אני לא יודעת על איזה עקשנות הוא דיבר. לאחר אותו לילה בבר שהעפתי את המשקה לתוך פרצופו של דניאל לא ראיתי ולא שמעתי ממנו יותר. שבוע רגוע למדי עבר עלי. יומיים לאחר המקרה עם דניאל מצאתי מקלט נטוש והחלטתי להפוך אותו לבית. סטיב ארגן לי ספה וקורסה אשר אוכל לשבת ולישון עליהן, שטיח מלבני וגדול, שידה נחמדה ומיני מקרר. לא שאלתי מאיפה הוא הביא אותם, והאמת שגם לא רציתי לדעת. מה שחשוב הוא שיש לי סוף סוף מקום משלי לשהות בוא, גם אם זה רק זמני. המקלט היה ממוקם שני בלוקים מימין ל"סיקס טופ" מה שעשה לי את החיים אפילו קצת יותר נוחים. כן, מהמקום שממנו אני באה, זה בהחלט נחשב לחיים נוחים, עצם העובדה שיש לך מקום לישון ולעבוד בו נותנת לך את הלגיטימציה לקרוא לחיים שלך חיים נוחים, כי יש אנשים שאפילו את זה אין להם.
היום לא עבדתי בבר, אבל בכל זאת הלכתי אליו כדי להתרענן קצת, לנקות את הראש.
"כן?" עניתי לפלאפון שלי, הדבר היחיד שקלוד לא הסכים לוותר עליו והכריח אותי להסתובב איתו כדי שיוכל ליצור איתי קשר. הוא כבר הספיק להחליף לי מספר ואני עדכנתי בזה רק את האנשים החשובים.
"מצטערת על השעה קים אבל אני מתקשרת לעדכן אותך שלא תבואי לעבודה מחר בבוקר" אמרה מנהלת חנות הפרחים שעבדתי בה
"מה, למה?" שאלתי
"פשיטת רגל" היא נאנחה במרירות "מצטערת ילדה, זה קשה לי לא פחות מאשר לך"
"אני מבינה" אמרתי "בסדר, תודה ובהצלחה בהמשך"
"גם לך ילדה" היא אמרה וניתקה.
נהדר, עכשיו נשארתי עם שתי עבודות, עבודה קבועה בבר ועבודות מזדמנות במלצרות.
"המשקה הרגיל קים?" שאל אותי סטיב כשאלה רטורית בזמן שהניח מולי את כוס הבירה האהובה עלי
"איך שאתה מכיר אותי.." מלמלתי בחצי חיוך. סטיב היה אדם טוב לב, בעל שיער בלונדיני ועיניים כהות, הוא היה רזה ועם גוף בנוי והלוק שלו היה כמו של זמר רוק. הוא אמנם לא גדל איתי יחד בשכונה, אבל הוא בהחלט שייך לסוג שלי, הסוג השורד. הכרתי אותו לפני שנה כשהתקבלתי לעבודה כאן בבר, וסטיב קיבל אותי בזרועות פתוחות ואימץ אותי אליו כמו אח גדול, הוא הגן עלי ודאג לי ועשה הכל כדי שארגיש כמה שיותר טוב. אני פשוט חולה עליו.
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא אמר בקול שקט לאחר דקה של שקט
"הפתעה?" הרמתי גבה לעומתו
"זוכרת את החבר הזה שלך, זה שהעפת עליו את המשקה ההוא והרסת לי את יצירת האומנות שהכנתי?"
"כבר אמרתי לך שאני מצטערת בקשר לזה" גלגלתי את עייני "מה איתו?"
"נמצא בשעה 13:00 ממך" ענה
מיד הרמתי את מבטי אל המקום בו הייתה 'השעה 13:00' אילו המקום היה שעון. הוא ישב ממש שם, עם חולצת כפתורים אשר שלושת הראשונים היו פתוחים ושרווליה מקופלים עד מעל למרפק, שיערו היה פרוע ועיגולים שחורים היו מתחת לעיניו הכחולות, גדלו לו גם מעט זיפים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, ואני חייבת לציין שזה היה די סקסי. מבטו היה מוזר, מהורהר, לא ממוקד. הוא נקש באצבעותיו בכוס הוויסקי אשר הייתה בידיו ובהה בה, יכולתי לראות את מחשבותיו המעורפלות מאלכוהול מתרוצצות לו במוח.
כאילו הרגיש בעייני חוקרות אותו, הוא הרים את מבטו אלי, חודר ומשפד אותי למקומי. "קימברלי" אמנם לא שמעתי את שמי בבירור, אך מלמול שפתיו והניצוץ בעיניו אמרו לי כי ניחשתי נכון והוא אכן קרא בשמי. קמתי ממקומי והתקדמתי אליו "דניאל" עיניי צרו לעומתו ברגע שהגעתי אליו ותפסתי את מקומי על הכיסא לידו.
"מה פשר המבט הזה?" הוא מלמל
"אני מנסה לפענח עד כמה המצב חמור" קולי היה חמור, רציני.
