יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הוא הסוג חסר הדאגות, הנינוח, זה שלא חסר לו שום דבר בחיים. כל עוד אתה לא מהסוג הזה אתה נחשב לסוג השני. טוב, אז אני שייכת לסוג השני. מאז ומתמיד דאגתי רק לעצמי. אני עובדת בשלוש עבודות, דואגת לאוכל ולמצוא לעצמי מקום לישון בו. אף פעם לא ביקשתי ולא רציתי טובות מאף אחד. אני מסוגלת להסתדר בעצמי.
"עוד שמפניה?" שאלתי בנחמדות יתר בזמן שעברתי עם המגש בין האנשים. האורחים לא טרחו אפילו להעיף מבט לעברי או לענות, הם רק הנהנו בנימוס והושיטו את ידם לקבל את הכוס. סנובים.
"סליחה, עוד מזה" אישה מבוגרת הניחה בהיסח דעת את הצלחת על המגש כאשר עברתי לידה "ותעשי את זה מהר". קשה לה לומר בבקשה? אם הייתי יכולה, הייתי מכניסה לה את המגש הזה לתוך הפרצוף. אבל אני לא יכולה לקחת את הסיכון ולאבד את העבודה הזאת. נכנסתי חזרה למטבח והתחלתי להעמיס עוד אוכל על המגש. האירוע הערב יותר גדול וחגיגי מהאירועים שאני רגילה אליהם. בדרך כלל אני נוהגת למלצר בברים, או אירועים קטנים פה ושם, אבל הפעם קיבלתי עבודה במקום עם רמה קצת יותר גבוהה, טוב קצת הרבה. הערב מלצרתי במסיבה גדולה אשר התקיימה בגן אירועים ענק בצפון העיר. לאחר שסיימתי למלא את המגש יצאתי חזרה אל האורחים וניגשתי אל הגברת המבוגרת שפנתה אלי מקודם "בבקשה גברתי" חייכתי והושטתי לה את הצלחת "הגיע הזמן" מלמלה הגברת ולקחה ממני בגסות את הצלחת "הנה הוא" היא קראה לפתע ואני קפצתי בבהלה כאשר ידה של האישה נפרסה לצד והעיפה מידי את המגש. "שיט" מלמלתי והתכופפתי מיד לנקות את הכל מהרצפה "תראי מה עשית" רטנה הגברת וגלגלה את עיניה "מגושמת אחת". התעלמי ממנה והמשכתי לאסוף את שברי הצלחות והאוכל. נעצרתי כאשר הבחנתי בזוג נעליים פוסעות ונעצרות ממש מולי. "הרשי לי" קול גברי ומחוספס נשמע ברקע והדמות שעמדה מולי התכופפה ותפסה בשבר צלחת אחד "זה בסדר אני מסתדרת" מלמלתי והרמתי את עיני אל הדמות שמולי. מלאך. הדבר הראשון שחשבתי עליו כאשר ראיתי את הבחור אשר התגלה אל מול עייני. תווי פנים חדים ומשורטטים כמו בציור, לסת מרובעת וחזקה, אף רומי, שפתיים אשר מזכירות שפתי דמות יוונית עתיקה, עבות ומשורטטות. עיניים בצבע כחול מנטה חזק, עמוקות וחודרות, ושיער קצר ופרוע בצבע שחור כמו פחם. הדבר הכי קרוב לשלמות שראיתי אי פעם. למעשה הוא באמת היה מושלם, אולי יותר מידי מושלם, לא הצלחתי למצוא בפנים