טל גלעד כפרי.
באופן די אירוני הכרתי את הבחור למעלה משנתיים, אבל את שמו השני, גלעד, שמעתי לראשונה רק לאחר שנהרג.
זה קרה במהלך תרגיל באזור רמת הגולן, לפנות בוקר ביום רביעי. בעקבות חורף סוער במיוחד שהוביל לשיטפונות רבים באזור, התרחש סחף של מוקשי נ"א אל מחוץ לשדות המוקשים המסומנים, כך שלא ניתן היה לצפות אירוע זה. ככה הם אמרו.
שום דבר מאותו היום לא הרגיש אמיתי, ואני הייתי כל כך בהלם שלא הרגשתי דבר.
בשעות אחר הצהריים התקיימה הלוויה של טל שהוכר כחלל צה"ל, וזה היה האירוע הכי עצוב שנכחתי בו. עשרות חברים ובני משפחה המומים, כואבים וממררים בבכי, ורק אני לא הרגשתי דבר.
עינב בכתה לי על הכתף והייתה שבר כלי של ממש, וכששמעתי את אמא של טל מקריאה את ההספד שכתבה, בקושי הצלחתי לנשום. חשבתי על יוני, אבל הוא לא היה שם.
הגיעו חברים מהמחלקה וארבעה מפקדים בדרגות גבוהות שלא הבנתי בהן, אבל יוני לא הסתתר בין כל החיילים במדים, הוא בכלל לא היה שם.
בסוף הטקס החברים באו למסור את תנחומיהם לעינב, אותם חברים שהיו איתו שם ברגעים האחרונים. המחשבה הזו העבירה לי צמרמורת בגב.
ניגשתי אל החבורה ופניתי אל הפנים המוכרות והידידותיות ביותר שהיו שם. "רועי," הוא היה אותו בחור חייכן שפתח לנו את הדלת, אז, כשהגענו לראשונה לביתו של יוני. "מותק, מה נשמע?"
רועי חיבק אותי ואני כרכתי את ידיי סביב הצווארון הירוק שלמדיו. "בסדר, נראה לי. תגיד, אתה יודע מה עם יוני? הוא לא ענה לי וחשבתי שאני אראה אותו פה אב..."
"מה, לא שמעת?" הוא שאל בהפתעה, והלב שלי צנח לתחתונים. "מה?" כמעט צעקתי עליו. "הוא היה שם בפיצוץ, עף איזה עשר מטר אחורה. פינו אותו לבית חולים."
"הוא בסדר?" שאלתי, מבוהלת. "כן. כאילו הוא פצוע אבל מטפלים בו, הוא יהיה בסדר." יוני היה מי שנפצע באורח בינוני. נשמתי לרווחה. מסתבר שהפיצוץ של המוקש שטל דרך עליו הפעיל שני מוקשים סמוכים נוספים, מה שגרם נזק גם ליוני ולשלושה חיילים נוספים שנפצעו באורח קל.
הוא המשיך. "רצינו להספיק לקפוץ לבקר אותו וגם לבוא לנחם אצל כפרי אבל רוצים להחזיר אותנו כבר מחר לבסיס, כאילו כלום לא קרה."
נשימתי נעתקה. אבל משהו כן קרה. טל נהרג.
ונכון, הוא לא נהרג במלחמה ואפילו לא בפיגוע, הוא לא מת כשביצע מעשה גבורה, זו הייתה תאונה. אבל טל מת. ממש כמו שיוני חלם.
"אתה יודע באיזה בית חולים הוא?"
יוני לא ענה להודעות. לא ממני ולא מהחברים וכנראה שהטלפון שלו בכלל היה כבוי, אבל אני מיד פעלתי והתקשרתי לליאורה.
כבר היה אמצע הלילה כשהגעתי לבית החולים, ועל אף שליאורה ניסתה להניא אותי בטענה שיוני ישן, אני התעקשתי. הייתי חייבת לראות אותו.
"ליבי, מתוקה. מה שלומך?" ליאורה פגשה אותי בכניסה למחלקה בה יוני טופל וחיבקה אותי באימהות. נאנחתי כשחיבקתי אותה ואז הבטתי בעיניה העייפות.
"התחרפנתי הבוקר כששמעתי מה קרה, פחדתי שזה היה יוני. אבל אז כשהבנתי שזה טל..."
"זה איום ונורא, ממש אסון. הגעת ללוויה שלו?" היא שאלה כשצעדנו במסדרונות בית החולים. "כן. מזל שיוני לא היה שם... מה איתו?"
