כוכבים ומה שביניהם

פרק שביעי- ניחוש פרוע

נועם מנתק את הנשיקה אך ממשיך להחזיק אותי, הוא מלטף את פניי בעדינות ומביט אל תוך עיניי.
המגע שלו נעים לי ואני עוצמת את עיניי בעונג, מכניסה את ראשי אל שקע צווארו, זה המקום היחידי בו אני רוצה להיות כרגע.

השאלה מה אני עושה כאן, איתו, חלפה בראשי כבר מספר פעמים והתשובה היא שאני בכלל לא יודעת.
אני רק יודעת שטוב לי, כאן ועכשיו איתו.
טוב לי שהוא נוגע בי וטוב לי להיות לידו.

אני לא יודעת מה זה אומר, אני לא יודעת מה אני מרגישה.

הפרפרים בבטן שלי מתחילים להטריד אותי אבל אין מצב שיש לי רגשות לנועם דאוס, שנאתי אותו אחרי הכל עד לפני כמה רגעים.

אני יורדת מנועם ומרימה את ראשי כדי להביט בו, נותנת לו את האפשרות לשבור את השתיקה.
המבט של נועם לא ברור ואני לא יודעת איך לפענח או לפרש את הבעת פניו.

״כבר מאוחר, אני אלווה אותך הביתה.״, הוא אומר ואני מחייכת, אך נועם לא מחזיר לי חיוך.

אני מרגישה מעט מבולבלת ומסוחררת מהנשיקה העמוקה שהייתה לנו אבל אני מנפנפת את זה ומתקדמת אחריו.

אנחנו נכנסים בחזרה אל הבית ושנינו מופתעים לראות כי דון ניקה את כל הזכוכיות בסלון ובמטבח והבית נראה שלם, אפילו שהוא בכלל לא, אחרי כמות כלי החרסינה שנועם שבר.

דון באמת חבר טוב.

נועם מחפש את דון כדי להיפרד ממנו אבל כנראה שהוא כבר הלך ולא רצה להפריע לשיחה שלנו בחוץ, או..נשיקה.

נועם ואני יוצאים מהדלת הקדמית והוא נועל אותה, אנחנו מתחילים ללכת בשביל שמוביל אל הבית שלי וחוץ מרעש הרוח החזקה שברחוב, שקט שורר אותנו.

הוא שוב יתעלם ממני אחרי שהתנשקנו? נשיקה שהפעם הוא יזם?

אני מניחה שהוא ראה בנשיקה הזאת רק נחמה בעקבות הכאב שהוא חווה בזמן שהוא שיתף את הסיפור שלו.
אני נושמת עמוק ומרגישה כאב חד באיזור הלב, אני עצובה שזאת הייתה נשיקת נחמה ולא מעבר? אני כבר לא יודעת.

יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול ובעצם אפס מילים.

אני לא מביטה לכיוון של נועם, הוא רק הולך לצידי ומביט אל האופק.

כשאנחנו מגיעים אל הבית שלי, אני לוחשת לו לילה טוב אך הוא עומד קפוא בתחילת השביל של הבית שלי.
אני עוצמת את עיניי בעצבות ומתחילה להתקדם אל הכניסה לבית שלי עד שלפתע אני מרגישה את היד של נועם נוגעת בעדינות בכתף שלי, ״את היית היחידה שנתתי לה לנשק אותי.״, הוא לוחש בהבעת פנים קרה ואז מסתובב ללכת.

״גם אתה.״, אני לוחשת בחזרה ולא בטוחה אם הוא שמע.

מה יהיה איתנו?