"אהבת?" שאל אותי
"ברור" אמרתי. זו הייתה שרשרת כסף עדינה והתליון שלה היה יהלום קטן ויפיפה שנצנץ באין ספור צבעים בכל תזוזה קטנה שלו.
"טוב, אז תשימי אותה" הוא חייך אלי ולקח את השרשרת כדי לענוד לי אותה
"אני לא יכולה" התרחקתי צעד אחורה "דניאל זה יותר מידי, הרבה יותר מידי. אני לא יכולה לקבל ממך מתנה כזאת"
"קים זו מתנה שאני בחרתי לתת לך אותה, זו החלטה שלי והרצון שלי להביא לך אותה, בבקשה אל תתנגדי"
"איך אני יכולה לקחת ממך דבר יקר כזה?" שאלתי
"את לא לוקחת את זה ממני, אני נותן את זה לך" אמר דניאל "זו מתנה שבחרתי לתת לך לכבוד האירוע היום"
"דניאל" התחלתי למחות אך שפתיו נפלו על שפתי ומנעו ממני להגיד מילה
"בבקשה" דניאל ניתק את הנשיקה והסתכל עמוק לתוך עיני "בשבילי"
"אתה לא מתכוון להניח לזה נכון?" שאלתי. דניאל הניד את ראשו בשלילה
"בסדר" נאנחתי וחיוכו של דניאל הבזיק מיד חזרה. מה לעשות, בן אדם צריך לדעת לבחור את הקרבות שלו.
"תסתובבי" אמר ומיד ענד לי את השרשרת לפני שאשנה את דעתי
"איך זה?" הסתובבתי חזרה אליו
"מדהים כמעט כמוך" הוא חייך ונשק קלות על שפתי "קדימה נזוז"
"אתה חייב להפסיק להתחנף אתה יודע, אתה מקבל ממני סקס אז אתה לא חייב להתאמץ כל כך" צחקתי בזמן שיצאנו מהמלון ונכנסנו אל הלימוזינה של דניאל
"אני רק אומר את מה שאני רואה וחושב" הוא אמר
"כן, כן כל פעם אותו תירוץ" חייכתי והוא צחק
***
"הכל בסדר?" דניאל שאל בזמן שהלימוזינה נעצרה מול השערים
"כן, למה שלא יהיה?" שאלתי
"את נראית קצת מוטרדת, קרה משהו?" שאל
"אני סתם עייפה" שיקרתי. המוח שלי היה מפוצץ במחשבות ותהיות. קלוד היה אמור לחזור כבר לפניי יומיים ועדין לא שמעתי ממנו דבר. יכול להיות שהוא חזר ופשוט לא אמר לי? אין סיכוי, הוא תמיד בא להגיד שלום בכל הזדמנות ובעיקר שהוא חוזר אחרי תקופה שלא היה כאן גם אם זה רק כמה ימים. אז למה לא שמעתי ממנו עדין? אולי קרה לו משהו, אולי הוא היה זקוק לי ואני לא הייתי שם בשבילו, אולי הוא שוכב עכשיו פצועה בבית חולים ומחכה שאבוא אליו, ואולי הוא שוכב עכשיו על איזה רצפה ספוג בדם של עצמו ונלחם על חייו. די, אני חייבת להפסיק לחשוב ככה. קלוד בסדר גמור, הוא חכם וחזק מאוד וגם אם משהו השתבש, דבר שאף פעם לא קורה, תמיד יש לו תכנית ב' וגם תכנית ג'.. אין מצב כזה שמשהו קורה וקלוד לא מצליח להתמודד איתו. אז למה אני כל כך לחוצה ולא מצליחה להירגע?
