השעון המעורר צלצל והעיר אותי משנתי. התכוונתי לקום לכבות אותו כשלפתע הבנתי שאני לא יכולה לזוז. דניאל ישן צמוד אלי, עדיין עוטף אותי בחיבוקו. לא שינינו תנוחה מאז שנרדמנו מקודם. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל ככל שניסיתי כך אחיזתו בי התהדקה יותר.
"קים תפסיקי" הוא מלמל בישנוניות "תחזרי לישון"
"אני צריכה לקום, יש לי עבודה" אמרתי
"אז אל תלכי" אמר
"אני חייבת" אמרתי. לאחר כמה שניות של התלבטות הוא שחרר את אחיזתו ונתן לי לקום מהמיטה.
"עד מתי את עובדת היום?" שאל בזמן שיצאתי מחדר השינה והלכתי אל חדר המקלחת. החדר היה גדול, גם הוא מבוסס על לבן. היו בוא שירותים, שידה גדולה ולבנה עם מראה זהובה, אמבטיית-ג'קוזי מרשימה, מקלחון גדול ומטלה מגבות על ידו.
"2:30" צעקתי בזמן שנכנסתי אל המקלחת ושתפתי את גופי במהירות, סיבנתי היטב ושתפתי שוב. לא חפפתי אפילו את השיער, לא היה לי זמן לזה.
"ואחרי זה תחזרי לכאן?" שמעתי את קולו קרוב אלי והבנתי שהוא כבר קם מהמיטה
"יש לי ברירה?" גיחכתי
"לא" יכולתי לשמוע את החיוך בקולו
"חשבתי על זה.. ואני רוצה שנעשה בדיקות" אמר דניאל לאחר כמה רגעים
"בדיקות?" שאלתי
"כן, כשאני איתך אני מעדיף לא להשתמש בקונדום אז אני חושב שכדאי שנוודא ששנינו נקיים והכל טוב"
"בחיים לא שכבתי עם מישהו בלי קונדום" ציינתי
"גם אני לא, אבל אני בכל זאת חושב שזה חשוב ששנינו ניבדק" הוא אמר
"אז בסדר" אמרתי
"מעולה" הוא אמר ובקולו שביעות רצון ואני חושבת שגם הקלה "אז אחרי שנעשה את הבדיקות יישאר לדאוג רק לגלולות"
"אין מה לדאוג לגבי זה, אני לוקחת גלולות" אמרתי
"באמת?" קולו היה מתוח לפתע
סיימתי לשטוף את עצמי, יצאתי מהמקלחת והתנגבתי במהירות.
"כן, בגלל מחזור לא סדיר וכל זה" אמרתי.
פניו של דניאל נרגעו מיד והוא חייך אלי "אה, אוקי"
"איפה הבגדים שלי?" שאלתי כשיצאתי מהמקלחת עטופה במגבת, מברישה את שיערי
"בכביסה" דניאל עמד מולי, לבוש תחתוני בוקסר
"מה, למה?" שאלתי בהפתעה
"כדי שיכבסו אותם והם יהיו נקיים" הוא צחקק
"מצחיק מאוד" רטנתי "איך אני אמורה ללכת עכשיו לעבודה?"
"עם הרגליים" הוא אמר בפשטות
"אני רצינית" זרקתי עליו את המברשת שהייתה בידי
"מה הקטע שלך עם זריקת מברשות שיער?" הוא התחמק מהמברשת והיא נחתה מאחוריו על הרצפה
"דניאל" רטנתי שוב
"תירגעי יש לך עוד מספיק בגדים אחרים ללבוש" אמר והתקרב אלי
"מה, על איזה בגדים אתה מדבר בדיוק?" שאלתי
"בואי" הוא תפס בידי ומשך אותי אל חדר הארונות שלו.
"ואו" בשנייה שנכנסנו לחץ דניאל על מתג אשר האיר על כל החלק הימני של האזור. החדר היה ענק ובצבעי שמנת. צמוד לקיר הימני של החדר היו מתקנים ארוכים וכסופים לתליית קולבים ועליהם היו עשרות חליפות מגוהצות ועטופות היטב. לצדם היו מדפים ארוכים ועליהם מקופלים בקפידה עשרות חולצות וכנסיים. מתחת למדפים עמדה שידה ארוכה עם מלא מגירות שאני מניחה שבהן נמצאו כל התחתונים והגרביים שלו. ובצמוד לקיר זה, ממש מולי עמדו עשרות מדפים ועליהם נמצאו עשרות נעליים, כל מיני סוגי נעליים.