"בסך הכל הוא בסדר, היה לו הרבה מזל. הוא היה מאוד קרוב למוקש אבל לא מספיק, הפיצוץ העיף אותו אחורה והוא נפצע בנחיתה. יש לו זעזוע מוח קל וכמה סדקים בצלעות, אבל הוא שבר את הקרסול, שבר פתוח. הוא יצטרך להיות עם גבס בזמן הקרוב ואחר כך לעבור פיזיותרפיה כדי להגיע להחלמה מלאה." נשפתי בהפתעה. "הוא בטח מרוסק."
"נתנו לו הרבה משככי כאבים אז הוא ישן כמעט כל היום, אבל אם תשאלי אותי, החלק הפיזי הוא הבעיה הכי קטנה שלו."
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול וליאורה נאנחה. "אנחנו לא יכולים לדעת איך הוא יהיה כשהוא יתעורר ויתאושש ממה שהיה... יונתן איבד את החבר הכי טוב שלו, והוא היה שם כשזה קרה. כנראה שהוא ראה את זה, ובקלות זה יכול היה להיות הוא במקום טל." לבי התכווץ.
לטל היה קשה. הוא היה מחבק את יוני בלילה כדי לנסות להתגבר על הקשיים שלו, ובאותו הזמן עזר ליוני להתגבר על הסיוטים שלו, בהם חברים שלו מתים. ואז טל מת.
בשיחת הטלפון האחרונה שלי עם יוני, שאלתי מה עם טל. "הוא יהיה בסדר. אני שומר עליו." כך יוני ענה, לא היה לו מושג מה הולך לקרות.
ליאורה ליוותה אותי לחדר של יוני, ונשימתי נעתקה כשראיתי אותו.
הוא שכב שם, לבוש בחלוק של בית החולים, תחבושות שעטפו את גופו מבצבצות מבעד לחלוק ורגלו השבורה הייתה מגובסת. שריטות ושפשופים דהויים כיסו את גופו ואת פניו, ואינפוזיה הייתה מחוברת לווריד שלו.
גופו הצנום הוטל שם על המיטה, מסומם ממשככי כאבים, ואני הייתי אסירת תודה על כך שיישן ולא ראה את הבעת פניי כשראיתי אותו.
נשארתי לשבת שם עוד קצת עם ליאורה עד שגידי הגיע, מצויד בכל מה שהכרחי על מנת שיישארו לישון בבית החולים הלילה, ואז נפרדתי והבטחתי שאגיע גם למחרת.
בבוקר יום חמישי גררתי את עצמי החוצה מהמיטה, ועל אף הקושי שבדבר, הכרחתי את עצמי לעטות מסכה על פניי ולנסוע ליוני, מבלי להירתע מכל מצב גופני או נפשי בו יהיה באותו יום.
כשהגעתי לחדר של יוני בבית החולים הוא עדיין שכב שם, ממש כמו אתמול, בגוף חבול, כשרגלו המגובסת מוגבהת על ידי כריות. ליאורה שישבה לצד מיטתו מיד קמה לחבק אותי, אמרה שתיתן לנו כמה דקות לבד ועזבה את החדר.
"היי," אמרתי בהססנות כשהתקדמתי לעברו, "איך אתה מרגיש?"
"מדהים. כאילו דרסה אותי משאית." יוני השיב ואני גיחכתי, מתיישבת משמאל למיטתו. שקיות כהות של עייפות עיטרו את עיניו ומבטו היה נראה חלול. ישבתי לידו בשקט. לא ידעתי ממה להתחיל.
"ראית את ההודעה שלי? מה שכתבתי לך ביום שלישי?"
"איזו הודעה?" הוא שאל, ולא הצלחתי להבין אם הוא מסתכל עליי או דרכי. "שאני לא בהיריון,"
"אה, כן." ושוב שתקנו.
"ליבי, למה את פה?" יוני שאל לבסוף, ואני הבטתי בו בהפתעה. "חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתי. מה השתנה?"
"הכל השתנה, יונתן." אני לא יודעת למה קראתי לו יונתן, לא קראתי לו ככה מאז שהתגייס. אולי כאב לי פתאום לקרוא לו בשם הכינוי שהדביקו לו בצבא. "טל מת. הכל השתנה." קולי נשבר, ובפעם הראשונה מאז שזה קרה, הרגשתי. ממש הרגשתי.
"אני יודע את זה, לא סתם הוא התפוצץ וחתיכות מהבשר שלו עפו לי לתוך הפרצוף." האדישות והמילים שלו העבירו בי צמרמורת. הוא ראה את החבר הכי טוב שלו מתפוצץ לו מול העיניים.