"שטויות" הוא גיחך בשכרות "אני בסדר גמור, הביטי בי" הוא פרש את ידיו לצדדים וכמעט איבד את שיווי משקלו ונפל מהכיסא, אך תפסתי אותו בזמן ויישרתי אותו חזרה למקומו
"אני מביטה" קולי גבר בכעס "ולא מוצא חן בעיני מה שאני רואה"
"בחייך" הוא פלט שיהוק "אני ממש בסדר, הכל ממש תחת שליטה"
"אני רואה" גלגלתי את עייני
"למה את עושה את זה?" הוא לחש ותפס בידו את פניי "את יודעת שזה משגע אותי, שאת משגעת אותי"
"מספיק דניאל, אתה צריך ללכת הביתה" העפתי את ידו ממני
"אני לא יכול, המלון שבור עכשיו" הוא מלמל, אם כי אני לא בטוחה שזה באמת מה שאמר, או התכוון להגיד
"נכון דניאל, המלון שבור" גיחכתי לשמע דבריו וירדתי מכיסא הבר, גוררת אותו אחריי "קדימה, בוא נלך מכאן"
"רק אם את באה איתי" הוא תפס במותני וקירב אותי אליו כך שפנינו היו קרובות זו לזו
"זה לא שאני יכולה לעזוב אותך לבד במצבך" רטנתי בייאוש והוצאתי אותו מהבר אל חשכת הלילה בחוץ
"לאן הולכים?" הוא שאל כאשר משכתי בידו כדי שיבוא אחריי
"אלי" אמרתי בקצרה
"אליך?" קולו התעורר לחיים
"שלא תחשוב אפילו לכיוון לזה" אמרתי בדיוק כשהגענו למקלט ואני פתחתי את הדלת הכבדה לרווחה "אתה הולך לישון על הכורסה, ובבוקר אתה מתחפף מכאן"
"כן המפקדת" הוא הצדיע כשנכנס פנימה ומעד על הספה, נמרח עליה ומכסה אותה עם גופו
"לא, לא" התעצבנתי ומשכתי אותו לישיבה "זה המקום שלי, אתה ישן שם" הצבעתי על הכורסה "או שאתה מעדיף על השטיח" הצעתי
"מעדיף כאן" הוא אמר ומשך אותי אליו, עפתי קדימה ונחתי אל בין זרועותיו "ככה יותר טוב" הוא מלמל והניח את ראשו בשקע צווארי, מרחרח וחוקר באפו את שיערי "אני אוהב את הריח שלך" אמר
"ריח של בירה וסיגריות מהבר?" צחקקתי "טוב, אם זה מה שאתה אוהב"
"אני אוהב שאת צוחקת ככה" הוא חייך כנגד צווארי
"יש לך מזל שאתה שיכור, אחרת כבר הייתה עף מכאן על טיל" רטנתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו
"די" הוא נאנח "את מפריעה לי לישון"
"תישן, מה אתה רוצה ממני?" המשכתי לנסות להתנתק מהאחיזה שלו
"אני לא יכול לישון כשאני לא איתך" הוא אמר בקול מיוסר
"הצלחת לישון יפה מאוד בלעדיי עד עכשיו" ציינתי
"זה היה לפני שהכרתי אותך" הוא מלמל "וגם אז לא תמיד זה עבד, תמיד היו את הסיוטים שהפריעו לי" קולו דעך ונהיה שקט ועצוב "אבל אז כשישנו יחד במלון, הרגשתי כל כך שלוו ורגוע, וסוף סוף הצלחתי לישון, באמת לישון. בלי הפרעות, בלי חלומות, פשוט לישון בשלווה" הוא השתתק לרגע ואז המשיך "בבקשה תשני איתי, רק הלילה. אני לא רוצה לישון לבד, אני לא רוצה לחלום"
"בסדר" נאנחתי לאחר התלבטות של כמה רגעים "אבל תזכור, רק הלילה"
"בסדר" הוא הנהן ושינה את תנוחתו לשכיבה על הספה, לוקח אותי איתו ומשכיב אותי צמודה אליו, חצי עליו וחצי לידו.
***
התעוררתי באמצע הלילה באותה תנוחה שבה נרדמתי, קמתי מהספה והלכתי לקחת בקבוק מים.
"קימברלי" שמי יצא משובש מפיו של דניאל כאשר קם מהספה וניסה להתקרב אלי אך מעד ונפל עליה חזרה
"אני כאן" לקחתי את בקבוק המים והתקרבתי אליו "תחזור לישון"
דניאל הושיט לי את ידו ואני תפסתי אותה. ברגע שידי הייתה בשלו הוא משך אותי אליו כך שעמדתי קרובה אליו כשהוא יושב מולי וראשה קרוב לבטני "את כל כך סקסית אלוהים" הוא מלמל וידו השנייה תפסה את אחורי ירכיי וקרבה אותי אליו אפילו יותר
"דניאל" מלמלתי במחאה
"יש לך מושג כמה אני רוצה אותך עכשיו?" הוא שאל, מחכך את אפו בבטני ומצמיד אותי אליו עם שתי ידיו. הנחתי את הבקבוק על הרצפה ותפסתי עם שתי ידי באחורי ראשו כדי לא לאבד שיווי משקל ולמעוד.