"אז, אתה רוצה שאלבש את אחת החליפות שלך לעבודה?" אמרתי בקול ציני
"לא בדיוק" אמר ולחץ על מתג אור נוסף שהאיר את כל החלל השמאלי של החדר. עייני נפערו לרווחה בשנייה שמראה החלל הנוסף נגלה לעיני.
"אני רוצה שתלבשי את אחת החליפות שקניתי לך" הוא הדגיש את המילה האחרונה וחייך.
הצד השמאלי של החדר היה שכפול מדויק של הצד הימני אשר השתייך לדניאל. רק שבמקום חליפות טוקסידו, היו תלויות על הקולבים שמלות ערב מרשימות ועוצרות נשימה. על המדפים היו עשרות חולצות, מכנסיים וחצאיות צבעוניות. צמוד למדפי הנעליים של דניאל היו מדפים נוספים ועליהם עשרות נעלי נשים, כל מיני סוגים. נעלי עקב, נעלי ספורט, כפכפים, סנדלים וכל סוג נעל אחר שאני יכולה לחשוב עליו. דניאל התקדם אל תוך החדר ופתח את המגירות של השידה הלבנה שלי וחשף עשרות גרביים, תחתונים וחזיות, רובם עם תחרה.
"אתה חולה נפש" מלמלתי בפה פעור, עדין מנסה לעקל את המראה
"תודה" הוא חייך
"מתי הספקת בכלל לארגן את כל זה?" שאלתי
"אני בן אדם רב תושייה" הוא ענה
"אני לא יכולה להרשות לך לקנות לי את כל הדברים האלה" מלמלתי עדיין המומה "תצטרך להחזיר את הכל"
"אני לא מחזיר שום דבר" קולו נהיה רציני פתאום "אמרתי לך, אני הולך לדאוג לך ולמחייתך, אם את רוצה בכך או לא"
"אבל זה.." התחלתי לומר אך הוא קטע אותי
"זה הארון שממנו תוכלי לקחת בגדים כדי לעבוד, להסתובב ברחוב ולבלות איתי באירועי חגיגיים" אמר
"אירועים חגיגיים?" שאלתי
"של המלון" הוסיף מיד "ואולי עוד כמה שיצוצו להם פתאום. אני אשמח אם תתלווי אלי כשאלך לשם"
"זה לא חלק מההסכם שלנו" אמרתי
"נכון" הוא הנהן "זו בקשה שלי"
"אני לא יודעת.." התחלתי למחות
"הבגדים נשארים נקודה" אמר בהחלטיות "אם תרצי להתלוות אלי לאירועים זה ישמח אותי מאוד, ואם לא זה יהיה חבל אבל אני יקבל את זה"
"אוקי" לא מצאתי משהו אחר להגיד
"יופי, עכשיו תתלבשי ותתארגני לעבודה כדי שלא תאחרי" אמר ויצא מהחדר
***
"ואו" סטיב אמר לאחר שסיימתי לספר לו את כל מה שקרה ביני לבין דניאל "והוא זה שגם הביא אותך הנה היום?" שאל
"כן" הנהנתי "והוא אמר שיבוא לאסוף אותי בסוף המשמרת"
"ממש פרינס צ'רמינג (הנסיך מקסים)" סטיב צחקק
"כן, אולי יותר מידי צ'רמינג" מלמלתי
"מה הבעיה? הוא מכבד אותך, דואג לך ומפנק אותך" אמר סטיב "אני לא רואה שום בעיה בזה. תמיד אמרתי שמגיע לך יחס של נסיכה"
"ממש נסיכה" גלגלתי את עייני
"כן נסיכה" הוא הדגיש את המילים "נסיכה מרשימה למדי יש לומר"
"אם כבר נסיכת האופל" לגלגתי
"זו עדיין נסיכה" אמר "וחוץ מזה נסיכת האופל זו הנסיכה הכי מגניבה שיש"
"אתה מודע לזה שאין כזאת נסיכה באמת, נכון?" שאלתי
"בטח שיש, את" הוא צחק וכרך את זרועו סביב עורפי, מקרב אותי אליו
"נו יופי" צחקקתי בזמן שפרע את שיערי בידו "די כבר, אתה הורס לי את השיער" התלוננתי