המהפנטות האלה אפילו פגם אחד קטן. "מה אתה עושה דניאל, קום מיד מהרצפה" קולה של הגברת החזיר אותי למציאות, ניערתי את ראשי ומצמצתי אליו, ממשיכה מיד לאסוף את שברי הצלחות "היא העיפה את זה והיא גם תנקה את זה" אמרה הגברת בטון כעוס "שטויות, תני לי לעזור לך" הוא התעלם ממנה והמשיך לאסוף את שברי הצלחות "זה בסדר באמת, אני לא צריכה את העזרה שלך" התחלתי להגביר את הקצב באסיפת הדברים חזרה למגש. ידי נגעה בידו ועקצוץ מוזר במגע הזה גרם לי למשוך את ידי במהירות אל חיקי "אני מסתדרת" חזרתי באיטיות על המילים שאמרתי בהתחלה. עיניו חקרו את עיניי, לא הירפו לרגע. עצרתי את נשימתה וניסיתי להתמקד, להמשיך לאסוף את השברים, אבל המבט שלו פשוט הקפיא אותי, לא נתן לי לזוז. "קדימה דניאל, קום מהרצפה" הגברת תפסה בזרועו והוא הפנה את מבטו אליה "אני רוצה להכיר לך מישהי" היא חייכה אליו במבט זומם. הוא נאנח והניד את ראשו בהומור ומיד קם מן הרצפה, משאיר אותי קפואה במקומי. "אשלי יקירה" קראה הגברת ונופפה בידה אל עבר אישה צעירה אשר עמדה לא רחוק ממנה. היא הייתה גבוהה יחסית, והעקבים של נעליה הגביהו אותה אפילו יותר, שיערה היה בלונדיני וחלק וכל שיערה בו הייתה מונחת בדיוק במקום הנחוץ. האיפור על פניה היה רב אך עדין מאוד. שמלת המיני בצבע ורוד בייבי אשר לבשה הייתה צמודה והבליטה בדיוק את כל המקומות הנכונים. בקיצור, דמות ברבי אנושית. הדבר היחיד שהבדיל בינה לבין הבובה הזאת היו העיניים, עיניה היו בצבע תכלת, אך ראו בבירור כי מדובר בעדשות מגע צבעוניות ושזה בהחלט לא צבען המקורי.
"היי" הברבי נעה לכיוונינו בחינניות, מנענעת את הישבן שלה מצד לצד כאילו היא הולכת על מסלול תצוגת אופנה.
"אשלי יקירה, את זוכרת שסיפרתי לך על דניאל?" חיוכה של הגברת המבוגרת היה גדול ומזויף.
"בטח" הברבי חייכה במתיקות "היי דניאל, דודתך סיפרה לי המון עליך" היא פנתה אליו, עיניה מבריקות מציפייה לציד
"באמת?" דניאל הרים גבה בפליאה אל דודתו
"אתה יודע איך זה" חייכה אליו הגברת "פטפטנו קצת ופשוט השם שלך עלה באמצע השיחה"
"מה את אומרת" הוא חייך בשעשוע. אמא, איזה חיוך מדהים. חיוך שיכל להמיס גם את הלב הכי קפוא. ואיזה שיניים, לבנות וישרות. יכולתי להסתכל על החיוך הזה במשך שעות. תחושה מוזרה, כזאת שלא הרגשתי כבר הרבה זמן דגדגה את בטני ועברה לכיוון ההוא שם למטה. מיד קירבתי את ירכיי זו לזו כדי להפסיק את התחושה הזאת.