"אני אוהב את התחושה של הידיים שלך בשיער שלי" הוא חייך. הבטתי אליו מלמעלה, מהופנטת מהעיניים הכחולות והשיכורות שלו "בכללי אני אוהב את התחושה שלך כשאת נוגעת בי, בפעמים הנדירות שזה קורה" הוא צחקק
"אני שמחה לשמוע" צחקקתי
"תגידי למה את עושה לי את זה?" הוא שאל
"עושה לך מה?" שאלתי מבולבלת
"אני רוצה אותך, רוצה אותך כל כך" הוא מלמל בעצב "למה את מנסה לחסום אותי כל הזמן ורק מתרחקת"
"דניאל" מלמלתי באזהרה שלא יכנס לזה
"את מכאיבה לי" הוא לחש
"אז פשוט כדאי שתתרחק ממני" אמרתי
"עצם העובדה שאני רחוק ממך רק מכאיבה לי יותר, אני צריך אותך איתי"
"תפסיק כבר לדבר שטויות" אמרתי בניסיון נואש להדחיק את הרגשות שהעלו בי המילים שלו
"זה לא שטויות זו האמת" הוא אמר מיד "אני רוצה אותך" אחיזתו בי התהדקה והוא משך אותי למטה אליו "והעובדה שאני לא יכול לקבל אותך פשוט משגעת אותי" הפרפרים בבטני חזרו ולא יכולתי לנתק את מבטי משפתיו המלאות והיפות. באותה שניה נשברתי, לא יכולתי לעצור בעצמי ושפתי התנגשו בשלו, הוא הגיב מיד, שפתיו נפתחו לקראתי ונתנו לי לטעום אותו, למצוץ את שפתו התחתונה ולנשוך קלות. דניאל גנך, דבר שהעביר רטט בכל גופי. הוא נעמד, סובב אותי והשכיב אותי על הספה בזמן שנשכב מעלי ונצמד אלי ככל שיכל. גנחתי לנוכח תחושת הזקפה שלו שנצמדה אל בין רגלי והוא ניצל את ההזדמנות והחדיר את לשונו אל תוך פי, מתגרה בלשוני. הנשיקה התלהטה והפכה לחזקה יותר, טובענית יותר וכמעט נואשת. ידי חפרו בתוך שיערות ראשו ומשכו בהם קלות מה ששחרר ממנו אנקה שהעבירה רטט בכל גופי עד למקום ההוא למטה. ידיו שוטטו ממתני צפונה עד שיד אחת הגיע אל שדי, בעוד שהשנייה המשיכה עד שתפסה בעורפי וקרבה את פני לשלו והנשיקה העמיקה אפילו יותר. יד אחת שלי עזבה את שיער ראשו וירדה למטה אל כפתורי מכנסיו, באותה שניה עיניו של דניאל נפקחו והערפל שהיה בהם התפוגג מעט "חכי" הוא התנשם בכבדות כנגד פי
"מה?" התנשפתי גם אני, עדיין מסוחררת מכל המתרחש
"לא ככה" אמר, מנסה להסדיר את נשמתו "אני רוצה להיות מודע למה שאני עושה כשזה איתך, ויותר מזה אני רוצה שאת תהיי מודעת"
"לא שתיתי" מלמלתי
"אני יודע" מלמל "זה בלהט הרגע. אני רוצה שתקבלי את ההחלטה הזאת כשאת מפוקסת ויודעת באמת מה את רוצה"
"אתה מדבר צלול מאוד יחסית למישהו ששתה" אמרתי מופתעת
"כשזה מגיע אליך אני חייב לחשוב בצלילות" מלמל
"בסדר" התנשפתי
"לא כועסת?" שאל בעודו מרפה את גופו ונשכב עלי, מניח את ראשו על חזי
"לא, סתם חרמנית" אמרתי בחיוך
"ספרי לי על זה" הוא גיחך
***
קמתי למחרת בבוקר והרגשתי מחנק, כאילו משהו עצום חוסם אותי, מעיק עלי. פקחתי את עיני ואכן משהו גדול היה עלי, ישן עלי. התעוררתי באותה תנוחה שנרדמתי בה אתמול, אני שוכבת על הספה ודניאל שוכב מעלי, רגליו משולבות בשלי, ראשו נח על חזי, יד אחת שלו נחה על כתפי והשנייה זרוקה מחוץ לספה אל הרצפה. דניאל זז מאט וסובב את ראשו לצד השני. בזמן תזוזתו הרגשתי לפתע משהו שעד עכשיו לא שמתי לב לנוכחותו. הבליטה של זקפתו דרך מכנסי הג'ינס שלו הייתה קשיחה וצמודה לרגלי. גופי הגיב מידית, הרגשתי את אותה לחיצה במעמקי הגוף שלי ונדרכתי מיד. זה למשל אחד הרגעים שאני מודה על צבע עורי, ועל כך שכמעט ואי אפשר לראות בגללו סומק על לחיי, אם הוא בכלל מופיע שם. לא שהוא יכל לראות אותו מכיוון שישן, אבל רק המחשבה שהוא יכול לגרום לי להסמיק כך העלתה בי תחושה לא נעימה.
נשימתו של דניאל הפכה פתאום מקצבית ורגועה למשובשת מעט ומתוחה, מעידה על כך שהוא התעורר.