"סליחה הוד מעלתה" הוא שחרר את אחיזתו ואני התרחקתי ממנו, מסדרת את שיערי הפרוע
"מצחיק מאוד" אמרתי "אני עדיין לא מרגישה בנוח עם היחס הזה שהוא נותן לי"
"את כבר תתרגלי לזה" הוא חייך והלך להכין משקאות נוספים
"טוב, בכל מקרה יש משהו שמטריד אותי כרגע הרבה יותר מהיחס שלו אלי"
"ומה זה בדיוק?" שאל סטיב
"המלון שלו" אמרתי "זה שפרצו לשם ככה וגנבו והרסו שם את הכל, סיממו את העובדים"
"מקרים כאלה קורים אין מה לעשות עם זה" אמר סטיב
"וזה שלא מצאו שום רמז לפושעים? לא עקבות, לא טביעות אצבעות, כלום" הוספתי "במלון כזה ועם שמירה כמו שלו אין סיכוי שהיה קורה כזה דבר"
"אז את חושבת שמישהו מהמלון שיתף עם הפושעים פעולה?" שאל סטיב
"אני לא יודעת" אמרתי "אבל זה מטריד אותי מאוד"
"את לא מתכוונת להתערב בזה נכון?" שאל סטיב "את לא מתכוונת להתחיל לחקור את העניין"
"אני לא יודעת" מלמלתי "אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו, לנסות לעזור איכשהו. בשביל דניאל"
"בשביל דניאל?" הוא שאל בחיוך
"הוא עשה כל כך הרבה בשבילי, המעט שאני יכולה לעשות בתמורה זה לעזור לו בעניין הזה" הסברתי את עצמי
"כן בטח" הוא מלמל בשקט "אם כך, בהצלחה ילדונת. תודיעי לי אם תזדקקי למשהו"
"תודה סטיב" חייכתי והלכתי להגיש את המשקאות שהכין לשני גברים שישבו על הספות הקרובות לכניסה
"בבקשה" הנחתי על השולחן את המשקאות שלהם וחייכתי
"תודה מותק" חייך הבחור הבלונדיני עם העיניים הכחולות בזמן שבחן אותי מכף רגל ועד ראש "מעוניינת להצטרף אלינו?" שאל
"לא תודה" חייכתי בזיוף וניסיתי לשמור על קור רוח
"נו בואי, אל תתביישי" הבחור השני עם השיער השחור והעיניים החומות תפס בידי ובאותה שניה נדרכתי אך לא עשיתי דבר
"לא תודה" מלמלתי וניסיתי להתרחק אך הוא הידק את אחיזתו
"קדימה בובה , יהיה כיף" הוא משך בידי וקירב אותי אליו. באותה שניה שהמילה "בובה" יצאה מפיו נעשה לי אדום בעיניים ולא ראיתי כלום. אף אחד, ואני מתכוונת אף אחד לא יקרה לי בובה, בחיים. רק בן אדם אחד קרה לי ככה, בן אדם שפעם אהבתי ממש ועכשיו אני כל כך מתעבת אותו שאני אפילו לא מסוגלת לבטא את השם שלו.
"בחיים, אבל בחיים אל תקרא לי בובה" סיננתי מבין שיני, אך הוא לא עזב את האחיזה. רק התבונן בי בבלבול "עכשיו שחרר אותי" יריתי לעברו
"או שמה?" שאל הבלונדיני, יכולתי לשמוע את החשש בקולו
"או ש.." סובבתי את ידי במהירות ותפסתי את ידו בחוזקה, מחדירה עמוק לבשר את הציפורניים שלי. הבחור לא הספיק ליילל והוא נשלף מידי והורם באוויר. לא הספקתי לקלוט אפילו מה קורה והבחור הושלך מעבר לשולחן הישר אל הרצפה "או שיהיה לך עסק איתי" קלוד נעמד מתבונן בו מלמעלה ודרך עם רגלו בדיוק באמצע החזה של הבחור, לוחץ חזק וגורם לו ליילל מרוב כאב.
