the hope for victory ~ by. EDEN

𝑃𝐴𝑅𝑇 1

שלום אז הנה הפרק הראשון.
אני ממליצה לשמוע את השיר שהשארתי למעלה תוך כדי קריאה כי זה מתאים😂💗.
אני מקדישה את הפרק ל @junghoseok_israel1 .
-&-&-&-&-&&-&-&-&-&-&-&-&-&-&-&-&-&-&-

•=נקודת מבט של ג׳אנגקוק=•

אני נכנסתי לבית ספר, כרגיל, אני הילד הכי נמוך וחלש בשכבה, אנשים מנצלים את זה כדי ללעוג לי והם מרשים לעצמם מידי פעם גם להרביץ לי.
התקדמתי לכיתה אבל באמצע הדרך מישהו עצר אותי בכך שבוא תפס בתיק הגב שלי והסתכלתי וראיתי את הילד שמחרים אותי ככה, קים טאהיונג.
הוא אמר ״לאן אתה חושב שאתה הולך קטנצ'יק?״ ואני לא הגבתי כי ידעתי שכל מילה שלי זה אגרוף שלו.
הוא הוריד לי כאפה ואמר ״ניפגש אחריי הלימודים גמד״ והוא הלך מדם בציחקוקים עם החבורה שלו, הם 6 בנים חזקים גדולים ושרירים ורק אני כל כך קטן ועלוב שלא יכול להתגבר על שישתם.
נכנסתי לכיתה, התיישבתי במקומי בתמימות מחכה לבואו של הצילצול המראה לתחילת השיעור .
הצילצול שכל כך חיכיתי לו הגיע סוף סוף.
המורה נכנסה לכיתה וכך אחריה מייד כל התלמידים ואז השיעור התחיל.

•=דילוג זמן לסוף יום הלימודים=•

השיעור האחרון נגמר והלכתי מחוץ לכיתה ומחוץ לבית ספר וכמו שאדון קים טאהיונג הבטיח, הוא קיים.
טאהיונג וכל החבורת שפוטים שלו עמדו שם, מחוץ לשער מחכים לי, ניגשתי אליהם וטאהיונג אמר ״ושנתחיל?״ וכל החבורה דלו הנהנה בציחקוקים שלא פוסקים ואז יד משכה אותי לאיזה מקום בפינה חשוכה שאף אחד לא מכיר או יודע עליה חוץ מאיתנו.
הם התחילו לתת לי מכות, בלי לרחם, שתיים תפסו אותי והשאר הרביצו, נתנו לי בוקסים, אגרופים, בעיטות, מה לא, הם אפילו חנקו אותי עד למצב קשה של חוסר אוויר, הייתי כו כנוע וחסר עונים לייד השישית גברים האלה, חמישה שפוטים של בן אדם אחד, אני פשוט לא מסוגל להרגיש את התחושה של הכניעות והחוסר עונים שאני מרגיש כל יום בבית ספר, אבל בבית אני מרגיש כו בטוח ומוגן ואני מרגיש ביטחון כבד מפניי שהוריי נותנים לי את התחושה שאני חזק ושאף אחד לא יכול עליי, שהעולם קטן עליי, אבל כשאני מגיע לבית ספר... העולם מוכיח לי אחרת, ואני רק מנסה להבין מה עשיתי רע שכל זה קורה לי.
כשהם סיימו את הפיגוע פגע וברח שלהם הם הלכו, אני ישבתי שם, לבד, בלי אף אחד, ובכיתי, בכיתי מכאב, בכיתי מצער שאין לי אף אחד, אפילו לא חבר אחד, חבר אחד שיעזור לי וישמור עליי ולא יתן להם להשפיל אותי ולהכאיב, חבר שיהיה שם בשבילי.
אני התקדמתי הביתה, כולי מכוסה בדם, אני בכיתי כל הדרך הביתה וגם כשנכנסתי הביתה ההורים שלי היו פעורים עיניים ופה ורצתי אליהם וחיבקתי אותם ואמרתי בבכי לתוך החיבוק ״אני לא מסוגל יותר!! אני לא מסוגל!!״ וההורים שלי ליטפו אותי וחיבקו אותי ואז אבא שלי אמר ״שב חמוד שלי, יש לי רעיון בשבילך״ והנהנתי והתיישבתי בספה ואבא שלי משמאלי ואימי מימני ואבי התחיל לדבר ״תקשיב בן שלי, אני מצאתי פיתרון בשבילך, להתחזק, אתה רוצה שאני ארשום אותך לחוג אומנויות לחימה?״ וחשבתי על זה לרגע והבנתי שזה משהו שאני מאוד צריך, וזה גם ממש מגניב אז אמרתי ״כן אבא, אני רוצה מאוד״ וחייכתי והוא חייך.
נכנסתי להתקלח וחבשתי את כל המקומות שבהם נפצעתי ואני ואבי הלכנו לרשום אותי לחוג כשהגענו להרשמה ואבא שלי התחיל לרשום אותי אז האיש אמר ״אתה בטוח שהוא מתאים לחוג הזה?״ ואבא שלי ענה לו בלי לחשוב פעמיים ״כן, יותר מכל אחד בעולם״ ואני חייכתי לעצמי, כל עוד שאבא שלי תומך בי, אני לא צריך אף אחד אחר.
אבי חתם ושילם ואני מתחיל את החוג מחר, ואי אני כל כך מתרגש! אני לא אתן לילדים בבית ספר שלי להרביץ לי יותר!.
אני ילד מאוד רגיש... ופחדן.... אבל עכשיו זה ישתנה! כמובן שאני אשתמש בנשק הזה רק כשאני באמת אצטרך אותו, אבל עם ילדים כמו אלה, אני כנראה תמיד אצטרך אותו.
אני ואבי יצאנו מהמקום ואני מחויך מתמיד, אני כל כל מאושר שסוף סוף אני אלמד איך להגן על עצמי ואף אחד לא יתעסק איתי יותר, כן... להיות בודד... זה לא קל, אבל לפחות ההצקות יפסיקו, ואם ההצקות יפסיקו אני בטוח שאני אכיר חברים חדשים, אין לדעת.
הגעתי הביתה, הודתי לאבי ולאימי התומכת גם כן, ועליתי לחדר המקלחת לעשות מקלחת חמימה בגלל היום הקריר, לאחר המקלחת נכנסתי למיטתי ונרדמתי.