"מה לעזאזל?" הוא מלמל והרים את ראשו מחזי, בוהה בי בתדהמה "קים?" קולו ומבטו היו מלאי בלבול
"שלוש נקודות" מלמלתי בישנוניות וגלגלתי את עייני
"מה את עושה כאן?" שאל
"מה אני עושה כאן? זה המקום שלי. מה אתה עושה כאן?" חיכיתי את דבריו מהפעם ההיא שהופעתי בחדרו במלון
"אני.." הוא כיווץ את גבותיו בניסיון להיזכר. לפתע עיניו נפערו "אה" הוא אמר לבסוף
"נזכרת?" ניסיתי לבלוע צחקוק
"כן" הוא הנהן "קים אני.." הוא החל לומר
"זה בסדר, הכל טוב" חייכתי אליו
"אנחנו לא..?" הוא נדרך פתאום והתרומם טיפה והסתכל אל עבר רגלינו
"לא" אמרתי מיד "ממש לא"
"כאילו שלא רצית" הוא חייך אלי בהתגרות
"מה שבטוח זה שאתה כן רצית" הצבעתי עם ראשי לכיוון זקפתו
"היית מתה לגעת בו, הא?" הוא צחקק
"דביל" גלגלתי עיניים ודחפתי אותו מעליי, מתיישבת על הספה והוא מתיישב לצידי
"תירגעי קים, רק צחקתי" אמר
"אם לזה אתה קורא חוש הומור, אז אתה במצב גרוע"
"את מתה על החוש הומור שלי" התגרה
"כן בטח" חייכתי
שתיקה ארוכה נמשכה בזמן שאני בהיתי קדימה בדממה ודניאל לא הפסיק לבהות בי, מבטו סקרן וחודר.
"תודה" אמר לבסוף, אוקי את זה לא ציפיתי שיאמר
"בבקשה" אמרתי מיד והוספתי "מה קרה לך בכלל אתמול בלילה?"
"סתם יום קשה" משך בכתפיו
"יום?" הפניתי אליו את מבטי "בן אדם לא מתפרק כך בגלל יום רע"
"צודקת" אמר "הוא לא"
"אז?" שאלתי לאחר שלא הוסיף דבר
"סתם שבוע מחורבן, אני לא רוצה להכניס אותך לזה"
"לא צריך" נאנחתי ונשענתי על הספה
לא מספיק שאני עוזרת לו כשהוא נמצא במצב נוראי, נותנת לו לישון אצלי ודואגת שלא יקרה לו כלום, והוא אפילו לא מוכן לספר לי למה הייתי צריכה לעזור לו ואיך הוא הגיע למצב הזה?
"המלון שלי" הוא אמר בשקט לאחר שתיקה ארוכה
"מלמלתה משהו לגבי זה אתמול" ציינתי "אמרת שהוא נשבר" חייכתי כשנזכרתי בבחירת המילים המוזרה שלו
"הוא לא היה רחוק מזה" הוא אמר
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"הייתה פשיטה עליו" הוא אמר "החריבו שם כמעט את הכל, שדדו דברים, סיממו עובדים" רגלו החלה לרעוד מעצבים "זה לא היה מעשה פזיז, זה היה מעשה מתוכנן בוודאות"
"מי יכל לעשות דבר כזה?" שאלתי
"זה לא ברור?" הוא הרים אלי את מבטו
"אתה רומז שאחד מאיתנו עשה את זה?" שאלתי בתקיפות
"לא אחד מכם" אמר "אחד מהאזור שלכם"
"אחד מאיתנו" סיכמתי את דבריו
"יש מספיק כנופיות פשע באזור שלכם שלא קשורות אליכם, אליך, שיכלו לעשות את זה. לא כולכם פושעים, אבל חלקכם כן"
פתחתי את פי כדי למחות אבל משהו בדבריו גרם לי להסכים איתו באיזשהו מקום, אז לא התווכחתי.
"יש לכם כיוון חקירה למי יכל לעשות את זה?" שאלתי לבסוף
"שום דבר" הוא נאנח "מי שעשה את זה הוא ממש לא חובבן וידע בדיוק מה הוא עושה, תכנן הכל לפרטי פרטים"
"שום דבר?" חזרתי על דבריו
"אין טביעות אצבעות, מצלמות האבטחה נוטרלו ולא תפסו שום צילום של המתרחש, אין עדים, אין כלום"
"אמרת שסיממו עובדים?" חזרתי על אחד הדברים שציין
"כך הם יכלו לדאוג שלא יעמדו בדרכם" הוא הסביר "הצמידו להם ממחטה עם סם מרדים לפה, כנראה, וכך הרדימו אותם. הם לא היו מספיק טיפשים כדי להשאיר את החומר מאחור ולקחו את זה איתם. היו גם פצצות גז שהרדימו את האנשים, גם את אלה הם סילקו משם ולא השאירו מהם אף זכר"
"מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה" אמרתי
"בהחלט" הוא הסכים איתי
"אז מה תעשה?" שאלתי
"אחכה לכסף מהביטוח" אמר "ואפצה את האנשים והעובדים אשר נפגעו"
"זהו? אבל מה עם מי שעשה את זה? לא תנסה לתפוס אותו?"