"את בטוחה?" דניאל קטע את מחשבותיי "קים אם קרה משהו, אם משהו מפריע לך או מטריד אותך אני רוצה שתגידי לי, אולי אני יכול לעזור לך"
"אני בסדר" ניסיתי לחייך "באמת, אני פשוט עייפה"
"יכול להיות שאת לחוצה?" הוא הרים גבה
"ממה?" שאלתי
"מהמסיבה שאנחנו עומדים להיכנס אליה עכשיו" אמר
"כן בטח" צחוק מתוח פרץ מתוכי "שאני אהיה לחוצה מאיזו מסיבה? ממש"
"אם כך אז קדימה, בואי ניכנס" הוא פתח את הדלת ויצא מהלימוזינה, מושיט לי את ידו ועוזר לי לצאת
"זה הבית של דודה שלך?" שאלתי, מתבוננת על הבית הגדול והמרשים שעומד מולי
"כן" הוא אמר ושם את ידו על גבי, מוביל אותי דרך השערים הגדולים הישר אל תוך החצר הענקית
"קטן קצת אתה לא חושב?" צחקתי
"כן אה" דניאל צחק ואז נעצר כשראה את דודתו מתקרבת אלינו. גופי מיד התקשח למראה הגברת המעצבנת שבאה לקראתנו. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה ומנצנצת ושיערה הבהיר היה אסוף בגולגול מתוח. עייני התכלת שלה היו מודגשות בעזרת מסקרה וצללית בהירה ושפתיה היו צבועות באודם אדום. יחסית לאישה בסביבות גיל 45-50 היא נראתה ממש טוב.
"יהיה בסדר את תראי" הוא לחש באזני ואז העביר את מבטו אל דודתו וחייך חיוך רחב
"דניאל יקירי" חיוכה של גברת קרוס התרחב אפילו יותר והיא הגיעה אל דניאל וחיבקה אותו קלות, נושקת לשתי לחייו
"טוב לראות אותך אוליביה, את נראית נהדר" אמר דניאל
אוליביה חייכה אל דניאל ואז מבטה עבר אלי, בוחן כל פרט ופרט בי "ומי הנערה הצעירה?" היא שאלה
"אוליביה זו קים, קים זו דודתי אוליביה" דניאל הציג אותנו אחת בפני השנייה
"נחמד להכיר אותך קים" אמרה אוליביה וניגשה לתת לי שתי נשיקות על הלחיים
"למעשה אנחנו כבר מכירות" חייכתי אליה את החיוך המזויף הרגיל שלי "אבל נחמד לראות אותך שוב"
"באמת?" אמרה אוליביה בהרהור
"כן" התפרץ דניאל "נפגשתם במסיבה של פיטר"
"מה אתה אומר" אמרה אוליביה "אני מצטערת יקירה אבל היו שם כל כך הרבה אנשים שאני לא זוכרת את כל מי שפגשתי שם"
"כמה מפתיע" מלמלתי לעצמי
"זה בסדר אוליביה" דניאל הידק את אחיזתו סביב מתני "העיקר שנפגשתן שוב ועכשיו אתן תוכלו להכיר קצת יותר טוב"
"בהחלט" היא חייכה "אני צריכה לקבל את פני שאר האורחים אבל אני אפגוש אתכם בשולחן שלנו אחר כך״ היא אמרה ועקפה אותנו כדי לברך את שאר האנשים שהגיעו
"את רואה, אמרתי לך שהיא נחמדה" לחש דניאל באזני בזמן שהתקדמנו לכיוון הבר
"כן, מקסימה ממש" גלגלתי את עייני
"נו בחייך, את רוצה להגיד לי שאת זוכרת כל בן אדם שפגשת אי פעם?" שאל דניאל בזמן שהזמין לשנינו משקאות
"כל אחד" הדגשתי את המילים "אני לא שוכחת פרצופים או שמות. אף פעם."
"טוב לא לכולם יש זיכרון כמו שלך" אמר דניאל "אפילו אני לא יכול לזכור כל בן אדם שאני פוגש"
"אפילו?" חייכתי ולקחתי לגימה מהמשקה שלי
"דניאל" קול נשי קרא בשמו של דניאל ושנינו סובבנו את מבטנו לכיוון הקול. מולנו עמדה בחורה צעירה שהתקדמה לעברנו ועל פניה חיוך ענק. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני מתולתל וצבע עור בהיר, גובהה היה בערך 1.65 אם כי עם העקבים האלה היא הגיעה לפחות ל1.75. שמלת המיני שלבשה הייתה בצבע ירקרק ועטפה את גופה בצורה מושלמת כאילו נתפרה במיוחד עבורה. היא הייתה יפהפייה.
