אוסף סיפורים קצרים

לא בורחת

החלון נפתח ומיהרתי להיכנס דרכו. נחתתי ברכות על הריצפה וחידדתי את שמיעתי כדי לשמוע אם מישהו מגיע. התרוממתי ופניתי לדלת, תוך כדי שאני מסדרת את עצמי. יצאתי למסדרון והתחלתי לנסות להיזכר בהוראות של שרון. התחלתי לספור את הדלתות בצד השמאלי עד שהגעתי למספר 6, שכפי שהיא אמרה לי, היה בעל איור לבן של פרחים במרכזו.
הצמדתי את אוזני לדלת כדי לדעת אם יש מישהו בחדר, ולאחר כמה זמן ניסיתי לפתוח את הדלת. קיללתי בלחש כשהתוודעתי לכך שהדלת נעולה. הוצאתי סיכה אחת משערי והתחלתי לנסות לפתוח את הדלת. לאחר כמה שניות הייתי כבר בתוך החדר. הוא היה חדר קטן ותמונה קטנה על לוח המודעות שעל הקיר גילתה לי שזה היה החדר שלה.
'ושלו.' המחשבה עליו גרמה לי להיות מעורערת לשניה אך מיהרתי להורות לעצמי לא לחשוב על כך ולהתרכז במה שהיא אמרה לי לעשות.
התחלתי לחפש את המגירה כשלפתע שמעתי קולות מתקרבים לדלת. קפאתי במקומי וחיכיתי שיעברו.
"אתה צריך להתקדם הלאה. עברה כבר שנ-" הקול לפתע נקטע כשקול אחר נכנס בדבריו.
"אני לא צריך את העזרה שלך." הוא אמר. ליבי איבד פעימה כשזיהיתי את הקול אך הופתעתי מהקרירות שהיה בו.
"יש לך הזדמנות יקרה! תיקח אותה בשתי הידיים!" אמר האיש "בחיי שאני לא מבין אותך."
"אז אל תנסה." ידית הדלת זזה לשניה והרגשתי איך ליבי מתחיל לפעום במהירות. חיפשתי מקום מחבוא אך לא מצאתי.
"זה קשור לחברה הזו שלה? זו שדיברת איתה בלילה של התאונה?"
בבת אחת גופי קפא בהפתעה ונראה שגם הוא מתקשה לענות.
"ידעתי" שמעתי את האיש לוחש. "אני לא מאמין שככה אתה זורק מישהי מחברה טובה, בעלת מידות טובות ביותר, בשביל איזו פרחחית."
"אל תעז לקרוא לה פרחחית!"
"מה תעשה לי?" האיש גיחך "אני פשוט לא מאמין. ואני עוד חשבתי שיש לך סיכוי. אתה אבוד." שמעתי צעדים מתרחקים ואת האיש ממשיך לצחוק עליו עד שקולו התחלש.
קפצתי ממקומי כשלפתע הוא בעט בדלת. לבסוף מיהרתי אל החלון ופתחתי אותו. לא היה לי זמן להיות יותר בשקט. קיללתי בשקט כשלפתע הרגשתי מישהו מחזיק בידי, תופס אותי מלקפוץ.
"תעזוב אותי, יונתן." אמרתי בקול שקט. "אתה שומר נגיעה, לא?"
"אז תרדי מהמעקה ותישבי על כסא נורמאלי." אמר בקולו הרגיל, שאני מכירה.
קיללתי את עצמי בלחש וחזרתי לחדר. לא היבטתי בו ולא הסתכלתי אפילו לכיוונו. הדלת הייתה פתוחה והתחלתי ללכת לכיוונה.
"ליאת.." שמעתי אותו לוחש אך לא עצרתי. "בבקשה תבואי לכאן וסוף סוף נדבר על זה."
"אין על מה לדבר, אלא אם אתה יודע איפה הקופסא הכחולה של שרון." עניתי. שמעתי אותו נאנח.
