Chapter 4

282 36 7
                                    


ט א ה י ו נ ג

               ט א ה י ו נ ג

Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.

-

ההליכה חזרה הייתה ארוכה. נאמג'ון נאלץ להמשיך לצעוד על עצים ענקיים ושלוליות.

"אז... מאיפה אתה?"

הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה. לקח לי כמה דקות לחשוב על המילים ולנסות לתרגם אותן, ולמצוא שקר שאוכל לומר.

למרפולק הייתה שפה משלהם. השבט שלי תרגל אנגלית בבית הספר, למקרה שמישהו יתקל בבן אנוש.

יכולתי לדבר אנגלית, אבל לא ציפיתי מעצמי ליזכור משהו אחרי מאה שנה או יותר.

"אני לא ‏מהמדינה הזו ...?"

מילמלתי בשקט אחרי כמה דקות מביכות. זה יצא יותר כמו שאלה מאשר הצהרה. למרבה המזל, נאמגון פשוט הינהן בראשו.

לא יכולתי להכחיש שהאיש הזה היה חתיך. הוא היה גבוה, חזק ובעל תווי פנים חדים ויפים.

אבל הוא לא היה הזיווג שלי.

אנחה עצובה חמקה ממני מהמחשבה ותפסה את תשומת ליבו.

"אתה בסדר? אנחנו כמעט שם. מעבר לעצים האלה."

הוא אמר לי. הינהנתי ועצמתי את עיניי בניסיון לחסום את הכאבים שעברו בגופי.

"אתה יודע איך הגעת לכאן?"

הוא שאל. פחד עבר בגופי בניסיון למצוא תרוץ. היה אסור לספר ‏לבני אנוש על קיומנו, אלא אם כן הוא הזיווג שלך.

והאיש הזה ‏בוודאות לא היה הזיווג שלי.

"הייתי על סירה כשסערה התחילה. הדבר האחרון שאני זוכר זה שנתפסתי במשהו. משהו שנשא הרוח היכה בראשי והתעלפתי.״

אמרתי והוא הינהן בהבנה.

"זה בטח היה מפחיד, זו עונת הוריקן כאן. זה היה הגדול ביותר עד כה."

הוא אמר גורם לי להנהן. שמעתי על הוריקנים בסיפורים שסיפרו בבית הספר.

הורי אמרו לפני כמה מאות שנים שסירות שוקעות כל הזמן. מכיוון שהם היו עשויים מעץ.

‏עמוק למטה (טאהקוק/ויקוק- bxb)Where stories live. Discover now