אחרי יונתן

פרק 23: להפסיק להרגיש

"התגעגעתי אליך, אח שלי... בבקשה תישאר פה, אל תשאיר אותי לבד שוב..."

התעוררתי באמצע הלילה כששמעתי את יוני ממלמל מתוך שינה.

"לא... תעצור... אח שלי, אל תעשה את זה... אתה יודע מה יש שם..." יוני חווה את אחד מביעותי הלילה שלו. הוא רעד ודמעות זלגו על פניו כשאני לחצתי את זרועו וניסיתי להעיר אותו.

"חכה לי... בבקשה תעצור..." הוא התנשף, "לא... אל תלך לי, אני מתחנן..." לבי הלם בחוזקה כשלא הצלחתי להעיר אותו.

"לא!!!" לפתע הוא צרח ואני קראתי בשמו בחוזקה, מבועתת. "יונתן!!!"

"לא!!! אח שלי..." טלטלתי את גופו וניסיתי למשוך אותו לישיבה ולבסוף הוא התעורר.

עיניו ריצדו בכל החדר וטיפות זיעה ניגרו על מצחו. "יוני, אתה בסדר, אני פה." ניסיתי להרגיע אותו אך הוא התנשף כאילו בדיוק סיים ריצת מרתון. "לא..." הוא מלמל והדמעות המשיכו לזלוג על פניו ללא שליטה. "טל..."

"יונתן." קראתי בשמו והגברתי את קולי כדי לנסות למשוך את תשומת ליבו, ועדיין היה נדמה שהוא בעולם אחר. "פאק..." הוא כמעט לחש ועיווה את פניו בכאב, לוחץ על חזהו, "הכדורים..."

"מה? איזה כדורים?" ניסיתי לדבר אליו אך הרגשתי שהוא בקושי מודע לעובדה שאני פה. לפתע הוא זינק על שתי רגליו ואז נאנק בכאב ומעד אחורה לכיוון המיטה, ואני מיד שאטתי לעברו.

"ליבי..." הוא מלמל ואני נבהלתי לרגע כשהבנתי שהוא ער ומכיר בנוכחותי. עמדתי מולו כשהוא ישב על המיטה והתפתל.

"אני לא יכול יותר..." הוא רעד, וכשנגעתי בכתפו הרגשתי איך חולצתו הלבנה הייתה ספוגה בזיעה. "מה קרה? יוני, אתה כולך מזיע..." הייתי גם אני על סף דמעות כשבתמימותי בדקתי אם המצח שלו חם. הלוואי שזה היה העניין.

"שורף... כואב לי," ידו אגרפה את חולצתו באזור החזה והוא היה חיוור, נדמה היה שהוא הולך להקיא. "יוני, בוא איתי," פקדתי ומשכתי אותו לעמידה על רגלו הבריאה, הושטתי לו קב אחד כשהוא נתמך בי ודידה אחריי עד למקלחת, ראשו מסוחרר והוא בקושי שרד את ההליכה הזו. כשהגענו למקלחת הוא קרס לרצפה. וידאתי שהוא בסדר ואז פתחתי את החלון, נותנת לרוח קרה להיכנס. "יש צפצוף... פאק," הוא גנח בכאב וידיו כיסו את אוזניו.

כשהבטתי ביוני תחת הפלורסנט נחרדתי אפילו יותר. הוא היה נראה נורא.

"יוני, אני הולכת להעיר את ההורים שלך..." קבעתי והסתובבתי ללכת כשהוא תפס ברגלי. "לא... תישארי איתי, בבקשה," הוא התחנן ואני נכנעתי מרוב ייאוש והתיישבתי לידו על הרצפה.

"מה אתה מרגיש?" שאלתי כשהוא התנשם בכבדות וצמצם את עיניו. "כואב לי כל הגוף, ליבי, אני לא מצליח..." הוא היה נראה אבוד ואני מעולם לא הרגשתי יותר חסרת אונים. "זה הכדורים האלה, הם שרטו אותי..." הוא חזר על עצמו ואני התעצבנתי כשהבנתי שאני כבר בכלל לא עוקבת. "יוני, איזה כדורים?" ניסיתי למקד אותו ללא הצלחה. "אני חייב עוד. פאק... הכל כואב..."

"יוני..." נאנחתי בייאוש כשהוא מיד המשיך, "וחם לי, אין לי אוויר..." יוני התנשף בפנים חיוורות, ולרגע אחד הרגשתי קצת פחות חסרת תועלת. קמתי והנחתי שרפרף קטן בתוך המקלחון, "בוא אליי," משכתי את יוני לשבת עליו, גופו הצנום רעד בין ידיי.

פתחתי את ברז המים הקרים ונתתי להם לזרום ולקרר אותו, ככה, עם הבגדים, כשרק את רגלו המגובסת הסטתי החוצה וכיסיתי בניילון. יוני נשף בהפתעה מהולה בהקלה וידינו לא עזבו אחת את השנייה גם כשטיפות המים השפריצו לעברי. יכולתי להרגיש את הגוף של יוני נרפה מעט תחת זרם המים הקרים ואט אט הצבע החל לחזור אל פניו.

מבטו המיואש היה נעוץ ברצפה והעצבות בעיניו היפות מילאה את החדר. הוא היה נראה תשוש, מבועת, מתוסכל.

לבסוף סגרתי את ברז המים הקרים ואז עטפתי את גופו של יוני במגבת גדולה, וגם אחרי שכיסתה את גופו השארתי שם את ידיי, מחבקת אותו. הנחתי את ראשי על כתפו ולא הפסקתי את החיבוק ההדוק גם כששריריי זרועותיי כאבו.

ידעתי שמהצד הייתי נראית מגוחכת לגמרי, יושבת על ברכיי לצד יונתן ואוחזת בו כאילו חיי תלויים בכך בזמן שמכנסיי ספוגים במים שהיו על רצפת המקלחון, אבל לא ידעתי שום דבר אחר.

שניות ארוכות לאחר מכן גופו של יוני חזר לרעוד, וכשהרגשתי את רטיבות דמעותיו על ראשי, הבנתי שהוא לא רעד מקור. הוא בכה. גם כשהיה ער לגמרי.

"אני לא יכול יותר, ליבי..." הוא כמעט לחש. "אני מתגעגע אליו..."

סירבתי להרים את ראשי להביט בו כשהדמעות איימו לפרוץ מעיניי.

"אני מרגיש כאילו איבדתי חלק בגוף..." הוא ייבב, "כאילו כרתו לי את היד וזה כל כך כואב שאני לא יכול לנשום... ואני לא יכול להפסיק להרגיש..." חיבקתי אותו אפילו חזק יותר, כאילו מנסה לספוג ממנו את כאבו.

יוני השתתק, הרהר בדבריו, ולבסוף אמר בקול שהיה כמעט בלתי-אפשרי לשמוע,

"הייתי עושה הכל בשביל להפסיק להרגיש."

-

אשמח לשמוע מה חשבתן, נותרו שני פרקים לסוף ♥♥