אוסף סיפורים קצרים

אן

הוא עזר לי לשכב על המיטה וכיסה אותי בשמיכה.
"נוח לך?" הוא שאל ויכלתי להישבע ששמעתי דאגה בקולו. לא הצלחתי לענות, ברגע שפתחתי את פי, כאב חד עבר בראשי. סגרתי את עיניי מהכאב והחזקתי חזק את ידו. הוא התיישב לצידי והמשיך להחזיק בידי. בידו החופשיה הוא בדק את חום מצחי.
"את עדיין יותר קרה ממני." אמר בשקט. הרגשתי את הדמעות עומדות בעיניי ואחת מהן זלגה על לחיי. הרגשתי את אגודלו מוחה אותה וקפאתי כאשר הרגשתי את שפתיו על מצחי.
"אני הולך לחפש אם יש איזו תרופה שתעזור..." אמר אבל חיזקתי את אחיזתי בידו, לא נותנת לו ללכת.
"תישאר." מילמלתי. הוא צחק לרגע אך נשאר, מלטף את ידי.
אחרי כמה זמן התחלתי לרעוד מקור. ניסיתי לעצור את עצמי אך ללא הצלחה.
"את קפואה." אמר וברגע הבא, הרגשתי את זרועותיו מחבקות אותי חזק ומקרבות אותי לגופו שלו.
פקחתי את עיניי מההפתעה.
"זה בסדר?" שמעתי את קולו לידי אוזני. הינהנתי בתגובה וחיבקתי אותו בחזרה. אט אט הרגשתי שאני מתחממת ואחרי כמה דקות נרדמתי.