"אשלי היא בתו של פיטר" ציינה הגברת "אתה זוכר את פיטר נכון?" שאלה
"איך אפשר לשכוח" אמר דניאל "את דיברת על המסיבה שלו במשך שבועות"
"אוי דניאל" היא צחקקה בעצבנות "תפסיק"
"גברת קרוס" הברבי החלה לומר
"בבקשה, תקראי לי אוליביה" היא קטעה אותה
"אוליביה" חייכה הברבי "מה את אומרת שאני אקח את דניאל לסיבוב קצר, ואת בינתיים תלכי לשוחח עם אבא? אני בטוחה שהוא ישמח לפגוש אותך"
"רעיון נפלא" גברת קרוס קרנה מרוב אושר "לכו לטייל ילדים ותהינו לכם, אפגוש אתכם בהמשך"
בדיוק כשגברת קרוס הלכה סיימתי להרים את כל הדברים והתרוממתי מהרצפה, נתקלת שוב במבטו של דניאל. רק עכשיו שמתי לב לגובהו, אמנם הייתי נמוכה יחסית, אבל אפילו ליד הברבי המדברת הוא היה גבוה. בערך בסביבות 1.87. עכשיו גם שמתי לב למבנה גופו, כתפיו הרחבות וגזרתו הרזה, לחליפה השחורה והיקרה שלבש עם עניבה כחולה אשר תאמה לעיניו. הבן אדם הזה פשוט לא אמתי. ברגע שמבטו פגש שוב במבטי נשמתי נעצרה ושוב לא הצלחתי לזוז. המבט של הבן אדם הזה פשוט מסמר אותי לרצפה והקפיא את דמי. "את בסדר?" הוא שאל
"למה שלא אהיה" מלמלתי והפניתי את מבטי ממנו, מנתקת את קשר העין. הוא לא הרפה, עדיין בחן אותי במבטו, כאילו מחפש משהו חשוב.
"אתה בא דניאל?" הברבי המעצבנת תפסה בזרועו וניסתה למשוך אותו בעדינות ממני.
"בטח" הוא ענה מבלי להסתכל עליה, עדין מתבונן בי. טוב אם הוא לא יזוז אז אני כן "שיהיה לכם המשך בילוי נעים" חייכתי בזיוף כמו שעשיתי במהלך כל הערב ופילסתי את דרכי בין האנשים חזרה אל המטבח.
עד סוף האירוע ניסיתי לצאת מהמטבח כמה שפחות, התנדבתי לשטוף את הכלים ולהכין את המנות, זה היה עדיף מאשר להיתקל שוב במבט של הבחור הזה.
בסוף האירוע לאחר שסיימתי את כל המטלות שלי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי סוף סוף מגן האירועים. פניתי ימינה משער הכניסה ונעצרתי רק לרגע לפזר את שיערי שהיה אסוף לזנב סוס ארוך. לפתע הבחנתי בלימוזינה כסופה ומפוארת נעצרת על ידי ואחד החלונות האחוריים נפתח. פי נפער לרווחה כאשר קלטתי מי נמצא בתוכה "צריכה טרמפ?" דניאל, הבחור מהמסיבה חייך אלי מתוך המכונית. רק לאחר הרמת גבה שלו הבנתי שאני שותקת ולא עונה לו בכלל "לא" מלמלתי "תודה"
"קדימה, לאן את צריכה?" הוא סימן לי להיכנס פנימה
"זה בסדר, אני מסתדרת לבד" אמרתי
"כן כבר הבנתי את זה במסיבה כשהעפת את המגש על הרצפה" הוא גיחך
"לא העפתי אותו!" רטנתי עליו "האישה הזאת העיפה לי אותו מהיד"
"כן היא בהחלט לא הייתה זהירה בתנועות שלה" הוא אמר
"אתה ראיתה שהיא העיפה לי את המגש?" עכשיו אני זו שהרימה גבות "אז למה אמרתה הרגע שאני העפתי אותו?"
"כדי לחלץ ממך תגובה לא אדישה ושקטה כמו הגישה הרגילה שלך" הוא ענה
"מאיפה אתה יודע בדיוק מה הן התגובות הרגילות שלי?" שאלתי בעצבנות
"לא כזה קשה לקלוט אותך ואת הגישה שלך לחיים" הוא משך בכתפיו "את לוקחת את הכל באדישות ובכזאת קלות"
"טוב אתה לא מכיר אותי בכלל" הזעפתי את פני "אז תפסיק בבקשה לנסות לנתח אותי ואת האישיות שלי בסדר?"
"בסדר" הוא חייך, כאילו מבסוט מזה שגרם לי להתעצבן "אז את רוצה טרמפ או לא?"