"אבי" קרא דניאל ורץ אל הבחורה הצעירה שמיהרה לקראתו. הוא הגיע אליה וחיבק אותה חזק, הרים אותה באוויר עם חיבוקו. לאחר שהוריד אותה חזרה לקרקע הוא תפס בידה והוביל אותה אל הבר
"כל כך טוב לראות אותך" אמרה באושר
"גם אותך" הוא חייך ואז פנה אלי "קים אני רוצה שתכירי את אחותי אביגיל, אביגל זו חברה שלי קים" המילה חברה העבירה בי גל של הרגשה מוזרה ומצמררת
אחותו של דניאל הפנתה את מבטה אלי וקפאה. זה היה ממש לשבריר שניה, רוב האנשים אפילו לא היו שמים לב לזה, אבל אני כן שמתי לב, אני תמיד שמה לב. היא נשכה את שפתה התחתונה ולאחר מכן שחררה אותה והתקרבה אלי בזרועות פתוחות "נעים מאוד להכיר אותך" היא חייכה ועטפה אותי בחיבוקה
"אממ כן" מלמלתי בהפתעה "גם אותך"
"תגידי אבי ראית במקרה את ג'וני?" שאל דניאל
"הוא נמצא בפנים ביחד עם רובין" אמרה אביגיל
"אם כך אלך לקרוא לו" אמר דניאל "תחכי לי בינתיים בשולחן שלנו?" הוא פנה אלי
"בטח" אמרה אביגיל מיד "אני אבוא איתך אתם יושבים בשולחן ביחד איתנו"
"אוקיי" אמרתי והלכתי בעקבותיה של אביגיל אל השולחן
"אז" אמרה אביגיל כשהתייבשנו בשולחן ונראה שהמתח שהיה בגופה בזמן שהלכנו לכאן נרגע "כמה זמן אתם יוצאים?"
"לא הרבה" עניתי
"איפה הכרתם?" היא המשיכה לתחקר
"במסיבה של דודה שלכם, מלצרתי שם" אמרתי, בוחנת את תגובתה
"את ממלצרת?" היא שאלה בחיוך "גם אני מלצרתי במשך שלוש שנים בזמן שלמדתי" היא סיפרה
"באמת?" שאלתי
"כן, לא העבודה הכי כיפית בעולם אבל זה עדיף מכלום" היא משכה בכתפיה
"צודקת" הנהנתי בהסכמה, אני כבר מתחילה לחבב אותה "אבל בשביל מה היית צריכה לעבוד, דודה שלך לא עזרה לך עם כסף?" שאלתי
"העדפתי לדאוג לעצמי" היא הסבירה "דניאל וג'וני שילמו על הלימודים שלי וזה הספיק לי, העדפתי לממן בעצמי את שאר הדברים"
"בחורה עצמאית" אמרתי
"כן" היא צחקקה "אז, את ודניאל זה רציני?" עיניה האפורות נצצו בסקרנות
"אממ" גמגמתי, לשאלה כזאת לא ציפיתי
"טוב אני מניחה שכן" היא אמרה "אם דניאל הביא אותך לכאן כנראה שאת משהו מיוחד"
"מה?" ליבי החל לפעום קצת מהר יותר ונעשה לי חם
"דניאל אף פעם לא מביא מישהי להכיר את המשפחה, אז כנראה שאם הוא הביא אותך את באמת ממש חשובה לו" היא אמרה "אני שמחה שהוא הביא לפחות מישהי חמודה כמוך ולא איזה מכשפה מתנשאת"
"אה" צחקקתי, לא ידעתי מה להגיד. נעשה לי מחניק וקצב דפיקות הלב לא נרגע
"את בסדר?" עיניה בחנו אותי בזהירות
"כן" מיהרתי לומר וללבוש את פרצוף הפוקר המוכר שלי "אני פשוט לא מרגישה כל כך טוב היום"
"קים" ידו של דניאל ליטפה את כתפי והוא רכן מאחורי ונתן לי נשיקה קלה על הלחי "בואי, אני רוצה שתכירי את אחי ג'ונתן" תפסתי בידו של דניאל וקמתי ממקומי, מתייצבת מול בחור בעל צבע עור בהיר ושיער בלונדיני כהה עם עיניים בצבע תכלת, מיד ניתן לזהות שהוא ואביגיל אחים. גופו היה חסון ושרירי אך לא כמו גופו של דניאל. הוא זכר אלפה, בהחלט זכר אלפה. בדיוק כמו קלוד ודניאל, גם הוא היה בעל מראה גברי וקשוח ובעל נוכחות שמשכה את תשומת כל מי שהיה איתו באותו המקום.