"קלוד" קראתי מאחוריו "אני יכולה להסתדר בעצמי, תלך מכאן"
"זוזי הצדה ואל תתערבי" אמר קלוד
"אל תתערבי?" קולי הלך וגבר וכך גם העצבים שלי "זה העסק שלי קלוד, לא שלך"
"ברגע שהוא העז לגעת באחותי זה ועוד איך הפך להיות העסק שלי" קלוד ירה לעברי
"אני יודעת לדאוג לעצמי יפה מאוד, אני לא צריכה אותך שתגן עלי" כעסתי
"כן ראיתי איך התמודדת איתו" לגלג קלוד
"אם לא הייתה מפריע לי אז הייתי מספיקה גם להגיב" אמרתי
"אם הספקתי להגיע מהכניסה עד אליו ולתפוס אותו ולרתק אותו ככה לרצפה לפנייך, סימן שהתגובה שלך לא הייתה מהירה מספיק. את יודעת מה קורה למי שלא מגיב ופועל מהר מספיק?" הוא צעק עלי עכשיו
"אתה ממש מגזים קלוד" צעקתי חזרה "לא קרה כלום, הוא לא עשה לי כלום. שחרר אותו"
"לא עשה לך כלום?" קלוד חרק שיניים והידק את רגלו לחזהו של הבחור אפילו יותר
"קלוד תפסיק כבר, לפני שתגרום לו לנזק בלתי הפיך" אמרתי
"אני יראה לו כבר מה זה נזק בלתי הפיך" הוא סינן בשקט
"מה קורה כאן?" סטיב פילס את דרכו דרך האנשים שהתקהלו סביבנו עד שהגיע לקלוד. הוא נעצר ברגע שקלט את המצב.
"אתה" הוא פנה אל הבחור השני שעמד רועד מאחוריי "קח את החבר שלך ותסתלקו מכאן, מיד" הוא ירה לעברו ואחר כך פנה לקלוד "אתה, שחרר אותו עכשיו"
"אתה אמרת לי מה לעשות הרגע?" קלוד הוריד את רגלו מהבחור והתקרב לסטיב עכשיו
"הוא קיבל את מה שמגיע לו, הבהרת לו יפה שלא יתקרב אליה יותר בחיים והוא הבין את זה, כולם פה הבינו את זה. עכשיו תן לו פשוט ללכת" סטיב התבונן בו באדישות.
קלוד בחן אותו בקפידה, חושב מה לעשות. לבסוף הסתובב מתעלם ממנו ופנה אלי "קים"
"פשוט תלך מכאן קלוד" אמרתי בשקט "בבקשה"
קלוד נאנח והתקרב אלי. הוא שם את ידיו על כתפי ונשק למצחי ברכות "את יודעת שאני עושה את הכל מדאגה נכון? אני אוהב אותך סיס, תזכרי את זה" הוא מלמל ואז עזב בשקט את המקום, משאיר אותי קפואה במקומי.
"הוא משהו מיוחד" סטיב התקרב אלי ונעמד על ידי
אנקות הכאב של הבחור על הרצפה תפסו את תשומת ליבי ואני וסטיב התבוננו בו בשקט בזמן שהחבר שלו הרים אותו מהרצפה וגרר אותו אל מחוץ למקום.
"מדהים כמה שאח שלך יכול להיות אכזרי לפעמים" מלמל סטיב
"זה הכל בגנים" אמרתי והלכתי אל הבר לפני שסטיב הספיק להגיב
***
שאר המשמרת עברה בשקט, בלי אירועים יוצאי דופן ובלי שום מהומות.
"היי יפהפייה" דניאל הופיע מולי, מחייך אלי
"היי" עניתי בשקט
"הכל בסדר?" גבותיו התכווצו בדאגה
"כן" הנהנתי ויצאתי מהבר, מתקרבת אליו "אני פשוט עייפה זה הכל" חייכתי
"את בטוחה?" הוא אחז בכתפיי
"כן" אמרתי שוב "אפשר ללכת עכשיו?"
"בטח, בואי הלימוזינה מחכה לנו בחוץ" הוא תפס בידי והוביל אותי הישר אל מחוץ למקום
"איך עברה המשמרת?" שאל כשנכנסנו אל הלימוזינה
"היה בסדר" מלמלתי
***
הנסיעה עברה בדממה מוחלטת. נכנסנו למלון ועלינו אל הקומה שלו
"אני הולכת לישון" מלמלתי ונכנסתי אל החדר שלי. החדר נראה בדיוק כמו החדר של דניאל, רק שבמקום להיות מבוסס על צבעי לבן ואדום, החדר שלי היה מבוסס על צבעי לבן ותכלת.
פשטתי את הבגדים ונשארתי רק בחזיית התחרה והחוטיני הכחולים שלבשתי. זחלתי למיטה והתכרבלתי בתוך הפוך.
