she's mine

למה?

🚫 תזכורת מהפרק הקודם 🚫
לפתע הוא נישק אותי,
הרגשתי בכל גופי צמרמורת,
הוא ללא ספק מנשק מדהים.

הנשיקה העדינה לאט לאט הפכה ליותר אגרסיבית
הוא גורם לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי.

"פאבלו" אמרתי מפסיקה את הנשיקה ומזיזה אותו ממני.

"תעזוב אותי בבקשה" מלמלתי בלחש מבולבלת.

-
-
-

"לעזוב אותך?" שאל בהרמת גבה כשהוא יושב עליי.
(היא שוכבת והוא יושב מעלייה)

"כן" אמרתי מובכת מסתכלת על כל דבר רק לא על הדבר הזה שיושב מולי.

"בטוחה? פשוט עוד שניה אנסת אותי" גיחח בגבריות אך היה רציני לגמרי.

אני בטוחה שהחלפתי צבעים בפנים.
הייתי כל כך מובכת פאק
זה בחיים לא קרה לי.

"אתה נישקת אותי" אני מפילה עליו את האשמה ומסתכלת הפעם אל תוך עייניו האדישות.

"כן? את המשכת אותה וגנחת" אומר בשיא הביטחון.

"מה?! קום קום ממני כבר" מלמלתי בלחץ.
אני כל כך פאקינג מובכת וואי
זה בחיים בחיים לא קרה לי.

הוא נראה כל כך משועשע בן זונה.

באתי לקום אך הוא נשכב עליי שוב תופס אותי שלא אזוז.
הצמרמורת שהייתה ממקודם מהירה לחזור
ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

"אתה כולך סתלבט" גלגלתי עיינים.

"כן?" שאל כמתגרה

"אני לא אתחיל שוב לדבר. כי זה יגמר בזה שאני אעצבן אותך ואז תדפוק לי נשיקה משום מקום" גלגלתי עיינים שנית. יודעת שזה מחרפן אותו

"וואלה צודקת" אמר כמודה

"שומעת פעם אחרונה שאת מגלגלת את העיינים שלך זה יגמר גם בלא טוב" קבע בארס וקם ממני.

"טוב יחיי בסרט אתה ממש מפחיד" אמרתי בציניות, קמה סוף סוף בחופשיות מהספה הזו.

"אל תסתלבטי, אני יודע שכשאת שומעת את השם שלי את רועדת ולא רק מפחד" אומר בשיא הביטחון.
וואו אני כל כך לא סובלת אותו.

"מה השתתקת קטנה שלי?" שאל כעקיצה. יודע שכל מה שהוא אומר נכון.

"פאבלו למה אני כאן?" שאלתי כמיואשת, מתיישבת על הספה

"אמרתי לך כבר" אמר מתיישב ישיבת צפרדע ומביט לעייני.

"אמרת לי תשובה מפגרת, מה זה עד שאאבד אצלך עניין?" שאלתי עצבנית עם טיפה טון

"אליסון תורידי תורידי תטון המזדיין הזה" קבע כמזהיר

"אתה עושה צחוק?" שאלתי בהרמת גבה

"אתה קובע שאשאר כאן, אתה מביא לי את התשובות הכי מפגרות בעולם, אתה חושב שאני איזה זונה שתשאר פה עד שהיא מאבדת אצלך עניין?" שאלתי כלא מבינה
הוא כל כל אידיוט

"אליסון, דבר ראשון נתחיל בזה שאת תדברי בכבוד, דבר שני אמרתי לך את התשובה שלי, ותמילים המזדיינות שלך שמרי לעצמך. תלמדי איך לדבר איתי.
תדברי בכבוד תקבלי כבוד חזרה" אמר בטון מפחיד וקם הולך לחדרו

הסתכלתי עליו חסרת אונים.
אני באמת לא יודעת מה לעשות.

"אתה לא יכול לקום וללכת לי מהשיחה פאבלו" קמתי אחריו

"אני לא?" שאל כעקיצה

שתקתי. הוא כן. הוא הרי פאבלו עבריין שחושב את עצמו איזה משהו.

"ככה חשבתי מאמי" חייך חצי חיוך והמשיך לעלות במדרגות.

"אני עפה מכאן" צעקתי

אך הוא לא אמר כלום.
נצלתי תהזדמנות לקחתי את הטלפון
נשארתי עם הפיג'מה שעליי
כי למי אכפת?אני חוזרת הביתה!

לקחתי את הדברים שלי ויצאתי במהירות לכיוון הדלת.

אך נתקלתי במבטם של השומרים שלא נתנו לי לעבור.

"תוכלו לזוז בבקשה? אני צריכה ללכת" שאלתי בנעימות אך בלחץ שפאבלו יעשה משהו

"קיבלנו הוראה לא לשחרר אותך" אחד מהם זרק לאוויר.
הם כל כך קשוחים ומפחידים.

"מה זה? מה זה? מתי קיבלתם את הפקודה הזאת?" שאלתי בעצבים. או או על העצבים שהיה לי.

"לפני דקה" פאבלו ענה לשאלתי.

קפצתי מבהלה.

"תגיד לי אתה שפוי?" שאלתי כלא מאמינה עליו

"שפוי אחושרמוטה, את הלא שפוייה שבוחרת להתעסק איתי" אמר מתקרב אליי גורם לכל פיסת ביטחון קטנה שהייתה לי באותו רגע להעלם.

"אני רוצה הביתה" מלמלתי בשקט כשדמעות מיהרו לזלוג על הלחיים שלי.

הוא הסתכל עליי במבט אדיש כמו תמיד.

"כנסי הביתה קר" המשיך להסתכל עליי

לא הקשבתי. נשארתי במקום.

"כנסי. הביתה. קר." קבע מדגיש כל מילה אך בטון עצבני.

נשארתי לעמוד.לא.

"וואלה? מה שתית מיץ אומץ יפה שלי?" שאל מתגרה אך הכעס שהיה נשמע בקולו וואי וואי.

לפתע תפס אותי ממותניי והרים אותי באוויר כנוצה מכניס אותי חזרה לבית.

"מה עובר עלייך?תן לי ללכת הביתה" צעקתי בעצבים.

"את כבר בבית" צעק טורק את דלת הכניסה.

פאבלו למה?..