"אמרתי לך כבר, אני לא צריכה את הטובות שלך"
"לא שאלתי אם את צריכה, שאלתי אם את רוצה, יש הבדל" הוא אמר
"טוב אז אני לא רוצה, תודה" פניתי והמשכתי ללכת בדרכי
"כבר מאוחר" הלימוזינה שלו התקדמה לאט יחד איתי "לא כדאי שתסתובבי בחוץ לבדך"
"אני לא ילדה קטנה, לא יקרה לי כלום" הגברתי את קצב הליכתי
"לאנשים המפוקפקים שמסתובבים בחוץ לא באמת אכפת בת כמה את, אבל מה שבטוח הם הרבה יותר חזקים ממך"
"בטח" התחלתי לצחוק "אתה באמת לא מכיר אותי, אחרת לא היית אומר את זה"
"אז למה שלא אלמד להכיר אותך באמת?" שאל
"מה, ולבלות זמן איכות עם בן אדם כל כך עשיר ומוצלח כמוך?" אמרתי בהתלהבות מזויפת
"את צוחקת עלי?" הוא הרים גבה בפליאה
"מה אתה חושב?"
"שאת צריכה ללמוד נימוסים" הוא אמר בקול רציני
"מיד אני הולכת להירשם לקורס" גלגלתי את עיני
הוא לא ענה. אבל יכולתי להרגיש את מבטו חוקר אותי שוב ומיד הדם שלי קפא.
"מה השם שלך?" הוא שאל
"מה שלך?" עניתי מיד
"דניאל" הוא חייך וחיכה לתגובה שלי, אך אני המשכתי לשתוק "אז? מה השם שלך?" הוא שאל בשנית
"לא עניינך" אמרתי
"אני אמרתי לך את שמי, אני חושב שהמעט שאת יכולה לעשות זה לומר לי מה שמך"
"אני ידעתי את השם שלך גם בלי שאמרתה לי אותו" אמרתי
"באמת?" הוא שוב הרים את גבותיו.
"כדאי שתלך לטפל בזה" אמרתי בלי לחשוב
"במה?" הוא שאל
"בטיקים שלך" אמרתי
"סליחה?" הוא הרים גבה
"אתה כל הזמן מרים גבות" הסברתי "מה הקטע? זה איזה טיקים בלתי רצוניים שיש לך או משהו כזה?"
"לא" הוא צחקק צחוק שהעביר רטט בכל גופי "זה מן אינסטינקט כזה, או סתם כוחו של הרגל" הוא הסביר. שוב שתקתי.
"יפה לך שיער פזור" הוא אמר בקול שקט עכשיו, מה שהגביר את התחושה המוזרה שהרגשתי אפילו יותר וגרם לי להתפתל
"מה שתגיד" הרכנתי את ראשי למטה ונתתי לקבוצת שיערות ליפול על פניי ולשמש כמחיצה בינינו.
"את בכוונה מסתתרת ככה מפני?" הוא שאל
"שמע, אני באמת ממהרת, אז אם לא אכפת לך אני אשמח אם תפסיק לעקוב אחרי ולתת לי ללכת הביתה בשקט"
"אם את לא רוצה להיכנס ללימוזינה שלי זה בסדר, אבל אני מתכוון לנסוע על ידך ולוודא שאת מגיעה הביתה בבטחה"
"אני לא אוהבת שעוקבים אחרי" הפניתי את מבטי אליו בזעם. מי הוא חושב שהוא?