"המשטרה עושה כל מה שהיא יכולה, אבל אני לא חושב שהם יצליחו לתפוס אותם"
"אתה באמת מתכוון לוותר בכזאת קלות?" התעצבנתי
"מה שחשוב זה שאף אחד לא באמת נפגע, לפחות לא יותר ממה שסם ההרדמה עשה לו, כולם בריאים ושלמים. כסף זה שטויות, זה לא מה שחשוב לי או מפריע לי"
"אז מה כן?" שאלתי
"שהאדם שעשה את זה מסתובב חופשי ויוכל לעשות את זה שוב לי ולאחרים ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי למנוע את זה. בטחונם של האנשים היה באחריותי ואני אכזבתי אותם"
"אתה לא ידעת שזה יקרה, עשית כמיטב יכולתך"
"אני אכזבתי אותם" הוא חזר על דבריו "הם סמכו עלי ואני אכזבתי אותם, נתתי לזה לקרות, לא שמרתי עליהם, לא הצלחתי לעזור להם, להציל אותם, למרות שזה מה שהייתי צריך לעשות לא עשיתי את זה, ברחתי" מילותיו נשברו באמצע והוא ניסה לנשום עמוק, מנסה להרגיע את עצמו
"אנחנו כבר לא מדברים על המקרה הזה במלון נכון?" שאלתי בעדינות
"די" הוא לקח שאיפה ארוכה ופלט אותה החוצה ברעד "אני לא רוצה לדבר על זה יותר"
"בסדר" אמרתי בשקט ותפסתי בידו "אבל אם כן, אני פה בשבילך, אתה יודע את זה נכון?" אני לא יודעת מאיפה יצאה העדינות הזאת ממני וההתחשבות, כנראה שפשוט ריחמתי עליו זה הכל, או שרציתי להיות נחמדה או משהו כזה. אני מסרבת לחשוב שזה היה משהו אחר, יותר חזק מזה.
"תודה" הוא אמר, מתאמץ לחייך
"אתה בסדר עכשיו?" שאלתי לאחר כמה רגעים "יותר טוב?"
"אני חושב שכן" הוא לחש "פשוט השבוע הזה היה יותר מידי בשבילי. לא ישנתי טוב בכלל כי לא הצלחתי להירדם" הוא הרים את עיניו אלי לשנייה ואחר כך חזר להביט אל הרצפה "לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך, זה היה קשה מידי. בנוסף היה את כל הדבר הזה במלון, ובנוסף הדודה שלי.."
"מה איתה?" שאלתי
"היא משגעת אותי, לא מפסיקה לדבר איתי על איזה מישהי שהיא מכירה ועל אבא שלה" הוא הסתכל בי עכשיו, מבטו חודר לתוך עיני, מנסה לקרוא אותי
"הברבי המהלכת" מלמלתי
"מה?" הוא שאל מבולבל
"האישה ההיא שהייתה איתה במסיבה" אמרתי
"את זוכרת אותה?" הוא שאל מופתע
"איך אפשר לשכוח" אמרתי בזלזול "זה כמו לראות ברבי אנושית מהלכת לי מול העיניים"
"אז את כן זוכרת" הוא חייך "את מקנאת?" שאל
"ממש" נחרתי בבוז "עם התחת המתנודד שלה, הציצי המנותח שלה, האיפור המוגזם והעדשות התכולות שלה"
"עדשות תכולות וציצי מנותח?" הוא הרים גבה "מאיפה לך?"
"בחייך לא כזה קשה להבחין בזה" אמרתי
"אז את שופטת אנשים לפי המראה שלהם?" שאל
"מראה יכול להטעות, אף פעם אל תסתמך עליו" אמרתי מיד "אבל מצד שני מראה גם יכול להגיד הרבה מאוד. הברבי הזאת מנסה להיות מושלמת, מושכת. היא שמה עדשות מגע כי היא לא אוהבת את העיניים שלה ושואפת לשלמות ממש כמו בובת ברבי ולכן שינתה את צבע עיניה, החזה המנותח שלה נותן לה הרבה ביטחון והיא לא מהססת להשוויץ בו ולהשתמש בו על מנת לקבל תשומת לב. צבע השיער שלה אמנם טבעי אך היו בו הרבה תוספות שיער, דבר המשמש מסגרת לגופה ומקנה לו אשליה של גוף צר יותר. היא הלכה על עקבים גבוהים, הלכה זקוף, זקוף מידי, מראה על חינוך נוקשה והתמדה בדבר הזה, אימונים של שנים. שיניים ישרות ומושלמות, סימטריות למדי, היא שמה פעם גשר. היא הסתובבה מיד וחייכה ישר כשדודה שלך קראה בשמה, צייתנית מאוד, גם זה עניין של חינוך נוקשה, וזה כולל את הנימוסים והדיבור שלה עם דודתך והחיוכים האטומים שהפנתה לכולם. להמשיך?"
"את כל זה החלטת ממבט אחד בה?" פיו היה פעור לרווחה והוא נראה מופתע
"לא כזה קשה לראות את זה אתה יודע" אמרתי
"ממבט חטוף אתה לא יכול לתפוס כל כך הרבה פרטים כאלה על מישהו" אמר
"אני מומחית בדברים כאלה" משכתי בכתפיי "אתה יודע, חלק מהתפקיד"
"איזה תפקיד?" שאל
"עבודה ישנה, לא משהו מיוחד או חשוב"
"איזה עבודה כבר מצריכה מומחיות כזאת?" שאל וניחש מיד "בלשית פרטית?"