"אני יכול להיכנס?" קולו של דניאל נשמע בפתח הדלת
"בטח" אמרתי "זה המלון שלך אתה יודע"
"תראי אני באמת רוצה לעזור לך" דניאל נכנס אל החדר והתיישב לידי במיטה "אבל אני לא יוכל לעשות את זה אם לא תספרי לי מה קרה"
"אני לא צריכה שתעזור לי" אמרתי
"אני יודע, אבל אני רוצה לעזור. אין משהו שאני יכול לעשות, אפילו לא משהו קטן?"
"יש משהו" אמרתי לאחר מחשבה קצרה
"מה?" דניאל מיהר לומר "כל מה שתרצי, רק תגידי"
זזתי הצידה ומשכתי בחולצתו, מקרבת אותו אלי. דניאל התבונן בי בשקט והתקרב אלי, מתמקם בנוחות על ידי. הנחתי את ראשי על חזהו ועטפתי את בטנו עם זרועי. דניאל נשק לקודקודי וליטף את פניי בעדינות. הוא לא אמר דבר, גם אני לא. לא הייתי צריכה להגיד כלום, הוא הבין מיד מה אני רוצה. וככה נרדמתי בזרועותיו של דניאל ושקעתי בשינה עמוקה עד הבוקר.
***
"בוקר" מלמלתי כשיצאתי מחדר השינה שלי אל הסלון הגדול שבקומה של דניאל
"בוקר טוב" דניאל ענה בשקט ולגם מכוס הקפה שלו "איך ישנת?" שאל
"בסדר" התיישבתי על ידו בספה הגדולה
"את רעבה?" שאל
"לא" עניתי בקצרה
"את צריכה לאכול משהו או שתיעלמי" אמר
"אל תדאג" אמרתי "אני לא אעלם בכזאת קלות"
"אז, את רוצה לספר לי מה קרה אתמול בערב?" הוא שינה פתאום את הנושא
"לא קרה שום דבר" משכתי בכתפיי
"את אמנם שקרנית טובה, אבל לא עד כדי כך טובה" דניאל הניח את כוס הקפה על השולחן וסובב את גופו אלי "עכשיו ספרי לי מה קרה"
"סתם" אמרתי "מישהו מהעבר שלי הופיע והחליט שהוא שומר הראש החדש שלי, וזה לא כל כך מצא חן בעיניי"
"מישהו מהעבר שלך?" דניאל הרים גבה בשאלה
"אח שלי" אמרתי
"ממתי יש לך אח?" הוא שאל מופתע
"מאז ומתמיד" חייכתי חיוך כלוש "אחי הגדול" מלמלתי לעצמי
"איך קוראים לו?" שאל דניאל
"זה לא משנה איך קוראים לו" אמרתי "אני לא רוצה יותר שום קשר אליו"
"למה?" הוא שאל
"כי ככה החלטתי" אמרתי וקמתי מהספה, הולכת אל המטבח
"טוב" הוא קם והלך בעקבותיי "אז, יש איזה משהו מיוחד שאת רוצה לעשות היום?" שאל
"האמת" לקחתי קורנפלקס וחלב ושפכתי לתוך קערה "יש משהו" אמרתי והתחלתי לאכול בעמידה ליד השיש
"ומה זה?" הוא שאל
"אני רוצה לראות את פרטי החקירה" אמרתי
"מה?" דניאל הרים את קולו בהפתעה "איזה פרטי חקירה?"
"של הפריצה למלון שלך"
"בשביל מה את צריכה לראות את זה?" שאל
"אני רוצה לעבור בעצמי על הפרטים, אולי פספסתם שם משהו" הסברתי "אני ממש טובה בזה ומבינה בזה די הרבה, לא יזיק אם אעיף מבט"
"איך את מבינה בזה כל כך הרבה?" שאל
"בוא נגיד שאני מכירה מקרוב את המקצוע" אמרתי ולא פירטתי יותר, הוא גם לא שאל יותר
"בסדר" אמר "בואי, זה במשרד"
"איזה משרד?" סיימתי לאכול והנחתי את הקערה הריקה בכיור
"המשרד שלי" הוא אמר והלך אל המעלית
"חכה, אני צריכה להתלבש קודם" אמרתי
"את לא צריכה" אמר דניאל ונכנס לתוך המעלית
"אני לבושה בבגדים תחתונים וחלוק, אני לא חושבת שזה לבוש הולם לצאת איתו מכאן"
"פשוט תיכנסי למעלית" אמר דניאל.