"חבל, כי אני לא מתכוון לעזוב" הוא אמר
"טוב, אז שיהיה לך בהצלחה במבצע המעקב הקטן שלך" אמרתי ומיד פרצתי בריצה קדימה
"היי, חכי" הוא צעק
"להית'" קראתי ונופפתי בידי והגברתי את קצב הריצה. המשכתי לרוץ ישר והלימוזינה שלו נסעה בעקבותיי. הרמזור של מעבר החציה התחלף לאדום אך המשכתי לרוץ ישר. מכונית שהתקרבה צפרה ובלמה שניה לפני שפגעה בי. יותר מזל משכל. המשכתי לרוץ ומרחוק ראיתי אזור בניה מגודר שחוסם את המעבר. מיד פניתי והתפרצתי אל הכביש. מכוניות צפצפו בלי סוף ובלמו כדי לא לפגוע בי, אנשים הוציאו את ראשם מן החלונות וצעקו בכעס. המשכתי לרוץ באלכסון קדימה כשלפתע מכונית נמוכה מהנתיב השמאלי נסעה במהירות שלא אפשרה לה לעצור בזמן. לקחתי תנופה וקפצתי על קדמת המכונית ובעטתי את עצמי למעלה אל גגה, התגלגלתי ברישול ומיד נחתי על הכביש מאחוריה. קמתי ורצתי אל המדרכה הקרובה, הסתובבתי אחורה וראיתי את הלימוזינה תקועה בנתיב הימני, מאחורי תור ענק של מכוניות שנעצרו בגללי ועקבו את כל התנועה. איבדתי אותו. חייכתי, נופפתי לשלום ופרצתי בריצה מהירה בהמשך הדרך עד שעברתי עוד ארבעה רחובות משם. כשהייתי כבר קרובה אל הבר "סיקס-טופ" האטתי את הקצב והאדרנלין שהיה בי החל להיעלם. "הי רו" בירכתי לשלום את הסלקטור בכניסה. רו חייך בנימוס והנהן לשלום. הוא לא היה דברן גדול במיוחד. הוא היה בחור גבוה מאוד, אפילו יותר מהדניאל הזה, בעל צבע עור כהה מאוד, שיער שחור וקצר ועיניים שחורות. הוא היה בן אדם נחמד מאוד, אבל לא נהג לדבר הרבה, אם בכלל. חייכתי אליו חזרה ונכנסתי אל המקום, הולכת ישר אל הבר "היי סטיב" קראתי אל בעל המקום שבמקרה גם היה חבר מאוד טוב שלי
"תראו מי נזכרה להופיע" הוא אמר בחצי נזיפה וחצי חיוך "הגיע הזמן קים, את מאחרת למשמרת שלך בחצי שעה"
"מצטערת" נכנסתי אל עמדת הברמנים ומיד תליתי מגבת על כתפי "היו לי כמה עיקובים בדרך"
"מה קרה הפעם?" שאל תוך כדי שמזג בירה אל תוך כוס
"סתם איזה אידיוט אחד מצפון העיר החליט לנדנד לי"
"צפוני?" הוא אמר בפליאה "מה קרה, הבועה סביבו התפוצצה והוא הצליח לראות אנשים שהם לא הוא עצמו?"
"לא יודעת, גם לא אכפת לי" משכתי בכתפי
"גם כשבחורים מהחברה הגבוהה באים להתחיל אתך את דוחה אותם, מה יהיה אתך בסוף תגידי לי?" הוא צקצק
"האנשים האלה מהחברה הגבוהה ממש לא מעניינים אותי" גלגלתי עיניים
"האנשים האלה מהחברה הגבוהה טחונים בכסף ויכולים לסדר אותך עד לסוף החיים"
"כסף לא מעניין אותי סטיב" אמרתי "ואני לא איזה זונה שתלך עם מישהו בשביל כסף"
"רק אמרתי" הוא חייך והגיש את הבירה לבחור שחיכה
"אז רק עניתי" אמרתי
"את תמיד חייבת להגיד את המילה האחרונה נכון?" הוא נאנח
"אתה מכיר אותי כל כך טוב" חייכתי אליו חיוך גדול וצחקקתי
"את מיקרה אבוד ילדה" הוא חייך חזרה ודחף קלות את כתפי
"רק עכשיו שמתה לב לזה?" שאלתי
"לא, רק ציינתי עובדה" הוא אמר וניגש לקחת הזמנה נוספת משני בחורים שהתיישבו על הבר
"שני צ'ייסרים של למונצ'לו" קרא אלי סטיב
"בדרך" קראתי חזרה והוצאתי את הבקבוק ומזגתי שני צ'ייסרים "בבקשה" הנחתי אותם מול שני הבחורים
"תודה" חייך אלי הבחור בעל השיער הבלונדיני הארוך והעיניים האפורות. חייכתי אליו והתחלתי לנגב כוסות שעמדו לייבוש.