"כן בטח" צחקתי "נראה לך שאם הייתי בלשית פרטית הייתי חיה כאן? במקום כזה, בתנאים כאלה?" הנפתי את ידי לאוויר והצגתי את המקלט הקטן שלי
"אז מה כן עשית?" שאל בשנית
"זה לא חשוב מה עשיתי" קמתי ממקומי "זה היה מזמן"
"טוב" אמר וקם מיד אחרי "בכל מקרה, הברבי המהלכת הזאת ממש לא מעניינת אותי"
"למה לא?" שאלתי
"כי אני לא רוצה אותה" אמר בפשטות "אני רוצה מישהי אחרת"
"אני מקווה מאוד שאתה לא מדבר עלי" אמרתי
"למה את חייבת להיות כזאת עקשנית?" שאל "למה את לא יכולה פשוט לתת לי הזדמנות?"
"הזדמנות למה בדיוק?" הסתובבתי אליו "להשכיב אותי ואז לעזוב?"
"לא" הוא אמר בקול כמעט נפגע "אני.." הוא ניסה לבחור מילים מתאימות כדי לנסח את דבריו "אני פשוט רוצה להיות איתך, כל הזמן, להגיע אל הלב שלך"
"אני לא נותנת את הלב שלי לאף אחד" יריתי עליו
"לא ביקשתי שתתני לי אותו סתם כך" הוא אמר "אני רוצה הזדמנות להרוויח אותו בעצמי"
"זה לא יקרה" אמרתי
"שכחת את אתמול בלילה, את התשוקה שהייתה בינינו, החשמל שעבר בכל הגוף ברגע שנגענו זה בזו? את התחושה המדהימה של השפתיים שלך על שלי, של הלשונות שלנו מתחברים?"
"אל תעשה את זה" מלמלתי, מדחיקה כל רגש שמאיים לצאת החוצה
"תני לי לפחות לנסות, מה אכפת לך?" שאל "אם את אומרת שאני לא אצליח אז מקסימום שכבנו, זה לא שתיפגעי ממני נכון? הרי את בעצמך אומרת שאני לא אצליח להגיע אל הלב שלך"
"ומה איתך?" שאלתי
"מה איתי?" הוא שאל בחוסר הבנה
"אתה לא מפחד להיפגע?" הסברתי את דבריי
"אני מוכן לקחת את הסיכון" אמר
"אז שאני אבין" התחלתי לפרש את הדברים "אתה רוצה ממני סקס נטול רגשות, ולבלות איתי במשך חלקית מזמנך הפנוי ופשוט להיות איתי, ולא אכפת לך אם אני ארגיש אליך משהו בכלל או לא?"
"בדיוק" הוא הנהן בקצרה
"אתה מטורף" מלמלתי
"את אומרת שלא תתני לי את הלב שלך, מה שאומר שאין סיכוי שתפגעי. ולי לא אכפת להיפגע" אמר "אז למה לא?"
הוא צודק. למה לא בעצם? מה כבר יקרה? זה לא שהוא יכול לפגוע בי או משהו, כי הוא לא. הוא לא מסוגל. אז מה אכפת לי ליהנות קצת? אם הוא ייפגע זו תהיה בעיה שלו, הוא זה שמסכן את הלב שלו ולא אני.
"נראה" נאנחתי לבסוף
"נראה?" הוא צמצם את עיניו "זה אומר כן?"
"זה אומר שנראה" אמרתי "אני גם ככה לא עובדת בזמן הקרוב בחנות או במלצרות, רק בלילות בבר. מה שאומר שיהיה לי הרבה זמן פנוי, תוכל להעסיק אותי בזמן הזה"
"להעסיק אותך?" חיוכו היה ממזרי
"לארח לי חברה" נדתי בראשי בחיוך "למלא את הזמן הפנוי. ומשם נראה כבר לאן זה יוביל"
"מי היה מאמין" חיוכו התרחב
"מאמין למה?" שאלתי
"שתשתכנעי בכזאת קלות, שתסכימי" אמר
"לא הסכמתי" מחיתי "אמרתי שנראה"
"מה שתגידי" חיוכו התרחב עוד יותר והוא מיד התקרב אלי ותפס אותי בזרועותיו, מצמיד אותי אליו. "אין לך מושג כמה זה משמח אותי"
"אני חושבת שאתה טיפה מגזים בתגובה שלך" גלגלתי את עייני
"אני לא חושב" הוא חייך ונשק לאפי.
"אתה מוזר" מלמלתי והשמטתי את מבטי למטה, מופתעת מהמחווה הקטנה הזאת
"את מסמיקה?" הוא שאל מופתע אך מרוצה
"לא" עניתי מיד והרמתי את מבטי אליו, שעכשיו היה רציני למדי
"כבר חשבתי שקלקלתי אותך או משהו" הוא חייך
"אתה לא יכול לקלקל משהו שכבר גם ככה מקולקל" מלמלתי בשקט
"מה?" הוא שאל "על מה את מדברת?"
"עזוב, זה לא משנה" נאנחתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אך הוא תפס בי בחוזקה
"את לא מקולקלת קים" קולו היה רציני, הוא תפס בסנטרי והרים את מבטי אליו כך שהייתי חייבת להסתכל אל תוך עיניו "אף פעם אל תחשבי ככה"
"אמרתי עזוב" העפתי את ראשי לאחור הרחק מידו והשתחררתי מאחיזתו
"קים" הוא החל לומר בשקט
"פשוט תשכח את מה שאמרתי בסדר?"