"ג'וני תכיר את חברה שלי קים" הוא פנה לאחיו
"נעים מאוד" ג'וני הושיט לי את ידו וכשבאתי ללחוץ אותה חזרה הוא רק תפס בה בעדינות ונישק אותה קלות. ממש ג'נטלמן אמיתי, בדיוק כמו דניאל.
"נעים גם לי" חייכתי
"וזו חברה של ג'וני, רובין" דניאל הציג בחורה גבוהה בעלת צבע עור קצת כהה יותר משל ג'ונתן ושיער חלק בצבע חום כהה, עיניה היו בצבע דבש והשמלה הסגולה שלבשה הייתה ארוכה וצמודה לגופה, מחטבת אותו אפילו יותר.
"היי" רובין חייכה אלי והנהנתי אליה חזרה בחיוך מנומס
דניאל תפס במתני וקירב אותי אליו, נושק לרקתי ולוחש "הכל בסדר קים את נראית קצת חיוורת?"
"אני בסדר" סובבתי את מבטי אליו והסתכלתי אל תוך עיניו
"בסדר" הוא חייך קלות "את רוצה שאעשה לך סיור בבית?" שאל
"בטח למה לא" חייכתי חזרה
"תסלחו לנו" אמר דניאל, תפס בידי והוביל אותי אל תוך הבית הגדול של דודתו
"מרשים" אמרתי כשנכנסנו אל תוך הבית
"כן, לא ממש הטעם שלי" אמר דניאל
"ברור" צחקתי "כל עוד הצבע הדומיננטי הוא לא לבן אז זה לא הטעם שלך"
"אני חולק עליך" הוא צחק ותפס במתני, מצמיד אותי אליו "את לא לבנה בכלל ואת בהחלט הטעם שלי"
"תמיד יש יוצא מן הכלל" אמרתי
"תספרי לי" הוא לחש קרוב לשפתי
"לספר לך מה?" שאלתי
"מה קרה? מה מטריד אותך כל כך?"
"שום דבר" דבקתי בדברי
"אל תגידי לי שום דבר אני יודע שקרה משהו, אני רואה לך את זה בעיניים" הוא אמר "בבקשה תספרי לי"
"זה אח שלי" ויתרתי לבסוף
"מה איתו?" שאל דניאל
"יש לי הרגשה לא טובה" הודיתי "כאילו שמשהו לא בסדר איתו"
"ניסית להתקשר אליו?" הוא שאל
"אני לא יכולה הוא עובד ואסור להפריע לו" אמרתי
"מה את חושבת שיכול לקרות לו?" שאל
"הוא עובד בעבודה עם סיכונים גבוהים מאוד" אמרתי "השאלה היא מה לא יכול לקרות לו"
"אין מישהו שאת יכולה לדבר איתו שיוכל לבדוק לך מה איתו?" הציע דניאל
"לא, רק אחי" אמרתי "אני לא נמצאת ממש בקשרים עם האנשים שעובדים איתו, הוא היחיד שיכול להגיד לי מה איתו"
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך?" תפס דניאל בפני והשעין את מצחו על מצחי "אם כן רק תגידי"
"אתה לא יכול לעשות שום דבר" הנדתי את ראשי "אני פשוט צריכה לנסות לגרש את הפחד הטיפשי שלי ולחכות שהוא ייצור איתי קשר"
"הוא יהיה בסדר קים" דניאל תפס בכתפי וקרב אותי לחיבוק "אם אתם דומים אפילו רק קצת אז אין סיכוי שיקרה לו משהו"
"כן אולי אתה צודק" אמרתי "הוא בכל זאת אח שלי"
"בדיוק" הוא אמר "את רוצה לחזור פנימה?"