"יונתן, בבקשה אל תרחיק אותי." כמעט התחננתי כשהדמעות איימו לפרוץ מעיניי.
"ליבי, זה כבר קרה. ולא בגללי."
"אבל זה לא נכון," הייאוש בלט בקולי. "כן, יש לנו על מה לעבוד אבל זה לא אומר שכל מה שהיה בינינו קודם נעלם, וזה בטח לא אומר שכשקורה דבר כזה אנחנו לא צריכים להיות שם אחד בשביל השני."
הוא נשף בחוסר סבלנות. "ליבי אני נדפקתי, אוקיי? אני לא יודע עוד כמה זמן אני אשאר עם הגבס הזה ומתי אני אשתחרר סופית מהמקום המסריח הזה, ואני אפילו לא יודע אם אחזור בכלל לסיירת. נדפקה לי ההכשרה, אין לי מושג מה יקרה עם החיים שלי אחרי זה. את לא צריכה לסבול את כל החרא הזה. את עדיין בבית ספר, את עובדת, יוצאת עם חברות שלך. יש לך דברים יותר טובים לעשות מאשר הזין הזה, את צריכה ליהנות ולא להיות תקועה פה איתי."
המילים שלו הכאיבו לי, כמו גם העובדה שהוא לא התייחס כלל למוות של טל. "אתה לא חושב שזה כואב לי לראות אותך ככה? אני יודעת." דיברתי בשקט ובעדינות, מנסה לדבר לליבו.
"אני יודעת שקרה משהו גדול ואני לא מבינה איך אתה חושב שאני מסוגלת לצאת וליהנות כשאתה ככה. ולא, יונתן, אלה לא רחמים. אכפת לי ממך, גם אם נדפקת מספיק כדי לחשוב שלא. אנחנו צריכים לעבור את זה ביחד. אני לא מכירה שום דרך אחרת."
כנראה שלא הצלחתי להגיע אליו. "מה כבר את צריכה לעבור? למה את צריכה אותי?"
לבי האיץ. "יונתן, טל מת." כבר כעסתי כשהרגשתי שאני מאבדת אותו. לא הבנתי איך קרה שהחבר הכי טוב שלו בעולם נהרג מול העיניים שלו ואנחנו מנהלים שיחה כזו טיפשית וחסרת משמעות.
"נכון שאני לא ישנתי איתו כפיות בחצי שנה האחרונה ולא הייתי שם כשהוא התפוצץ אבל גם אני אהבתי אותו וגם לי זה קשה, אז תפסיק להתנהג כמו חתיכת זין אנוכי." אמרתי בייאוש, נסערת, ויוני המשיך להביט בי במבט ריק.
"ו-וואלה, קשה לי שאנחנו ככה. שאתה ככה. כואב לי לחשוב שאולי התכוונת לכל מה שאמרת לי כשרבנו, וזה שאתה ברצינות שואל מה אני עושה פה." דמעה זלגה מעיני. "נכון, החיים שלך באמת נדפקו ואין לי על מה לבכות אבל אתה החיים שלי."
לראשונה באותו היום, הרגשתי שיוני באמת רואה אותי. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ואני השתדלתי להסדיר נשימה לפני שהמשכתי. "אני לא יודעת איך לעשות את זה בלעדיך, וגם אם תמשיך להיות מגעיל אליי אני עדיין אוהב אותך כי אין לי ברירה אחרת." הודיתי, פגיעה לחלוטין.
"ואם אתה באמת רוצה להרחיק אותי כי אתה לא מסוגל להיות לידי יותר זה בסדר, אבל אם אתה חושב שאתה עושה את זה כי זה מה שעדיף בשבילי, אתה טועה. יונתן, אני אשאר לידך וזה לא משנה אם אנחנו יחד או לא, אבל בבקשה, אל תרחיק אותי... לא בשבילך, גם בשבילי."
בשלב הזה הפנים שלי כבר היו רטובות מדמעות, ויוני הביט בי בעיניים רכות כשהמשיך לשתוק, ואני כמעט נחנקתי מהמתח. אף פעם לא ידעתי מה הוא חושב.
ואז יונתן שלי חזר. הוא פרש את זרועו החבולה לצד גופו ומבטו הזמין אותי לבוא. קרסתי לצד מיטתו, ראשי נקבר בשקע צווארו והוא חיבק אותי כשמיררתי בבכי אל תוך הכתף שלו, מתפרקת.
-
אשמח לשמוע מה חשבתן ♥