"את חדשה כאן?" הוא שאל לאחר כמה זמן
"לא" הצצתי אליו לשנייה וחזרתי להתרכז בעבודתי
"מוזר, לא יצא לי לראות אותך פה" הוא אמר
"מוזר" מלמלתי
"באמת מוזר" קול עמוק ושקט נשמע ברקע, קול שאני מזהה כבר יותר מידי טוב.
"קלוד" הרמתי את מבטי אליו. הוא נעמד בין שני הבחורים וסימן להם עם ראשו להתחפף. שניהם קפאו לשנייה אך מיד התאוששו ונטשו את הבר
"מה קורה סיס (אחות)?" הוא התיישב במקומו של הבחור הבלונדיני שהרגע הבריח
"נהדר" אמרתי בחוסר חשק והמשכתי לייבש את הכוסות
"הרבה זמן לא ראיתי אותך, כבר התחלתי לדאוג" הוא אמר
"אתה יודע איך זה" משכתי בכתפיי "עובדים, מסתובבים, אין כל כך זמן פנוי"
"את תמיד יכולה לחזור לעבוד איתי, ככה לא יהיו לך בעיות של כסף ויהיה לך המון זמן פנוי"
"מצטערת אבל אפילו הדמי סיכון שלך לא יצליחו לשכנע אותי לחזור לעסק הזה" אמרתי "אתה רוצה להמשיך להסתבך תהנה, אבל תוציא אותי מהעסק"
"את זאת שבנתה איתי את העסק הזה, איך זה שאת נוטשת אותו?"
"אתה לא צריך אותי שם, יש לך מספיק כוח בעצמך בשביל לנהל אותו"
"זה לא אותו דבר בלעדיך, אני צריך אותך איתי" הוא אמר
"אני בטוחה שתחזיק מעמד גם אם לא אהיה שם"
"קים, אני לא יכול להגן עליך כשאת רחוקה ממני"
"ואני גם לא צריכה את ההגנה שלך" אמרתי "אני מסתדרת לבד"
"עקשנית, כמו תמיד" הוא נאנח
"בדיוק כמו אחי הגדול" חייכתי חיוך כלוש
"כן, אני מניח שזה משהו שעובר בגנים" הוא צחקק "אז תגידי לי, אם אני אמשיך להתעקש שתחזרי לעסק, ואת תמשיכי להתעקש לא לחזור אליו, איך זה יגמר בסוף?"
"אני מניחה שאם הזמן פשוט תתייאש ותעזוב אותי כבר בשקט"
"את יודעת שזה לא יקרה" הוא אמר
"נחיה ונראה" סיימתי לנגב את הכוס האחרונה והנחתי אותה במקומה.
"תודה על הצ'ייסרים" הבחור הבלונדיני ממקודם הופיע והניח כסף בכוס הטיפים
"אין בעד מה" חייכתי בזיוף. בעבודות כמו שלי צריך להתרגל לעשות את זה הרבה.
הבחור פתח את הפה כדי לומר לי משהו נוסף, אך לאחר הצצה קטנה בקלוד הוא מיד התחרט "לילה טוב" מלמל לפני שהלך.