נכנסתי למעלית והדלתות נסגרו מאחורי. דניאל העביר את הכרטיס שלו ולחץ על כפתור שהיה צמוד לכפתור של הקומה שלו. המעלית לא זזה. לפתע נפתחו מאחורינו דלתות נוספות שלא שמתי לב בכלל לקיומן.
"ברוכה הבאה למשרד שלי" אמר דניאל ומשך אותי מתוך המעלית אל המשרד הענק שלו
"תגיד עד כמה גדולה הקומה הזאת?" הסתכלתי סביב ובחנתי את המקום.
החדר בגודל חדר השינה של דניאל בעל קירות לבנים, שולחן עץ מהגוני גדול באמצע החדר עם כיסא עור שחור, מלא מדפים עם קלסרים, ספרים ועוד, בר בקצה השמאלי של החדר אשר זהה בצבעו לשולחן, כיסאות עור חומים הממוקמים מול השולחן, ספות עור חומות וכורסה זהה להן נחו בצדו הימני של המשרד וטלוויזיה ענקית תלויה מולם. חוץ מהקיר שמאחורי מקום הישיבה של דניאל בשולחן אשר היה מלא בדפים, כל שאר הקירות היו חלונות שקופים שהציגו נוף מדהים.
"מספיק גדולה" אמר דניאל והלך אל המחשב שלו "בבקשה" אמר ופתח תיקייה עם מלא קבצים בתוכה
"תודה" התיישבתי בכיסה מול המחשב והתחלתי לעבור על כל הפרטים
המקרה קרה בשעת לילה מאוחרת, נראה כמו שוד מתוכנן אך בלי אינטרסים לפגיעה אישית אלה רק למטרות גניבה. במהלך השוד נגנבו בעיקר מכשירי חשמל לדוגמה מהמטבח, החדרים והקבלה. הכספות בחדרים נפרצו, הברזים נותקו ונגנבו גם הם. המצלמות נוטרלו ולא הספיקו לתעד כלום. אורחי המלון והעובדים שלו הכוללים חדרנים, אנשי קבלה, מאבטחים ועוד סוממו בעזרת פצצות גז או מטלית עם סם שהוצמדה לפיהם.
"נראה שאתם מתעסקים פה עם מישהו רציני, אין סיכוי שזה חובבן" אמרתי "לפי איך שזה נראה השוד תוכנן מראש ועומדים מאחוריו ימים אם לא שבועות של תכנונים מוקדמים. השודדים דאגו לכל פרט ולא החסירו כלום, הם לא ניקו את העקבות שלהם כי הם דאגו שלא יהיה מה לנקות. הם לא השאירו טביעות אצבעות, שיער, או כל דבר אחר שיכול לקדם אותנו בחקירה" תקצרתי את הכל
"כן את זה אני כבר יודע" מלמל דניאל
"איפה התמונות של זירת האירוע?" שאלתי
"בתיקייה הזאת" סימן לי דניאל עם אצבעו ואני נכנסתי פנימה ועברתי על התמונות, מקרבת ומרחיקה, משנה זוויות ומנסה למצוא בהן משהו. האמת לא ידעתי ממש מה אני מחפשת, אבל הייתי חייבת למצוא משהו. כל אחד מפשל אפילו אם ממש בקטנה, אין כזה דבר עבודה מושלמת לחלוטין. השודדים האלה נפלו במשהו ואני מתכוונת למצוא בדיוק איפה.
"זאת הסוויטה שהייתה לך במלון?" שאלתי כשנעצרתי על התמונה
"כן" הנהן דניאל "הסוויטה הכי מפוארת שהייתה למלון, בקומה הכי עליונה"
"כן רואים שגם עבד עליה מקצוען" מלמלתי
"מה זאת אומרת?" הוא שאל
"בשאר התמונות של החדרים רואים חפצים שבורים, מיטה מבולגנת, מנעול שבור ודברים כאלה" הסברתי "החדר שלך נשאר בדיוק כמו שהיה רק שחסרו בו הפרטים שנלקחו. אין אפילו דבר אחד שלא במקום, שום דבר לא נשבר ונשאר בדיוק אותו דבר. אפילו המנעול לא שבור אלא פרוץ, נראה כמו עבודה של מקצוען אמיתי, אחד שיודע בדיוק מה הוא עושה"
"בקיצור המקרה אבוד" הוא קבע
"בינתיים אני לא רואה כאן שום דבר שאפשר להוציא ממנו רמז כלשהו" הודיתי "תחקרתם את האנשים? אולי מישהו ראה משהו?"