"מה שתגידי" הוא נאנח, יודע שאין טעם להתווכח איתי כי הוא לעולם לא ינצח
"כדאי שתזוז" אמרתי "לך להתקלח, להחליף בגדים, לאכול משהו ולהתרענן קצת"
"שאני אבין את רמזת לזה שאני מסריח?" הוא שאל בקול מדומה של פגיעה
"רומזת? חשבתי שדי אמרתי את זה במפורש" צחקתי בהקנטה
"אאוץ'" הוא חייך "אוקי ניצחת הפעם. אני אגיד לך מה נעשה" הוא התקרב אלי חזרה ואני הסתובבתי כדי להביט בו "אני אלך להתקלח ולהחליף בגדים, ואת בינתיים תתארגני לך. לאחר מכן נלך ביחד לאיזשהו מקום ונאכל ארוחת בוקר ביחד. מה את אומרת?" הציע
"אני לא יכולה להרשות לעצמי ארוחת בוקר באיזה מסעדה דניאל" אמרתי
"אז איזה מזל שאני כן" הוא חייך "קדימה, בואי יהיה כיף, נוכל לדבר קצת ולהכיר אחד את השני"
"ממש כיף גדול" צחקתי
"מצחיק" הוא גיחך "אז מה את אומרת? בבקשה" מבטו היה כמעט מתחנן
"בסדר, בסדר" נאנחתי "רק אל תעשה לי את המבט 'כלבלב' הזה שלך"
"יש" הוא קפץ וחיבק אותי מיד "נתראה בקרוב, אבוא לאסוף אותך מכאן" הוא נשק קלות לשפתי והחל ללכת במהירות לכיוון היציאה מהמקלט לפני שאספיק להגיב או להתנגד
"להת'" מלמלתי בזמן שיצא.
***
"זו באמת לא טרחה קימי, כבר אמרתי לך" אמר סטיב בזמן שיצאתי מביתו לאחר מקלחת קצרה "מתי שרק תרצי"
"אתה נשמה טובה סטיב, באמת" חייכתי אליו
"אני יודע" הוא חייך אלי
גלגלתי את עייני בחצי חיוך "טוב תודה בכל מקרה, ניפגש בערב"
"לה'ת" הוא קרא בזמן שהתרחקתי מביתו
סטיב כבר כמה פעמים הציע לי לעבור לגור איתו, לפחות לתקופה קצרה עד שאמצא מקום אחר. אבל אני לא הסכמתי, אני מעדיפה להסתדר בעצמי, מעדיפה מקום משלי, מקום שאוכל להחשיב כסוג של "הבית" שלי. זה נכון שמידי פעם ישנתי אצלו כשכבר באמת לא היה לי לאן ללכת, אבל אלה היו מקרים נדירים, וזו באמת הייתי האפשרות האחרונה מבחינתי. טוב, כמעט אחרונה. האפשרות לישון אצל סטיב הייתה עדיפה בהרבה על פני האפשרות לישון אצל אחי, כי ברגע שאתה חוזר לשם, נשאב שוב לכל זה, קשה מאוד לצאת משם. ואתה אף פעם לא יכול לצפות שיעשו לך טובה ולא תישאר חייב. לכל דבר יש מחיר. לכן המוצא האחרון והכמעט בלתי אפשרי מבחינתי הוא לחזור לחיות עם אחי.
***
"קים" דניאל חייך כשהתקרב אל עבר המקלט שבדיוק הגעתי אליו.
"מה עוד לא התארגנת?" הוא הגיע אלי "למה לא החלפת בגדים?"
"התקלחתי, אני מאורגנת אפשר לזוז" אמרתי ביובש והתחלתי לצעוד קדימה
"קים" הוא אמר בשקט
"קדימה" אמרתי, ממשיכה לצעוד
"לאן את הולכת? המכונית כאן" הוא קרא מאחוריי. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו נעמד ליד מכונית פורש כסופה.
"כמה מפתיע" אמרתי בחוסר עניין והתקרבתי אל המכונית
***
"מה את רוצה לאכול?" שאל דניאל כשהתיישבנו באיזה מסעדה בצפון העיר. איך שנכנסנו הרגשתי איך המבטים של האנשים ננעצים בי, חוקרים אותי. הרגשתי כל כך לא שייכת למקום הזה, כל כך זרה. הם רבים ואני אחת, כל הצפונים האלה מסביבי ואני בלי אף אחד מהצד שלי, בעיקר בלי קלוד. הרגשתי שסוגרים עלי מכל פינה אך הייתי חייבת להישאר רגועה ולהתנהג כאילו הכל בסדר, לא לתת להם להבחין בשום חולשה או רגש כלשהו מצידי.
"אני אקח את ארוחת הבוקר שהם מציעים" קראתי מהתפריט
"מעולה" אמר דניאל וסימן למלצרית לבוא לקחת הזמנה. היא נראתה בערך בסביבות הגיל שלי. מיד כשראתה את דניאל קורא לה היא התפנתה מכל מה שעשתה ומיהרה לגשת אלינו.
"כן בבקשה" היא מלמלה בביישנות
"שתי ארוחות בוקר בבקשה" אמר דניאל
"איזה ביצים תרצו בארוחה?" היא הרימה את מבטה מהפנקס שלה ונעצה בו מבט מהופנט. באמת אישה תתאפסי על עצמך. דניאל אפילו לא הסתכל לכיוון שלה, הוא רק הביט בי וחיכה שאדבר.