"מה עם הסיור שהבטחת?" שאלתי
"סתם תירוץ כדי להיות איתך לבד לכמה רגעים" הוא חייך
"נו ו? הכמה רגעים האלה עברו?" שאלתי
"תמיד אפשר להתעכב בכמה רגעים נוספים" הוא ענה
"תפתח שעון" חייכתי וגררתי אותו אל המדרגות "מה יש בקומה העליונה?"
"חדרים" הוא ענה בזמן שעלינו למעלה "חדרי מגורים, חדרי אורחים"
"מצוין" אמרתי "תוביל לחדר שהיה שלך"
"השלישי מימין" הוא סימן ונכנסנו אל תוך החדר
בשנייה שהדלת נסגרה מאחורינו הדבקתי את דניאל אל הדלת ונישקתי אותו נשיקה נואשת, כמעט פוצעת. הייתי צריכה אותו כל כך באותו הרגע, שיסיח את דעתי מכל הכאב, שישכיח את הדאגות. דניאל נישק אותי חזרה ותפס חזק במתני, מצמיד אותי אליו ככל שניתן. הוא סובב אותי והדביק אותי אל הדלת, מרים את שמלתי וקורע את החוטיני שלי.
"את מוכנה לקראתי קים?" קולו היה מלא גירוי ותשוקה "תגידי לי שאת רטובה בשבילי"
"אני רטובה בשבילך" רעדתי בציפייה "רק בשבילך"
הוא הפשיל את מכנסיו לרגליו והרים אותי באוויר, ותוך שנייה כבר היה בתוכי.
"אני צריכה אותך" מלמלתי באזנו בזמן שיצא ונכנס לתוכי בחוזקה שוב ושוב. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי בכלל, ממתי אני אומרת דברים כאלה? משהו לא טוב עובר עלי זה בטוח.
"גם אני אותך" הוא התנשף "אין לך מושג בכלל עד כמה" דניאל המשיך לנשק אותי בזמן שזיין אותי על הדלת והגביר את הקצב יותר ויותר, וככל שהקצב הלך וגבר כך קירב דניאל את שנינו אל השיא.
"דניאל" קראתי בשמו בזמן שהתפוצצתי סביבו כמו סחר, והוא גמר מיד אחרי, גונח את שמי ונשען עם כובד משקלו עלי. שנינו התנשמנו בכבדות וניסינו להסדיר את הנשימה.
"צריך לחזור" הוא מלמל וחזר לעמוד ביציבות, יוצא ממני ומוריד אותי לרצפה
"איך אני מתכוונת לחזור לשם עכשיו?" הסתכלתי על התחתונים הקרועים שלי
"עם חיוך" הוא אמר ולבש חזרה את מכנסיו
"נו יופי" גלגלתי את עיני והוא צחקק וסידר את שמלתי
"בואי" אמר והוביל אותנו אל מחוץ לחדר
"אני נראית בסדר?" שאלתי כשירדנו במדרגות
"את נראית נפלא כתמיד" אמר "והעובדה שאת לא לובשת תחתונים מתחת לשמלה הזאת רק עושה אותך לעוד יותר מושלמת"
"מושלמת" מלמלתי בגיחוך והנדתי את ראשי בייאוש. אוי דניאל, אין לך מושג קטן אפילו עד כמה אני לא מושלמת, אפילו לא קרובה לזה.
***
"הנה אתם" חייכה אביגיל כשהתיישבנו בשולחן "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?"
"הייתי צריך\ה לשירותים" אמרנו דניאל ואני כאחד
"תיאום מושלם" ג'ונתן מחה כפיים וצחק "לפחות נהניתם בשירותים?"
