בעקבות אותו היום, קרו מספר דברים.
האחד: יוני התחיל לעקוב אחריי באינסטגרם. כמובן שהחשבון שלו היה פרטי, לכן נאלצתי לחכות שיאשר אותי כדי שאוכל להתחיל במלאכת הסטוקינג. לא הייתי אובססיבית, פשוט נהגתי כמו כל בחורה טיפוסית, ולמען האמת, במקרה של יוני לא היה יותר מדי מה לגלות. חמש תמונות בסך הכל, תמונות צנועות מאירועים שונים עם משפחה או חברים, כאלה שלא נידבו יותר מדי מידע.
לעומת זאת, החשבון שלי היה ציבורי ואף ראוותני, קצת כמו האישיות שלי. קרוב לאלפיים עוקבים, מעל למאתיים תמונות שמספרות הרבה על החיים שלי ובעיקר על הגישה שלי אליהם. ליוני היה הרבה מידע ביד.
הדבר השני שקרה היה שהתחלנו לדבר בווצאפ. כלומר, יוני שלח לי הודעה ומשם זה התגלגל. הוא סיפר שהיציאות שלהם בטירונות הן במתכונת שתיים עשרה-שתיים, מה שאומר שסגרו כל שבת שנייה ויצאו הביתה בימי שישי. הוא הציע שניפגש בשבת הבאה, כשיצא, וסיכמנו שנחליט בהמשך לגבי מקום וזמן, מה שהיה קצת בעייתי מהסיבה שבסוף השבוע המשפחות של שנינו היו בבית.
ביום רביעי הבא, ממש יומיים לפני אותו סופשבוע בו קבענו להיפגש, יוני כתב לי.
יוני: שומעת
יוני: הבנים רוצים לקבוע שישי בערב בגג של אחד שגר באזור שלנו עם שתייה וכזה, ניפגש אחרי?
יוני: את יכולה גם לבוא אם בא לך, יבואו חברים מהבית
כשקראתי את ההודעות ממנו, הלחיים שלי האדימו במהירות והפרצוף שלי התחמם מכעס. אידיוט.
את/ה: לא דחוף
את/ה: פעם אחרת.
הוא ניסה לשאול למה ולשכנע אותי בכל זאת, כשזה לא צלח ניסה גם למצוא זמן אחר, אבל אני נפנפתי אותו. אולי טיפה הגזמתי, ברור, שהרי מעולם לא הייתי בסיטואציה שלו: הוא לא היה בבית כבר שבועיים, והגיוני שרצה למצות את היומיים הבודדים שהיו לו בבית עד תום כמו שהיה הגיוני שאני לא אהיה בראש סדר העדיפויות שלו.
מצד שני, הוא התנסח כמו פוץ מטומטם וחסר רגישות, וכמו האדם האימפולסיבי שאני, מיהרתי לפוצץ את העניין.
בערב אותו יום שישי, ההורים שלי הזמינו את הצד של אבא לארוחה משפחתית, ואחי הקטן ואני החלפנו מבטים מיוסרים כל הערב, מאחר ובעינינו זה היה הצד המוצלח פחות במשפחה.
שי עלה באותה שנה לכיתה ז', והתחיל את מה שאני קראתי לו 'הגיל המגעיל', או במילים אחרות, גיל ההתבגרות, ובכל זאת עדיין היו לנו את הרגעים שלנו. כמובן שרבנו והצקנו אחד לשנייה בערך שמונים אחוז מהזמן, כמו כל זוג אחים טיפוסי, וגם כי באופן כללי זה די התאים לאישיויות שלנו, אבל בארוחות ואירועים משפחתיים הקרבה שלנו הייתה בשיאה, שהרי היינו תקועים באותה הסירה.
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