"אף אחד לא ראה כלום" אמר דניאל "רוב האנשים סוממו בעזרת פצצות הגז השקטות שהשליכו השודדים, וגם אותן הם דאגו להעלים. ומי שסומם בדרך אחרת הותקף מאחור ולא הספיק לראות כלום"
"מצלמות האבטחה?" שאלתי
"נוטרלו ולא קלטו כלום" ענה
המשכתי להתבונן בדממה בתמונה של החדר של דניאל. הבחור באמת היה מקצוען וידע בדיוק מה הוא עושה. האמת שדי התרשמתי מהעבודה שלו, לא כל אחד מצליח או חושב לפעול בדרך הזאת, לרוב האנשים שעושים דברים כאלה גם לא אכפת ממש אם הם שוברים או הורסים דברים בדרך. טוב אני לא הייתי כזאת, גם לא אחי. בניגוד לשאר האנשים אנחנו היינו מקצועיים. אבל לא בזבזנו את הזמן שלנו על בתי מלון, אנחנו היינו הולכים על דברים הרבה יותר גדולים, דברים שגרמו לנו ריגוש והזרימו את האדרנלין בגוף שלנו וגרמו לנו להרגיש חיים. וחוץ מזה, בחיים לא היינו מוכנים לפגוע בחפים מפשע, ולסמם אורחים ועובדי מלון זה בהחלט פגיעה בחפים מפשע.
"מדהים שאפילו את המנעול הוא לא שבר אלא פרץ" מלמל דניאל לעצמו "כמה נחמד מצדו"
"כן אה" צחקקתי ובחנתי את התמונה של דלת החדר ופתאום הבחנתי במשהו מוזר שלא שמתי לב אליו קודם
"תגיד מה זה בדיוק?" שאלתי בזמן שטביעה סגולה על הידית לכדה את תשומת ליבי "זה נראה כמו סימן שנשאר מאחיזה של מישהו בידית"
"נכון" הסכים איתי דניאל אך לא נראה מופתע ממה שגיליתי "האנשים שלי כבר בדקו את זה, אין פה שום דבר שיכול לעזור לנו. זו לא טביעת יד או משהו כזה. השודד כנראה לבש כפפה וזו טביעה שנשארה על הידית.
"אבל למה שהכפפה שלו תשאיר טביעות?" שאלתי
"אחת מפצצות הגז שהשודדים השליכו הייתה בקומה הזאת ודי קרובה לדלת הסוויטה" סיפר דניאל "כנראה שהכפפה הייתה עשויה מחומר מסוים שברגע שהוא בה במגע עם הגז הזה הוא יוצר את הסימן שזה השאיר על הדלת. ובגלל שהפצצה הושלכה קרוב אליה אז היה שם ריכוז גדול יותר של הגז, וזה למה הטביעה הייתה ברורה יותר ונשארה זמן רב יותר"
"ידוע לכם כבר מה סוג הגז?" שאלתי
"כן" דניאל הנהן ואמר את שם הגז "והדבר היחיד שיכול ליצור כזה דבר כשהוא בא במגע עם גז מהסוג הזה, זה עור"
"עור?" הרמתי גבה בשאלה
"כן, לדוגמה כפפות עור" הוא הדגיש את המילה כפפות
"אז השודדים שלנו השתמשו בכפפות עור" מלמלתי לעצמי
"רק שודד אחד" תיקן אותי דניאל "זה הסימן היחיד שמצאנו מכל הלילה הזה. כנראה שרק הוא השתמש בכפפות כאלה ובכלל לא היה מודע למה שקורה כשזה בא במגע עם הגז שהשתמש בוא"
"אז אחרי הכל השודד היקר שלנו לא עד כדי כך חכם" חייכתי
"התכוונת שודדים" תיקן אותי דניאל
"בחייך" גלגלתי את עייני "הוא מקצוען אמיתי, היחיד שעשה את העבודה בצורה מושלמת, ולקח על עצמו לפרוץ למקום הכי חשוב והכי יקר במלון הזה. זה ברור שהוא הנהיג את כל המבצע הזה והוא בראש הפשע"
"השאלה מי זה האיש הזה" אמר דניאל
"אל תדאג, עוד נגלה את זה" אמרתי וסגרתי את כל התיקיות "תגיד, אתה בטוח שאף אחד מתוך המלון לא שיתף עם הפושעים פעולה?"