"ג'וני" רובין נתנה מרפק בכתפו והוא ודניאל צחקו בתגובה
"בנים" אביגיל משכה בכתפיה וצחקקה
"את לא יכולה להיות 5 דקות איתם ולא יכולה להיות 6 דקות בלעדיהם" הוסיפה רובין וכולנו צחקנו
"זה לא מה שאת אומרת בלילה" קרץ לה ג'ונתן והיא הוציאה לו לשון כתגובה
"מה כל כך מצחיק ילדים?" אוליביה תפסה את מקומה ליד צדו השני של דניאל
"ג'וני חושב שהוא עומד לקבל הלילה" אמרה רובין בפשטות
"מאוד מצחיק" חייכה אוליביה "מה עשית הפעם ג'וני?" היא שאלה
"השאלה היא מה אני יעשה הלילה כשנגיע הביתה" מלמל ג'ונתן בחיוך זומם
"אפשר בבקשה לא לדבר על הסטיות שלך ליד השולחן?" שאלה אוליביה בחיוך
"לאהוב את חברה שלי זו סטייה?" הוא שאל בהתגוננות
"אתה משהו מיוחד ג'וני" גלגלה אוליביה את עיניה
איך הוא מסוגל לדבר ככה ליד דודה שלו? ליד כל האנשים כאן? לבן אדם הזה אין אפילו טיפה של טקט.
"את עוד תתרגלי אליו" אמר דניאל בשקט
"הוא חסר טקט, חסר נימוסים והוא אח שלך" אמרתי "אני כבר מחבבת אותו"
"אני שמח לשמוע" הוא חייך ונשק קלות לידי
***
שאר הערב עבר טוב, אכלנו, שתינו ודיברנו. היה חלק שבו דניאל התעקש שנרקוד והאמת שזה היה די נחמד אבל ריקודים זה ממש לא בשבילי, אני יותר בקטע של ריצות, לחימה ומשימות שטח.
"להתראות" אמר דניאל וחיבק את אחותו "מקווה שנתראה בקרוב"
"חסר לך שלא" היא אמרה וחיבקה אותו חזק
"קים" היא התנתקה מחיבוקו של דניאל וחיבקה אותי "היה נפלא להכיר אותך, אני מקווה שנוכל להיפגש מתישהו במהלך השבוע ולהכיר קצת יותר"
"בטח" חייכתי אליה. מה אני טיפשה? למה הסכמתי לזה? יופי קים עכשיו נזכרת להיות מנומסת.
"נהדר" היא חייכה ונופפה לי לשלום "אז ניפגש בקרוב"
"להתראות" נופפתי לשאר האנשים ויצאתי ביחד עם דניאל מהשערים הישר ללימוזינה
"נהנית?" שאל דניאל
"כן" הנהנתי "יש לך משפחה מקסימה"
"אמרתי לך" הוא חייך חזרה
"חוץ מגברת קרוס כמובן" הוספתי
"את יכולה לקרוא לה אוליביה את יודעת" הוא אמר
"אני מעדיפה גברת קרוס" אמרתי
"ומה זאת אומרת חוץ ממנה?" שאל "ראית כמה נחמדה היא"
"כן כשהיא מדברת אליך" ציינתי "ראיתה איזה מבטים היא נתנה לי כל הערב? היא לא יכלה לסבול את העובדה שהבאתה אותי איתך. אני מניחה שהעובדה שהברבי המהלכת לא הגיעה היום למסיבה הייתה הנחמה הקטנה היחידה שלה בכל הסיפור הזה"
"אני חושב שאת קצת מגזימה" אמר "ומה הברבי המהלכת קשורה בכלל?"
"אתה באמת לא קולט שדודה שלך רוצה לשדך בין שניכם?" שאלתי
"לא" אמר "וגם אם כן היא יכולה לרצות. אני איתך ולא איתה"
"איתי?" הרמתי גבה בשאלה
"תקראי לזה זוגיות, יזיזות, קשר לא מחייב או בכל שם אחר שאת רוצה" אמר דניאל "הרעיון הוא שאני מבלה איתך, גר איתך ושוכב רק איתך ולא עם אף אחת אחרת. ואם למישהו יש בעיה עם זה הוא יצטרך להתמודד"
"טוב" סיכמתי את הנושא
"את תראי אני עוד אשכנע אותך שדודה שלי היא אישה טובה" הוא אמר לאחר שתיקה קצרה "את עוד תמותי עליה בסוף"
"או אמות ממנה" מלמלתי לעצמי