התעוררתי כאשר שמעתי את שמי. פקחתי את עיניי ופגשתי את עיניו החומות הבהירות מולי.
"איך את מרגישה?"
"עדיין כואב לי הראש... למה הערת אותי?" הוא העלה חיוך נבוך.
"מתיו נכנס כדי לבדוק מה איתך... הוא ביקש ממני להודיע לך שארוחת הערב מוכנה."
"אני לא רעבה" אמרתי וחזרתי להתכרבל בזרועותיו, משעינה את ראשי על חזהו. הוא צחק וצחוקו לפתע היה נדמה כיפה.
"את צריכה לאכול. את חלשה..." אמר "רוצה שאביא לך את האוכל לכאן?"
"אבל יהיה לי קר" נשמעתי כילדותית אבל לא היה לי איכפת
"אז אני אמהר" אמר וירד מהמיטה. לאחר כמה דקות, הוא חזר עם קערת מרק.
"תתיישבי" הורה לי. רטנתי אבל עשיתי את שאמר. הוא נתן לי את הקערה והתחלתי לגמוע ממנה בעזרת הכף.
לאחר כמה לגימות התחלתי להרגיש לא בנוח והצצתי בו מביט בי. בשלב מסויים נשכתי את שפתיי והפסקתי לשתות.
"למה הפסקת?" שאל
"כי אני לא יכולה כשאתה מסתכל על איך שאני אוכלת." עניתי והיבטתי ישר לעיניו. הוא הביט בי, בלע את רוקו ונשך את שפתיו. הבטתי בו בשאלה.
"משהו קרה?" שאלתי
"לא כלום." ענה ומיהר לנתק את קשר העיניים. הוא קם ממקומו והתכוון לצאת מהחדר כאשר עצרתי אותו.
"אתה יכול לשים את הקערה על השולחן?" הוא הינהנן ומילמל מילים לא מובנות. לאחר ששם את הקערה החזקתי בידו.
"מה עובר?" שאלתי
"כלום. הכל בסדר." ענה בטון לא משכנע במיוחד "יש לי דברים לעשות... שיעורי בית להכין." ניסיתי לתפוס את מבטו אך הוא ניסה להתחמק. משכתי בחוזקה את ידו אליי, והוא מרוב ההפתעה הביט בי, שניה לפני שכמעט נפל עליי.
הוא ניסה להתרחק מעט אך לא נתתי לו.
"אתה מנסה להתחמק, למה?"
"אן, תעזבי אותי..."
"אז לפחות תענה על השאלה שלי."
הוא נשך שוב את שפתיו ועיניו פזלו לשניה לשפתיי. הרגשתי את לחיי מתחממות ואת שפתיי מעקצצות.
את הרגעים הבאים אני זוכרת במעין ערפול מוזר. ברגע הראשון, הוא הביט בי, ברגע השני, שפתיו נשקו במהירות על שפתיי, וברגע השלישי, הוא כבר עמד בפתח הדלת.
"תרגישי טוב." אמר לפני שיצא מהחדר, משאיר אותי המומה. הקשבתי לקול צעדיו היורד במדרגות ולברכתו לשלום שמסר למתיו ומרילה. מחשבותיי הצליחו להסתדר מחדש בדיוק כאשר שמעתי את הדלת הראשית נסגרת. קפצתי מהמיטה ומיהרתי לרדת במדרגות.
"אן! את חולה, חזרי למיטתך!" שמעתי את מרילה אומרת כאשר עברתי לידם. לא עניתי לה ומיהרתי לצאת מהבית.
הכל היה לבן מהשלג הרב שירד ולפתע נזכרתי שאני יחפה ולגמרי לא לבושה בבגדים שמתאימים לקור הנורא.
הוא לא היה כל כך רחוק ותחלתי ללכת על השלג בעקבותיו.
"גילברט!" קראתי והוא נעצר. הוא הסתובב לכיווני ויכלתי לראות את ההפתעה בפניו.
"מה את חושבת שאת עושה?" קרא. "את חולה ואת לא לבושה מספיק בשביל הקור הזה!"
הוא החל להתקדם במהירות לכיווני כאשר ראה שאני לא עוצרת. כאשר הגיע, הוא החזיק בכתפיי והישיר את מבטו אליי.
"אן. את חול-" הוא התחיל לדבר אך קטעתי אותו.
"מה הנשיקה הזו הייתה?" שאלתי אותו בישירות. הוא היה נראה מופתע אך מיהר להתעשט.
"זה לא חשוב עכשיו. אן, את חולה. ואת לחלוטין לא לבושה כמו שצריך." אמר
"לא איכפת לי. תענה לשאלה שלי." אמרתי. הוא היה נראה חסר אונים. הוא השפיל את ראשו ועצם את עיניו. ידיו, שהיו על כתפיי, חיזקו את אחיזתם והירפו לסירוגין והבנתי שהוא נלחם במחשבותיו.
"גילברט." לחשתי והנחתי את ידי על לחיו, גורמת לו להרים את מבטו אליי ולפקוח את עיניו. מבט כואב היה בעיניו. 
במשך כמה זמן היבטו אחד בשניה. אט אט, ידיו עלו ללחיי, שהתחממו בתוך שניות. את הסומק שעלה על פניי הוא ראה בבירור לאור העובדה שעורי בהיר. מבטו התרכך וחיוך קטן עלה על פניו.
"פשוט..." הוא ניסה להתחיל אך שראה שהוא לא מצליח, הוא נאנח ועיניו ניתקו את הקשר עם עיניי. "מצטער."
"אל תצטער." לחשתי "פשוט תגיד אם אתה דלוק עליי או לא." הסמקתי ברגע שהוצאתי את המילים האלה מפי. הוא הביט בי והיה נראה מהורהר.
"לא. אני לא חושב שאני דלוק עליך..." אמר והרגשתי את ליבי צונח, כאילו נתנו לי בעיטה בבטן.
"אני חושב שזה יותר.. אני מאוהב בך, אן." עיניי נפערו והרגשתי שליבי מאבד פעימה ושמוחי מפסיק לעבוד "אפילו אוהב אותך. מהרגע שלראשונה נפגשנו עניינת אותי. וגם כשמשכתי לך בשיער, זה היה רק כדי לקבל את תשומת הלב שלך... כל מה שניסיתי זה היה רק כדי למשוך את תשומת הלב שלך. שתביטי בי, שתגידי עוד אחת מההערות השנונות שלך." התקשתי לנשום כאשר הוא ליטף את שיערי והרגשתי שאני מאבדת שליטה על גופי.
"אן, אני אוהב אותך." לחש וזה היה הרגע שאיבדתי שליטה לחלוטין. משכתי אותו אליי וחיברתי בין שפתותינו. עצמתי את עיניי והתרכזתי רק בנשיקה. ידיו ירדו למותניי וקירבו אותי אליו. התנשקנו במעין צורך לא מוסבר.
הרגשתי כאילו משהו בתוכי נפרץ שגורם לי להיות שמחה.
כשהתנתקנו מהנשיקה, מתנשפים, התחבקנו. חום גופו היה מבורך בקור ששרר סביבנו.
"אני אוהבת אותך גם, גילברט." לחשתי והוא חיזק את אחיזתו בי.
"ועכשיו בואי נכניס אותך חזרה הבייתה." 

*כן כן. זה מבוסס על האסופית