כל אחד שהיה רואה את קלוד היה נרתע גם אם לא הכיר אותו וידע מי הוא. קלוד ואני היינו מאוד דומים, לשנינו היה שיער חלק ושחור כפחם, רק ששלו היה קצוץ ושלי הגיע עד למתני. לשנינו היו עיניים ירוקות, שלי בהירות ושלו כהות יותר. שנינו היינו בעלי עור בצבע מוקה. חוץ מהעובדה שקלוד היה גוש שרירים מהלך, בעל גב וכתפיים רחבים מאוד, ושרירי ידיים ובטן קטלניים ובגובה 1.90, ואני לעומתו הייתי בעלת מבנה גוף עדין וצר עם חזה גדול ותחת מחוטב ובגובה 1.57, אני וקלוד היינו די זהים פחות או יותר.
רק שממנו בניגוד אלי, אנשים פחדו עד מוות. טוב, גם ממני פחדו, כלומר מי שהכיר אותי וידע מי אני. אבל בשביל כל בן אדם אחר נראיתי עדינה וחסרת עונים, דבר שנתן לי יתרון רב במהלך כל החיים.
"אם עוד פעם אחת החרא הקטן הזה יתקרב אליך אני יוציא לו את העיניים מהמקום" מלמל קלוד
"שמור על הפה קלוד" הזהרתי אותו "וחוץ מזה הוא לא עשה כלום, הוא בסה"כ אמר תודה על השירות"
"בטח, כי הוא היה פחדן מידי בשביל לעמוד ולדבר אתך בנוכחותי" אמר
"אז איזה מזל שהייתה פה בשבילי" גלגלתי את עיני
"תפסיקי עם זה" הוא נזף
"אתה עושה את זה כל הזמן בדיוק כמוני" אמרתי
"כן אבל אני לא רואה את עצמי מגלגל עיניים, אז זה לא מפריע לי" הוא חייך
"טוב בשביל מה באתה קלוד, אני צריכה לעבוד" איבדתי את הסבלנות "ואתה די מפריע לי"
"אני.." הוא החל לומר אבל צלצול הפלאפון שלו קטע אותו "כן" הוא ענה מיד "5 דקות" הוא ניתק את השיחה ופנה אלי "אני צריך ללכת סיס"
"תן לי לנחש, עוד פעולת תגמול"
"לא הפעם" חייך "הפעם זה יותר ענייני פרנסה"
"אני לא מעוניינת לשמוע" התרחקתי מהדלפק "כבר אמרת יותר ממה שהייתי צריכה לדעת"
"את שאלת" הוא משך בכתפיו
"קלוד" הרצנתי "אל תעשה שטויות"
"תירגעי סיס זו לא פעולה מידית, רק התכנון, זה עוד ממש בחיתולים" הוא ניסה להרגיע "וחוץ מזה, אני לא חלק מהכוח המבצע, רק המפעיל, אז את יכולה להיות רגועה"
"אמרתי לך שאני לא מעוניינת לדעת" נזפתי
"מה שתגידי" הוא נאנח "אני אצור אתך קשר בהמשך כדי לראות איך את" הוא קם ממקומו והחל להתרחק מהבר.
"אין טעם, אני מסתדרת לבד קלוד" קראתי מאחוריו.
"כמו תמיד" הוא קרא ואז יצא מהמקום.
נאנחתי בתסכול והלכתי אל צדו השני של הבר.
"תני לי לנחש, קלוד?" סטיב ניחש מיד כאשר ראה את מבטי
"אתה ממש קורא מחשבות" אמרתי בתסכול
"לא צריך להיות קורא מחשבות, מספיק קורא פרצופים" הוא אמר "ואני מזהה את פרצוף ה"מיואשת מקלוד" שלך כבר מקילומטרים"
"מה אני אעשה איתו?" שאלתי
"תהיי חזקה חברה" הוא חייך "אני תמיד פה בשביל לעזור לך, את יודעת את זה נכון?"
"אתה יודע, אם הזמן אני מתחילה לחבב אותך" חייכתי בעוקצנות
"אאוץ'" הוא תפס בליבו כאילו יריתי בו "זה כאב את יודעת"
"אתה משהו מיוחד סטיב" ניערתי את ראשי בצחקוק מיואש