"ביצת עין" אמרתי לה, מוציאה אותה מהבהייה בדניאל
"גם אני" הוא חייך אלי והיא העבירה מבטים בוחנים בין שנינו
"ומה לשתות?" שאלה
"קולה רגילה" אמרנו ביחד
"אוקיי" היא רשמה "תרצו עוד משהו?"
"לא זה הכל, תודה" דניאל חייך והמלצרית חייכה חזרה, מסמיקה כמו עגבנייה ומיהרה ללכת
"זה היה רע" מלמלתי
"מה?" שאל דניאל
"לא יכולת להיות קצת יותר נחמד אליה, הייתה חייב להתעלם ממנה?" שאלתי
"על מה את מדברת?" הוא כיווץ את גבותיו
"על המלצרית שהייתה פה עכשיו והזילה עליך ריר כאילו היא לא אכלה במשך חודש ואתה איזה סטייק עסיסי שהיא מתה כבר לתת בו ביס" אמרתי
"היא לא הזילה עלי ריר" הוא אמר מיד
"תגיד אתה דביל או שאתה עושה את עצמך?" שאלתי כלא מאמינה
"אני לא יודע על מה את מדברת קים" הוא אמר
"אז אולי אתה סתם עיוור" נאנחתי בייאוש "בכל מקרה זה היה רע"
"לא התכוונתי להיות מגעיל אליה" הוא אמר "פשוט לא שמתי לב, הייתי עסוק בלהסתכל עליך"
"אז אל" אמרתי
"למה את כל כך מתעצבנת מזה?" הוא שאל
"כי זה מרגיז אותי" אמרתי
"למה?" שאל
"כי" התחלתי לומר ואז קלטתי שבאמת אין לי מושג למה "לא יודעת" הודיתי "זה פשוט מרגיז אותי"
"מצטער" הוא מלמל
"עזוב את זה" נאנחתי "בו פשוט נאכל וזהו טוב?" אמרתי ובתזמון מושלם המלצרית חזרה עם עגלה גדולה ועליה שתי ארוחות בוקר גדולות
"בבקשה" היא מלמלה בשקט והניחה את המגשים על השולחן
"תודה" דניאל הרים את מבטו אליה וחייך חיוך מקסים
"אממ" המלצרית הסמיקה שוב והנהנה "בתיאבון" אמרה לבסוף ומיהרה לעזוב את השולחן
"נו באמת" גיחכתי בחוסר אמון
"מה עכשיו?" הוא שאל
"כלום" משכתי בכתפיי והתחלתי לאכול
"את יודעת מה אני חושב?" הוא הרים גבה לעומתי
"מה?" שאלתי
"אני חושב שזה פשוט מעצבן אותך שמישהי אחרת רוצה אותי ואפילו לא מצליחה להסתיר את זה" הוא אמר
"ממש" נחרתי בבוז "ולמה שזה יפריע לי בדיוק?"
"תגידי לי את" הוא אמר
"זה לא מפריע לי" אמרתי "מצידי אתה יכול לקחת אותה איתך הביתה ולעשות איתה מה שאתה רוצה, זה לא מזיז לי בכלל"
"אני לא צריך אותה" הוא אמר "יש לי אותך"
"לא אין לך!" הרמתי את קולי ומשכתי את תשומת ליבם של כמה מהסועדים
"קים" הוא החל לומר אך קטעתי אותו
"יודע מה, עזוב" קמתי ממקומי "זו הייתה טעות לבוא לפה. תודה על האוכל בכל מקרה, ביי" אמרתי ומיהרתי לצאת מהמסעדה
"קים" דניאל יצא אחריי וקרא בשמי
אני לא יודעת מה קרה לי, כל הסיטואציה הזאת במסעדה הייתה כל כך מוזרה וחדשה לי שלא ידעתי איך להגיב לכל המצב הזה. הרגשתי מתח ועצבים בכל הגוף שלי ופשוט ידעתי שאני צריכה לצאת משם, אני לא שייכת למקום הזה בכלל.
"קים חכי רגע" דניאל הצליח להשיג אותי ותפס בידי
"תעזוב" הסתובבתי אליו ושלחתי מבט אל ידו שתפסה בי
"רק אם תבטיחי לחכות שניה ולהקשיב לי" אמר
"אתה לא מציב לי תנאים דניאל" אמרתי בכעס
"בבקשה" הוא אמר "רק תגידי לי מה קרה ואני יעזוב אותך"
"כלום לא קרה" אמרתי
"נו" הוא התעקש "תגידי לי" מבטו חדר אלי, הקפיא אותי. הוא היה רציני ונחוש, ידעתי שהוא לא יניח לזה.
"לא יודעת מה קרה" נאנחתי לבסוף ומשכתי בכתפיי "אני פשוט לא רגילה למקומות האלה, לכל המצב הזה. זה מוזר לי מידי"
"היית מעדיפה אם נלך למקום אחר, אולי במרכז העיר?" הוא שאל, מבין מיד על מה אני מדברת ומה יגרום לי להרגיש יותר טוב, יותר בנוח.
"כן" מיד נרגעתי והנהנתי בשקט. להיות יותר קרובה לשטח שלי יעזור לי מאוד כרגע.
"בואי" הוא לקח את ידי בידו והתקדם לעבר המכונית שלו