"במגירה השמאלית העליונה מתחת לארון." הוא אמר. נעצרתי במקומי ושיניתי את מסלולי לכיוון המגירה. הוצאתי את הקופסא ופתחתי את המכסה. היו שם דפים וגיזרי עיתונים. היו שם תמונות שלה ושלו. היו שם תמונות שלה ושלי. בתחתית הקופסא היו שני מכתבים. לי וליונתן. הושטתי לו את המכתב שלו ולקחתי את המכתב שלי.
התחלתי שוב ללכת לכיוון הדלת כשהוא לפתע נעמד מולי.
מראהו הפתיע. שיערו נראה מבולגן ובגדיו נראו גדולים עליו בכמה מידות. עיניו הכחולות נראו עצובות ולפתע הרגשתי רע עם עצמי.
"את לא הולכת עכשיו, נכון? לא אחרי ששמעת מה הוא אמר. לא אחרי שנה שלמה שרק ברחת מכולם." השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתיי.
"הסתדרתי כבר שנה שלמה. הוא צודק. אתה צריך להתקדם הלאה." אמרתי בקול אדיש וישרתי את מבטי אל עיניו.
"ולברוח זו ממש הסתדרות.ליאת-"
"עוף לי מהדרך." סיננתי. הופתעתי מעצמי ויכולתי לראות שגם הוא.
"ליאת. בבקשה ממך." הוא לחש בקול סדוק כשיצאתי מהחדר.
הלכתי במהירות לכיוון החדר שממנו נכנסתי וכשהגעתי אליו, סגרתי בשקט את הדלת מאחורי והיבטתי במכתב. שמי התנוסס במרכזו בעט זהוב. העט הזהוב של שרון.
פתחתי אותו והבטתי במכתב.
'ליאת.
אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. היינו כל כך קטנות אך ישר התחברנו. את היית שם בשבילי כל רגע ורגע. סבלת אותי בכל פעם שקיבלתי מחזור, בכל פעם שדיברתי על חבר, בכל פעם שקיבלתי ציון נמוך (מבחינתי), אפילו בכל זמן שחזרתי מדייט עם יונתן...
הייתי צריכה לראות את זה, כבר בפעם שהפגשתי בינכם.
יונתן ואני לא התאמנו והצלחתי לשכנע את עצמי שגם אתם לא.
הייתי טיפשה. ידעתי שהוא אוהב אותך וידעתי שאני בסוף אפגע מזה.
איך יכולת לקחת ככה את מי שאני אוהבת? כעסתי עלייך בגלל זה ואני מצטערת על כך.
אני עדיין רואה בך כחברה, אפילו כאחות ואני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם. אל תשחררי אותו, אל תתני להזדמנות הזאת לברוח. אני מכירה אותך ואותו מספיק זמן כדי להגיד לך שהוא טוב בשבילך ושאתם חלקים משלימים.
אוהבת תמיד, חברתך, שרון.'
קראתי את המכתב שלוש פעמים נוספות עד שנפלה עליי ההבנה. ניזכרתי בכל מה שהיא תיארה ודמעות איימו ליפול מעיניי.
'אל תתני להזדמנות הזאת לברוח.'
שמעתי את קולה כאילו לוחש באוזניי.
"די לברוח." לחשתי לעצמי. מחיתי את הדמעות מעיניי והכנסתי את המכתב לכיס מכנסיי. יצאתי מהחדר ומיהרתי לחדר שלו. הדלת הייתה פתוחה חלקית וכשפתחתי אותה, גיליתי אותו עומד ומביט במכתב, בוכה. הוא הרים את ראשו לכיווני ונראה כמופתע.
הוא פתח את פיו כדי לומר משהו אך עצרתי אותו לפני. שפתיו היו רכות והיו מעט מלוחות מדמעותיו. הרגשתי איך ידיו מחזיקות חזק במותניי וחיזקתי את אחיזתי בעורפו.
התנשמנו בכבדות ונראה היה שלשנינו לא היה מה להגיד.
"מה קרה לזה שאני שומר נגיעה?" שאל לבסוף. חייכתי.
"פאק עם זה. אני לא בורחת יותר." אמרתי