"לפי תוצאות הפוליגרף והתחקורים שלנו כולם יצאו נקיים ואף אחד לא שיתף פעולה" הוא אמר
"אתה מודע לזה שפוליגרף לא תמיד צודק" אמרתי "אם הוא קבע שהבן אדם אמר את האמת זה לא מבטיח שזה באמת המצב"
"אני יודע" אמר "אבל מה עוד אני יכול לעשות לתת להם סם אמת ואז לתחקר אותם?"
"אפשרות" חייכתי
"את לא רצינית" הוא עקב אחרי בזמן שקמתי ממקומי ונכנסתי חזרה למעלית
"חקירה שלך, הדרך שלך" משכתי בכתפיי בזמן שהעביר את הכרטיס ופתח בפנינו את הכניסה חזרה לחלק האחר של הקומה
"זה לא חוקי" הוא שלל מיד את הרעיון
"חוקים נועדו בשביל שנפר אותם אחרת הם לא יהיו שווים כלום" מלמלתי את המשפט שקלוד תמיד נוהג לומר
"כן אה" הוא אמר בזמן שהתיישבנו על הספה בסלון "תגידי איך זה שעוד לא שאלת אותי אם יש מישהו שהיה רוצה לפגוע בי? זו השאלה הראשונה ששואלים"
"ראיתי את העבודה, זה לא פשע מהסוג הזה" אמרתי "אין כאן שום אינטרס לפגיעה אישית"
"מאיפה לך לדעת?" הוא שאל
"אני פשוט יודעת" אמרתי "אני מכירה הרבה פושעים והרבה סוגים של דרכי פעולה ובקיצור אני מכירה את כל העניין הזה ממש מקרוב, אני אומרת לך זה לא עניין אישי"
"אם את מכירה את זה כל כך מקרוב אז אולי עולה לך שם של מישהו שמסוגל לעשות עבודה כמו זאת?" שאל דניאל
"מקצוען כמו זה?" הרהרתי "יש מישהו שיכול לעשות עבודה כל כך יסודית ומקצוענית כמו זו, והבן אדם הזה הוא אני"
"את?" הוא שאל בפליאה
"טוב בערך, כמובן שאני הייתי חוקרת על החומר הזה לפני שהייתי משתמשת בו ויודעת מראש לא להשתמש בכפפות עור" אמרתי "אבל כעיקרון זה משהו שהייתי מסוגלת לעשות בלי בעיות"
"ו?" הוא הרים גבה
"זו לא אני תירגע" אמרתי מיד "יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות חוץ מלפרוץ למלון שלך. וחוץ מזה מאיפה אני אגייס עכשיו צוות שלם שיבוא ויעזור לי בפריצה, ומאיפה לי הכסף לחומרים האלה שהם השתמשו בהם כדי לסמם את האנשים?"
"את באמת חושבת שחשבתי שזו את?" הוא שאל בקול קצת נעלב "התכוונתי ו.. אין עוד מישהו אחר שאת חושבת שמסוגל לעשות עבודה כמו זאת?"
"טוב יש את אחי מן הסתם" נזכרתי "אבל הוא לא מהסוג שפורץ לבתי מלון כמו אלה. אחי הולך על הדברים הגדולים יותר"
"את בטוחה?" הוא שאל
"כמעט במאה אחוז" הנהנתי "לכל דבר שאחי עושה יש מטרה, איזו מטרה יש לו כבר בלפרוץ למלון שלך?"
"חוץ מכל מה שהוא גונב?" אמר דניאל
"אחי לא יגנוב סתם בשביל חפצים, הוא לא מתעסק בלמכור דברים, ובטח שלא מהסוג הזה" אמרתי
"אוקי" אמר דניאל "אז נראה שאנחנו עדין בלי כלום"
"לא לעוד הרבה זמן" אמרתי
"מה זאת אומרת?" הוא שאל
"אם הפושע שלנו פרץ למלון שלך בשביל לגנוב דברים יקרי ערך כמו שהיו שם, אני מאמינה שהוא לא יעמוד בפיתוי וירצה לפרוץ גם למלון החדש שלך. ואם זה יקרה אנחנו כבר נתפוס אותו"
"ואם הוא יצליח להימלט שוב?"
"הוא לא" אמרתי בפשטות "כי הפעם יש לכם משהו שלא היה לכם קודם"
"מה זה?" שאל דניאל
"אותי" חייכתי