פרק עשרים וארבע- האופנוע השחור או הבית הלבן

634 37 17
                                    

כעבור ארבע שנים-

אני יוצאת משדה התעופה בן גוריון ונושמת את האוויר הצח של הארץ שלי, ארץ ישראל.

אחרי ארבע שנים בארה״ב בהן סיימתי את התואר עליו חלמתי כל חיי- חוקרת כוכבים, אתחיל לעבוד בשבוע הבא בנאס״א ואגשים את החלום שלי.

״אבא!״, אני רצה אל אבי ומחבקת אותו, לא התראינו בערך שנתיים, שנינו היינו עמוסים הוא בעסקים ואני בלימודים לכן לא יצא לנו להתראות.

״תינוקת שלי, את יפהפייה.״, הוא מביט בי ואני מחייכת, מראה לו את האצבע עם הטבעת היוקרתית ששון ארוסי קנה עבורי.

״יש לשון טעם טוב.״, אבי מגכח ואני מהנהנת ומחייכת.

שון יצטרף אליי בהמשך יש לו עוד כמה עסקים לסגור בארה״ב לפני שהוא מצטרף אליי בישראל.

קנינו דירה שתהיה קרובה למקום העבודה שלי אבל בגלל שכרגע יש שם שיפוצים אני נשארת אצל אבא שלי, בחדר הישן שלי.

החדר שמחזיק כל כך הרבה זכרונות.

נועם דאוס.

שלוש שנים לקח לי להתגבר עליו.

היום זאת הפעם הראשונה שחשבתי עליו אחרי שנה, שנה שבה פרחתי ופרצתי גבולות, שנה בה התאהבתי מחדש ואפילו התארסתי.

השנה הטובה ביותר בחיי.

אני מנענעת את ראשי ומוציאה את נועם מהראש שלי, מסמסת לאריאל וליאל איתן שמרתי על קשר מרחוק, שחזרתי לארץ.

״ברור לך שאנחנו יוצאות היום נכון?״, ליאל רושמת ואני נכנסת לאוטו של אבא שלי, מחייכת לעצמי.
התגעגעתי אליהן כל כך.

״חד משמעית!״, אני רושמת עם סמיילי מחייך.

....

אני נכנסת לבר הקטן בשכונה, אריאל וליאל כבר יושבות בשולחן שלנו, הן קופצות ומחבקות אותי.

״אני לא מאמינה שלא ראינו אותך מאז.. הבית חולים.״, אריאל אומרת ואני נושכת את שפתי התחתונה.

אחרי שיצאתי מבית החולים לא חיכיתי שניה אחת, אבא שלי קנה לי כרטיס טיסה והצלחתי להתקבל באמצע סמסטר לאוניברסיטה אליה חלמתי להתקבל.

״אני גם לא מאמינה.. הכל היה מהיר כל כך.״, אני לוקחת לגימה מהמשקה שלי והשאלה אותה אני רוצה לשאול מדגדגת בלשוני.

״תגידו אתן יודעת מה קורה עם נועם?״, אני שואלת ולוקחת לגימה נוספת.

״אף אחד לא ראה אותו מאז נילי.״, ליאל אומרת ואני מביטה בה בהלם, הוא פשוט נעלם?

כוכבים ומה שביניהםWhere stories live. Discover now